מכוונת לבמה הגדולה בעולם

אחרי שנים שבהן הפיקה אירועים, חיברה בין קהילות, ליוותה משפחות חטופים ופעלה למען ישראל באחת התקופות הקשות בתולדדותיה, ענת שלזינגר עוברת לאחד הפרויקטים הבינלאומיים המורכבים בעולם: המשחקים האולימפיים והפאראלימפיים בלוס אנג׳לס * בראיון חשוף היא מספרת על המעבר ל־LA28, על הבית שבין ישראל לאמריקה, אהבות והחמצות – ועל הניצחון הפרטי המשמעותי שאינו מופיע בקורות החיים שלה

ענת שלזינגר לא ממש מאמינה בגבולות גיאוגרפיים, ובוודאי שלא בגבולות שאנשים מציבים לעצמם. היא נולדה אל תוך מציאות של שתי תרבויות, גדלה בין קליפורניה לישראל, בנתה קריירה בעולם ההפקות והאירועים, הפכה לדמות פעילה בעשייה הקהילתית הישראלית בלוס אנג'לס, וכיום היא עובדת ב־LA28, הוועדה המארגנת של המשחקים האולימפיים והפראלימפיים שייערכו בלוס אנג'לס בשנת 2028.

מאחורי מסלול הקריירה המרשים מסתתר סיפור אישי הרבה יותר מורכב: אישה שמגדירה את עצמה כרומנטיקנית חסרת תקנה, נעה בין עצמאות לגעגועים, בין שאפתנות מקצועית לחיפוש אחר בית, ומאמינה שהדבר המפחיד ביותר בחיים איננו הכישלון אלא ההחמצה.

כשאני מבקש ממנה להגדיר את עצמה בלי התפקידים, הכנסים והתארים, היא אינה מדברת על הישגים מקצועיים. "בחורה רגישה שמתרגשת עד עמקי נשמתה מיופי — טבע, עיצוב, אנשים, רגעים. עם תשוקה גדולה לחיים, לחוות, ליצור, עם סקרנות ללמוד ולגדול, וסאקרית של וולנס."

ילדות בין קליפורניה למושב ישראלי

שלזינגר בילתה את שבע שנות חייה הראשונות בלוס אנג'לס. לאחר מכן עברה המשפחה לישראל, תחילה למושב חופית ובהמשך ליישובי גדרות. המעבר בין שתי המדינות הותיר בה חותם עמוק, לא רק מבחינה תרבותית אלא גם בתחושת הזהות והשייכות. "שני המקומות מסמלים חזק את הצדדים המאוד שונים בי, את ההיברידיות, את הזהות שמורכבת מכמה רבדים, שורשים מפוצלים, ובית שהוא לא מקום פיזי אחד."

היא מתארת ילדות עשירה בטיולים, בצחוק ובחוויות. אמה, בת קיבוץ שגדלה בבית של חלוצים ממוצא אירופי, הביאה איתה עולם של ערכים, אידיאולוגיה ואיפוק רגשי. אביה, אמריקאי שגדל בבית של בנים, הביא אל המשפחה תרבות שונה לחלוטין. בתוך השילוב הזה גדלה ילדה שאהבה לרקוד, לשיר ולהופיע בכל טקס אפשרי, אבל במקביל הייתה גם ביישנית מאוד.

דווקא סבתה הייתה עבורה אחת הדמויות המעצבות. אישה עצמאית, צבעונית וחובבת מסעות, שאספה חפצי אמנות ותכשיטים מכל העולם וחיה חיים מלאים עד שנותיה האחרונות. "היא לימדה אותי המון על נשיות", נזכרת ענת. "הייתה בינינו קרבה עמוקה וחזקה".

בגיל ההתבגרות היא לא טיפחה חלום אחד מוגדר. לא קריירה מסוימת ולא יעד ברור. מה שחיפשה היה משהו שקשה יותר להכניס למסגרת: ריגוש, משמעות, חיבור ותחושה שהיא חיה את החיים במלואם.

לעזוב את תל אביב כדי למצוא את עצמך מחדש

בבגרותה חיה במשך שנים בלב תל אביב. היא אהבה את העיר, את האנשים, את הקצב ואת תחושת החופש. ובכל זאת, משהו החל להציק לה. "הייתי הכי תל אביבית ומאוהבת בעיר הזו, עד היום. אבל באיזשהו שלב הרגשתי שמשהו חסר, סוגר עליי, שיש חלקים בי שאני רוצה להיזכר בהם, לעורר אותם, ובשביל זה אני צריכה לזוז, לצאת מאזור הנוחות שלי ביג טיים".

