על דלעות, שלדים, שקיות ממתקים והורים ישראלים שעדיין לא בטוחים אם אסור או מותר
אוקטובר בלוס אנג'לס: השכן ממול הציב בחצר שלד בגובה שלושה מטרים, בגינה של השכנה צצו מצבות מקלקר, ועל הדלת של המשפחה בקצה הרחוב תלויה מכשפה שצורחת בכל פעם שמישהו עובר. ואז הילד חוזר מבית הספר ושואל את השאלה שכל הורה ישראלי פה מכיר: "אמא, אבא, למה אני מתחפש השנה?"
ואנחנו? אנחנו עומדים מול השאלה הזאת עם ראש אחד שאומר "רגע, מה, זה בכלל לא החג שלנו", ועם לב שני שאומר "יאללה, בקטנה, עוד סיבה לשמוח". ויש גם קול שלישי, קצת מבולבל, שלוחש: מה בעצם כל כך כיף ללכת בחושך לראות דברים מפחידים, לאסוף קילו סוכר, ואז לריב עם הילדים כל השבוע שלא יאכלו אותו?
הקול הראשון: "זה לא שלנו"
לרבים מאיתנו הלווין מעורר משהו עמוק יותר מתחפושת. גדלנו עם פורים, עם משלוחי מנות ורעשנים, ופתאום הילדים שלנו מכירים את ג'ק־או־לנטרן יותר טוב מאשר את המן. בטור על ה־4 ביולי דיברנו על המחשבה "אם הייתי בישראל", והיא חוזרת גם עכשיו, הפעם בלבוש של שלד. הפחד הוא לא מהממתקים. הפחד הוא שבלי לשים לב, צעד אחר צעד, הילדים שלנו יתרחקו ממה שאנחנו.
זו תחושה לגיטימית, ומגיע לה מקום. אבל כדאי לשאול את עצמנו בכנות: האם זהות באמת נמחקת בערב אחד עם שקית ממתקים? או שהיא נבנית לאורך כל השנה, בשיחות, בחגים שלנו ובסיפורים שאנחנו מספרים?
הקול השני: "יאללה, בקטנה"
מהצד השני, יש פה הזדמנות. ערב אחד בשנה שבו כל השכונה יוצאת מהבית, דלתות נפתחות, ושכנים שלא החלפנו איתם מילה כל השנה פתאום מחייכים ומחלקים שוקולד. לילדים שלנו, שחיים בין שתי תרבויות, יש בזה משהו חשוב: תחושת שייכות. לא צריך לוותר על פורים כדי ליהנות מהלווין, בדיוק כמו שלא ויתרנו על המנגל ביום העצמאות רק כי חגגנו גם את Thanksgiving.
הקול השלישי: "רגע, מה בעצם הכיף פה?"
בואו נודה; יש משהו קצת מצחיק בכל הסיפור. כל השנה אנחנו אומרים לילדים "אל תדבר עם זרים" ו"מספיק סוכר", ואז ערב אחד אנחנו שולחים אותם לדפוק על דלתות של זרים ולבקש מהם… סוכר. הם נכנסים לבתים "רדופים", נבהלים, צורחים, ורוצים עוד. ואז הם חוזרים עם שקית ענקית, ואנחנו נכנסים למלחמת התשה של שבועיים על "רק עוד אחד".
אבל אם מקלפים את השכבות, מגלים מה הילדים באמת חוגגים: את האומץ להתקרב למשהו מפחיד ולגלות שהם בסדר. את החופש ללכת ברחוב בחושך, קצת עצמאיים. את הדמיון להיות מישהו אחר לערב אחד. ואת התחושה שהם חלק מהחבורה. הממתקים הם רק העטיפה.
אז מה עושים?
ההחלטה אם לחגוג היא שלכם, ואין פה תשובה נכונה אחת. מה שכן חשוב: שתחליטו מבחירה, לא מחוסר ברירה. ילדים קוראים אותנו מצוין. אם תצאו איתם לסיבוב תחפושות עם פרצוף חמוץ ואנחות, הם יקבלו מסר מבולבל: "זה כיף, אבל זה לא בסדר". ואם תחליטו לא לחגוג, הסבירו להם למה, בגובה העיניים, בלי להקטין את מה שהם מרגישים. ואם כבר הלכתם על זה, הנה כמה עשו ואל תעשו.
