מאת: איילה אור-אל
היא החלה את דרכה בלוס אנג'לס כמפיקה של הסדרה "בטיפול" וכשחקנית בסדרות טלוויזיה הוליוודיות פופולריות ⋅ היום מתפקדת נועה תשבי כמעצמת הסברה יחידנית המדבררת את ישראל בקמפוסים, בספרים רבי מכר ובעיקר במדיה החברתית ⋅ ראיון חשוף מאת איילה אור-אל
פעם היא היתה ידועה כשחקנית ומפיקה, היום היא אחת הדוברות הבולטות ביותר של ישראל בעולם, מנהלת מאבק באנטישמיות, באנטי-ציונות, בשקרים בתקשורת בכל הנוגע לסיקור על ישראל וכאלו המופצים במדיה החברתית. היא מרבה לנסוע בעולם, נותנת הרצאות בפני ארגונים יהודים שמחבקים אותה באהבה מאוסטרליה ועד פריז ומבקרת בקמפוסים בהם היא חוטפת קללות ונאצות לרוב. בין לבין היא גם כותבת ספרים – "ישראל: מדריך פשוט למדינה הכי לא מובנת בעולם" ו"שיחות לא נוחות עם יהודי", שזכו לככב ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.
היא גם אמא לילד בן 10 אותו היא משאירה עם בן זוגה לשעבר, איש העסקים רוס הינקל כשהיא נוסעת ברחבי העולם במסגרת פעילותה. "אנחנו חברים טובים והוא עוזר לי עם הילד בזמן שאני נמצאת בנסיעות", היא מגלה.
לנועה תשבי אין רגע דל. כשהיא לא נמצאת על טיסה בדרך ליעד הבא, תמצאו אותה בד"כ באינסטגרם, כלי הנשק שלה, שם היא מפרשת ומסבירה מה שהתקשורת העולמית הצליחה לעוות. יש לה מיליון עוקבים באינסטגרם ולמעלה מרבע מיליון עוקבים ב-X. נכון שרובם של העוקבים הם משלנו – זאת אומרת כאלו שאוהבים את ישראל ומסכימים עם מה שיש לה לומר, אבל יש גם אחרים, טרולים ובוטים שמבקשים לצעוק בפעם המיליון, "לשחרר את פלסטין" או משהו בסגנון. לא שזה מפריע לה, תשבי לא קוראת את התגובות האלו ולא מתעכבת עליהן לרגע.
ויש ככל הנראה גם עוקבים אחרים – כאלו שלא ממש יודעים מי נגד מי ורוצים ללמוד ולהבין. ובשביל זה היא שם.
עד שהפכה לדוברת והמסבירה הלא רשמית של ישראל, היא היתה כאמור שחקנית והשתתפה בין השאר בסדרות The Affair’ Nip/tuck NCIS, DIG והיתה המפיקה של הגרסה האמריקאית של הסדרה הישראלית "בטיפול", אותה הצליחה למכור ל-HBO ביחד עם חגי לוי, יוצר הסדרה המקורית.
ישבתי עם נועה לראיון על איך היא הפכה לקול בולט בזירה ההסברתית, מרצה מבוקשת ואיך היא מתמודדת עם טרולים ברשת.
היי נועה, מתי הבנת שזה מה שאת רוצה לעשות בחיים?
"כתבתי על זה בספר הראשון שלי. נפלתי לזה בטעות. כשהגעתי לכאן הבנתי שאנשים לא מבינים שום דבר על העם היהודי ועל ישראל בכלל. בזמן שהתחלתי לכתוב את הספר ולדבר על הנושא, שם היתה התפנית הראשונה שלי. ב-2011 הקמתי את הארגון הראשון שלי להסברה ישראלית ובמקביל התחלתי לעבוד עם ארגונים ללא מטרת רווח ונציגים בממשלת ישראל וארה"ב. הייתי אקטיבית ברשתות החברתיות והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים, זה התגלגל בצורה מאוד טבעית".
לא מתסכל אותך לראות עד כמה יש חוסר הבנה ושינאה כלפי ישראל ושאנשים לא באמת מבינים או רוצים להבין מה המצב במזרח התיכון?
"בוודאי, כל הזמן. אבל אני לא יכולה להיות כל הזמן בתסכול על זה. הסיבה שהתחלתי לעשות את מה שאני עושה זה בגלל שחוויתי את התסכול הזה. אני יוצאת מנקודת הנחה שאנשים סתומים, שהם לא יודעים על מה הם מדברים ויאללה, מפה נתחיל לעבוד. הגישה שלי יותר חיובית וקלילה".
את מקבלת תגובות חיוביות ומפרגנות ברשתות, אבל גם נאצות ואיומים. זה לא מפחיד אותך?
"אני תמיד צוחקת שקיבלתי את האיום הראשון שלי ברשת ב-2011. זה חלק מהעבודה ולמדתי להתעלם מאלו, אין דרך אחרת. אנו חיים בעולם שאנשים יכולים לחוות את הדעה שלהם ואנו צריכים לדעת לנטרל את הרעשים האלו. אני לא קוראת תגובות של טרולים, לא יכולה להסביר לך עד כמה זה לא מעניין אותי".
ובכל זאת, יש איומים שאת כן לוקחת ברצינות?
"בוודאי. חשוב להבין, אני לא אדיוטית. אני בן אדם אחראי מאוד. יש לי צוות אבטחה שמדי פעם בודק גם ברשת וגם בחיים. באירועים פומביים אליהם אני הולכת יש לי אבטחה. אני מתנהלת בצורה אינטלגנטית ומשתדלת להבחין בין סתם טרולים למה שעלול להיות מסוכן".