היא עברה לארצות הברית בלי עבודה שהמתינה לה ובלי מעגל חברתי מוכן. אמנם הייתה לה אזרחות אמריקאית, אנגלית ברמת שפת אם והיכרות מוקדמת עם התרבות המקומית, אבל היתרונות האלה לא חסכו ממנה את ההתמודדות עם הבדידות ועם הצורך לבנות חיים כמעט מאפס. "זה דרש מלא אומץ. להתחיל לצעוד ללא שביל, לבדוק, ליזום, לייצר, לפגוש, לבנות לעצמי חיים שגורמים לי אושר, בלי שום מפה ובלי שום דבר מוכר ונוח סביבי."

החוויה הזו הפכה עבורה גם לתפיסת עולם: כל אדם, היא מאמינה, צריך לפחות פעם אחת בחייו לעקור את עצמו מן המוכר ולגלות מי הוא כשההרגלים הישנים כבר אינם מגדירים אותו.

אבל לשתי מולדות יש גם מחיר. "בית זה לא דבר נתון ומובן מאליו, אלא דבר שצריך ליצור, לדייק, לטפח, לבחור בו כל פעם מחדש. לפעמים זה הרבה יותר מיוחד ומשמעותי. ולפעמים זה הרבה יותר בודד וקשה."

ומה חסר לה כאן שיש בישראל? בראש ובראשונה האנשים, ההומור, הישירות והיכולת הישראלית לייצר בתוך דקות שיחה אינטימיות שאצל אחרים דורשת שבועות של היכרות. "אין מצחיקים ושנונים כמונו בכל העולם. השילוב של הציניות, האינטליגנציה והיצירתיות — שום Ivy League לא יכולים לייצר את הקסם הזה שיש בישראלים."

שבעה באוקטובר: הרגע ששינה את הכול

אם המעבר ללוס אנג'לס היה החלטה מודעת לפתוח פרק חדש, שבעה באוקטובר 2023 היה אירוע שכפה עליה בחינה מחודשת של כל מה שחשבה שהיא יודעת על עצמה. "היו שבועות שלמים שלא הפסקתי לבכות", היא מספרת. "היה פחד, כעס ועצב תהומי שלא הכרתי לפני, לא בעולם ולא בתוכי."

באותה תקופה עבדה בארגון הקהילה הישראלית־אמריקאית, IAC. פעילותה המקצועית קיבלה משמעות אחרת לחלוטין. ההפקות והאירועים, שהיו קודם לכן חלק מעולם של יצירה, תוכן ומפגש קהילתי, הפכו לאמצעי להבאת עדויות וסיפורים אל הציבור האמריקאי והבינלאומי.

שלזינגר השתתפה בעשייה למען החטופים, במפגשים עם משפחות שכולות ובפעולות הנצחה והסברה. העבודה הפגישה אותה עם אנשים שחייהם השתנו באחת, ועם כאב שלא תמיד ניתן היה להכיל. "היו מיליון רגעים שבהם הייתי צריכה ללכת הצידה כדי לבכות. יצא לי להכיר אנשים כל כך מיוחדים ונדירים. במלא מקרים האנשים שנפגעו והיו במקום הכי שבור ומרוסק היו אלה שחיזקו אותי."

חלק מהמשפחות ומהאנשים שפגשה נותרו חלק מחייה. האחרים, היא אומרת, יישארו בליבה לעד.

"השנתיים האחרונות שלי ב־IAC הרגישו כמו מילואים", היא אומרת. "זכות ענקית שזכיתי לעבור שם את התקופה הזו ולהיות בעשייה שכולה סביב הסברה, הנצחה וליווי האנשים והמשפחות."

התקופה הזו גם שינתה את יחסה לפוליטיקה ולזהות היהודית. לפני שבעה באוקטובר, היא אומרת, פוליטיקה כמעט לא העסיקה אותה. אחריו הבינה שלכל ישראלי ויהודי החי מחוץ לישראל יש תפקיד מסוים בייצוג החברה שממנה בא.

מפרק ישראלי לפרק אולימפי

אחרי שנים של פעילות קהילתית, ולאחר תקופה אינטנסיבית במיוחד בארגון IAC, הרגישה שלזינגר כי הגיע הזמן לשינוי מקצועי. היא מתארת תחושה שהגיעה לתקרת זכוכית מבחינת אפשרויות ההתפתחות שלה בארגון. במקביל, לדבריה, גם IAC עצמו עבר שינויים בהנהגה, במבנה ובמוקדי הפעילות.