עשו
1. סגרו הסכם ממתקים לפני שיוצאים. לא בעשר בלילה מול השקית. שבו יחד לפני ושאלו: כמה אוכלים הערב? מה קורה עם השאר? אפשר לפתוח בבית "בנק ממתקים" שממנו מושכים אחד או שניים ביום. כשהילד שותף לכללים, הרבה יותר קל לו לעמוד בהם.
2. תנו לילד לבחור תחפושת, ושאלו למה. "למה דווקא גיבור?", "מה את אוהבת בדמות הזאת?" התחפושת היא חלון קטן לעולם הפנימי שלהם.
3. חברו את זה לפורים. ספרו לילדים שגם לנו יש חג תחפושות, עם משלוחי מנות ושמחה. אפשר אפילו להכין לשכנים שקית קטנה של "משלוח מנות הלווין". ככה החג שלהם הופך קצת גם לשלנו.
4. תכננו את המסלול יחד, לפי הגיל. קטנים יוצאים עם הורה. גדולים יותר יכולים לצאת עם חברים, עם טלפון טעון, שעת חזרה ברורה ומסלול מוסכם. הזדמנות מצוינת לתרגל עצמאות עם גבולות.
5. תנו לפחד מקום. מותר לא להיכנס לבית המפחיד. מותר גם לנסות, לברוח, ולחזור שוב. ואז להגיד: "ראית? פחדת, וצלחת". זה שיעור באומץ שלא תמצאו בשום חוג.
6. פתחו גם אתם את הדלת. חלקו ממתקים, הכירו את השכנים. הילדים לומדים מכם שקהילה בונים בשני הכיוונים.
אל תעשו
1. אל תחגגו בעל כורחכם. אם החלטתם ללכת, לכו עם חיוך. אם אתם לא מסוגלים, עדיף ערב חלופי שמח מאשר סיבוב תחפושות עם פרצוף של תור בדואר.
2. אל תהפכו את שקית הממתקים לשדה קרב. בלי חקירות ובלי "כמה כבר אכלת?!". יש הסכם, עומדים בו, ונושמים.
3. אל תשוו תחפושות. לא לשכן, לא לאחים, ולא למה שהייתם רוצים שהוא ילבש. מה שחשוב זה שהוא מרגיש בה מעולה.
4. אל תגררו ילד מפוחד "כי כולם הולכים". ילד שמבקש לחזור הביתה, מקשיבים לו. אפשר לחלק ממתקים מהמרפסת ולהיות חלק מהחגיגה גם ככה.
5. אל תשכחו בטיחות. מקלות זוהרים או פנס, תחפושת שלא מסתירה את העיניים, ובדיקה של הממתקים לפני שאוכלים: רק עטופים וסגורים.
ואם החלטתם לוותר?
גם זו בחירה לגיטימית. רק תדאגו שהילד לא יישאר לבד מול החלון. תכננו ערב משפחתי מיוחד, סרט ופופקורן או ערב משחקים, ותנו לו משפט ברור לחברים: "אצלנו בבית חוגגים פורים, ואז אני מתחפש". משפט קצר שנותן ביטחון במקום מבוכה.
בסוף, זה לא באמת על הלווין
השאלה "לחגוג או לא לחגוג" היא בעצם השאלה הגדולה של כל הורה ישראלי בלוס אנג'לס: איך מגדלים ילדים שמרגישים בבית פה, בלי לאבד את מה שהבאנו מאיתנו. והתשובה, כמו תמיד, לא נמצאת בשקית ממתקים אחת. היא נמצאת בשיחות שבדרך, בסיפורים שאנחנו מספרים ובדוגמה שאנחנו נותנים. אז השנה, אם תמצאו את עצמכם הולכים ברחוב חשוך ומחזיקים יד קטנה של שלד או נסיכה, תזכרו: אתם לא מוותרים על הזהות שלכם. אתם מוסיפים לה עוד צבע. חג שמח. או לפחות… ערב מתוק!
שירן שפיץ, מומחית להדרכת הורים. אם יש לכם דילמות מוזמנים להצטרף למחזור הורים מס' 30 שמתחיל ב-4 בנובמבר.
טל': 818-923-7484