התחנה הבאה שלה היא LA28 — הוועדה המארגנת של המשחקים האולימפיים והפראלימפיים בלוס אנג'לס.

המעבר מציב אותה בסביבה מקצועית שונה מזו שבה פעלה בשנים האחרונות, אך גם כזו הממשיכה את החיבור שלה לעולם של אירועים גדולים, הפקה, תוכן ומפגש בין אנשים ותרבויות.

מבחינת הקריירה של שלזינגר, ההצטרפות לארגון המופקד על אחד האירועים הבינלאומיים הגדולים בעולם היא ציון דרך משמעותי. היא מסמנת מעבר מעשייה שהתמקדה בשנים האחרונות בקהילה הישראלית ובאירועי השבעה באוקטובר אל זירה גלובלית רחבה, מבלי לוותר על הניסיון שצברה בהפקות ובאירועים בעלי משמעות ציבורית.

אבל כששואלים אותה מה מעניק לה סיפוק בעבודה, היא דווקא אינה מדברת על מספר המשתתפים או על גודל התקציב.

"בסוף כל אירוע גדול שעבדתי עליו הרבה זמן וקשה, תמיד יש לי רגע אחד בסופו שאני עוצרת להתבונן מבחוץ, כאילו עושה לעצמי איזה צילום מנטלי של הרגע. זה לרוב יהיה זום אין על פרצופים של אנשים, חיוכים, ריקודים, אפילו בכי."

הרגע שבו היא מרגישה שהשלם גדול מסך חלקיו — הלוגיסטיקה, העיצוב, התוכן והחוויה האנושית — הוא הרגע שבו היא יודעת שהצליחה.

האישה שמאחורי הביטחון העצמי

מבחוץ משדרת שלזינגר ביטחון, שליטה ונוכחות. אבל היא ממהרת להסביר כי מי שמכיר אותה באמת פוגש גם צדדים אחרים. "בעבודה אני אסופה ומוחזקת, מלאת ביטחון. החברים הקרובים מכירים את החלקים ההרבה יותר מפוזרים, מצחיקים, רגישים, פראיים".

אחת התכונות שהיא מעריכה במיוחד היא מה שהיא מכנה Quiet Confidence — ביטחון עצמי שקט. אנשים בעלי כריזמה שאינם זקוקים להפגין אותה בכל רגע, שאינם מחפשים תשומת לב מתמדת ומסוגלים להרים אחרים.

היא גם אינה מסתירה את העובדה שלאורך הקריירה נאלצה להתמודד עם אכזבות אישיות ומקצועיות. אחת מהן, היא מספרת, הייתה כואבת במיוחד, אך בדיעבד הפכה לשיעור חשוב. "כשאנחנו במשך יותר מדי זמן לא נוציא את עצמנו מאזור הנוחות, החיים ימצאו דרך לבעוט אותנו משם. לפעמים זה פוש עדין, לפעמים סטירה מצלצלת".

גם בחייה האישיים עברה דרך ארוכה של התמודדות וצמיחה. אחד ההישגים שהיא גאה בהם במיוחד, אף שאינו מופיע בקורות החיים שלה, הוא החלמה מהפרעות אכילה קשות שליוו אותה במשך שנים. "זה משהו שניהל אותי במשך הרבה זמן וגבה מחיר ענק. זה ניצחון פרטי ועצום שהולך איתי."

כיום היא מתארת אורח חיים שבו בריאות, תזונה, תנועה וספורט תופסים מקום מרכזי. מבחינתה, הדאגה לגוף ולנפש אינה מותרות, אלא חלק מהאחריות של האדם לעצמו.

אהבה, זוגיות והחלום שלא נכנס ללוח הזמנים

למרות הקריירה התובענית, שלזינגר אינה מאמינה בהצגת הצלחה מקצועית וזוגיות כשני מסלולים שסותרים זה את זה. "זה אחלה תירוץ שלפעמים מפתה להשתמש בו", היא אומרת על הטענה שקריירה אינטנסיבית אינה מותירה מקום למערכת יחסים.

היא מגדירה את עצמה כרומנטיקנית חסרת תקנה, לא רק באהבה אלא גם בגישה לחיים. "אהבה היא פועל, לא רק רגש. היא דבר אקטיבי, חי, בחירה, רצף פעולות. היא דבר שאתה צריך קודם להיות, לגלם בעצמך, על מנת לחוות ולמצוא אצל אחרים."

עם השנים השתנו גם הדברים שהיא מחפשת באדם הקרוב אליה. במקום רושם ראשוני וסממנים חיצוניים, היא מעניקה כיום משקל רב יותר ליושר, אינטליגנציה רגשית, אמפתיה, חום, סקרנות ויכולת תקשורת.

ואם מדובר בבן זוג, נוסף היום תנאי שלא היה משמעותי עבורה בצעירותה: חיבור כלשהו לשורשיה הישראליים, לשפתה ולארץ שממנה באה. גם השאלה אם תחזור יום אחד לישראל נותרת פתוחה. היא אינה שוללת את האפשרות, אך גם אינה ממהרת להתחייב.

"אם תכריח אותי לכמת את זה לאחוזים, התשובה תהיה שונה מדי שבוע." אהבה, זוגיות והקמת משפחה, היא מסבירה, יהיו גורמים מרכזיים בהחלטה היכן תרצה לחיות בשנים הבאות.

הפחד הגדול: לא להיכשל, אלא להחמיץ

יש משהו כמעט סמלי במסלול חייה של ענת שלזינגר. ילדה שהתגוררה בלוס אנג'לס, גדלה בישראל, חזרה לאמריקה בבגרותה והקדישה חלק משמעותי מחייה המקצועיים לחיבור בין שתי המולדות, מוצאת את עצמה כעת עובדת במסגרת ההכנות לאירוע שבו העולם כולו עתיד להגיע אל העיר שבה התחיל סיפורה.

ובכל זאת, נדמה שהמנוע הפנימי שלה אינו השתנה הרבה מאז גיל שמונה־עשרה. היא עדיין מחפשת משמעות, התרגשות, חיבור והזדמנויות לגלות בעצמה דברים חדשים.

אני שואל אותה מה מפחיד אותה יותר — להיכשל או להחמיץ הזדמנות.  היא אינה מהססת. "החמצה זה הפחד הכי גדול. אני מאמינה גדולה בזה שהכישלון היחיד הוא לא לנסות".

אולי זו גם התשובה לשאלה כיצד מצליחים לבנות חיים בין שתי מדינות, בין קריירה תובענית לעולם רגשי עשיר, ובין הצורך להיות שייכת לבין הרצון להישאר חופשייה. מבחינת ענת שלזינגר, הבית אינו בהכרח המקום שבו נולדת, ואפילו לא המקום שבו אתה גר. הבית הוא המקום שבו אתה מצליח להיות, לפחות לרגע, בדיוק מי שאתה..

שבועיים במרכז העולם :LA28

בעוד פחות משנתיים תהפוך לוס אנג׳לס לבירת הספורט העולמית: ב־14 ביולי 2028 ייפתחו בה המשחקים האולימפיים, שיימשכו עד 30 ביולי, וב־15 באוגוסט ייפתחו המשחקים הפאראלימפיים, שיינעלו ב־27 באוגוסט. זאת תהיה הפעם השלישית שבה לוס אנג׳לס מארחת את האולימפיאדה, אחרי משחקי 1932 ו־1984, זו הפעם הראשונה שבה העיר תארח גם את המשחקים הפאראלימפיים. יותר מ־15 אלף ספורטאים צפויים להשתתף בלמעלה מ־800 אירועים וביותר מ־40 ענפי ספורט, לעיניי קהל של מיליארדים ברחבי העולם.

מאחורי חגיגת הספורט האדירה הזאת פועל ארגון LA28, הגוף העצמאי והמלכ״רי האחראי לתכנון המשחקים, להפקתם ולהוצאתם אל הפועל. הארגון עובד עם גופים ציבוריים ופרטיים, עם התאחדויות ספורט, ערים, מתקנים, נותני חסות, רשתות שידור ונציגים ממדינות רבות. חלק גדול מהתחרויות עתיד להתקיים במתקנים קיימים ברחבי דרום קליפורניה, כחלק מהשאיפה לקיים משחקים אחראיים יותר מבחינה כלכלית וסביבתית.

האירוע צפוי להציב את לוס אנג'לס במרכז תשומת הלב הבינלאומית ולהפוך אותה, למשך שבועות אחדים, לבמה עולמית של ספורט, תרבות ומפגש אנושי.