סרטונים קצרים לדור המסכים
במשך 20 שנה, תשבי עשתה עבודת הסברה לבד. צילמה את עצמה, העלתה סרטונים לאינסטגרם, פוסטים לטוויטר לפני שהפך ל-X, נתנה הרצאות עבור ארגונים יהודים. ב-2022 היא גם מונתה לשליחה מיוחדת של ישראל למאבק באנטישמיות ובדה–לגיטימציה, אך סיימה את תפקידה לאחר בחירתו המחודשת של בנימין נתניהו לראשות הממשלה, ולאחר שמתחה ביקורת על הרפורמה המשפטית שהוצעה.
לאחר ה-7 באוקטובר, כל הסיפור הזה של מערכה של אישה אחת, הפך להרבה יותר גדול ממנה. מספר העוקבים שלה קפץ במהירות והיא לא הצליחה לעמוד בקצב העבודה. בשלב הזה היא הבינה שהיא חייבת צוות שיעזור לה בעבודה, יצלם תכנים, יערוך אותם, יתלווה אליה בנסיעות, יסגור לה ראיונות וכו'. "העבודה גבתה ממני מחירים מאוד קשים, פשוט התמוטטתי, כבר לא יכולתי לעשות את זה לבד" היא מודה.
היום קבוצה של שישה אנשי מקצוע עובדים אתה ודואגים שכל העסק הזה יתקתק כמו שצריך. וכשאומרים עסק, צריך לחדד. מדובר למעשה בארגון ללא מטרות רווח אותו הקימה תשבי לפני שנתיים ושמו Eighteen והוא גם סטודיו וחברת הפקה, מטרתו לפתח גאווה יהודית באמצעות מדיה, חינוך ויוזמות תרבותיות ולתמוך בישראל.
Eighteen מפיק תכנים עבור נועה, דואג לביקורים בקמפוסים והשנה גם הצליח להכניס למערכת החינוך בלוס אנג'לס (LAUSD) תוכנית לימוד מיוחדת הכוללת סרטונים קצרים שעוברים בצורה הכי ברורה וקלה לדור המחובר למסכים. “יש פער עמוק באופן שבו ההיסטוריה והזהות היהודית נלמדות, או לא נלמדות, בבתי הספר האמריקאיים,” היא אומרת.
בעידן של טווחי קשב קצרים וגלילה אינסופית, תשבי מאמינה שחייבים להסתגל לאופן שבו תלמידים צורכים מידע. תוכנית הלימודים פשוטה ליישום — ארבעה פרקים, אחת לשבוע במהלך חודש מאי. ולמה מאי דווקא? כי החודש הוכרז על ידי מחוז לוס אנג'לס כחודש המורשת היהודית אמריקאית.
סדרת הווידאו “What Is”, מספקת בסיס ברור ונגיש לנושאים מרכזיים כמו יהדות, ארץ ישראל, אנטישמיות והשואה. כל פרק נמשך כחמש דקות ומפרק נושאים מורכבים לתוכן קצר, ברור ומבוסס עובדות עבור תלמידים, אנשי חינוך, עיתונאים והציבור הרחב. מטרת הסרטונים היא לאפשר שיח מושכל המבוסס על הקשר היסטורי חיוני, בתקופה שבה נושאים אלו נמצאים יותר ויותר במרכז השיח הציבורי.
תשבי אמרה שהתוכנית נבנתה כך שתהיה נגישה לקהל רחב גם מעבר לכיתה. בעוד שסדרת הסרטונים עצמה יכולה להתאים לקהלים מגוונים, תוכנית הלימודים המובנית מיועדת כרגע לתלמידי חטיבת ביניים ותיכון. “יצרנו את הסדרה כך שתוכל להתאים גם לצעירים וגם למבוגרים,” אמרה. “אבל תוכנית הלימודים עצמה מיועדת לחטיבה ולתיכון".
תשבי רואה בחינוך את הכלי המרכזי במאבק באנטישמיות הגוברת. “אני חושבת שהכול מתחיל ונגמר בחינוך. אנחנו צריכים לוודא שאנחנו מנקים תכנים בעייתיים ומחליפים אותם בכאלה שמפיצים ידע ואהבה במקום שנאה".
את מאמינה שהתוכנית הזאת תעזור להלחם באנטישמיות שמתחילה בבתי הספר וממשיכה בקמפוסים, ותביא ליותר הבנה וסובלנות?
"אני חושבת שזה יכול לעזור אבל אנו לא במצב שיש תרופה אחת לבעיה. היא כל כך חמורה שאנו חייבים להשתמש בכל הכלים על מנת להלחם בה. אני לא חיה באיזושהי אשליה שרק מה שאני עושה יעזור. צריך כמה שיותר אנשים שעובדים בכל תחום אפשרי. אני רוצה לעודד לכל מי שקורא את זה ללכת ולהתנדב ולהיות חלק מהרשות המקומית ולהיות בבורד של חברות ועיריות ולעשות את העבודה מהשטח מה"גראס-רוט", זה מאוד חשוב".
איך את מסבירה את השינאה הזאת לישראל? זה בגלל המדיה, הרשתות החברתיות, הפעילות של הפרו-פלסטינים?
"זו שאלה שאני לא יכולה לענות לך עליה בתשובה קצרה אחת לעיתון. אני מדברת על זה כבר 20 שנים, זו קומבינציה של גם חוסר ידע, גם קמפיינים ממומנים על ידי מדינות עויינות לישראל, גם בגלל הפיזור של האינפורמציה ברשתות החברתיות וגם אנטשמיות קלאסית – חשד שיש לאנשים כלפי ישראל. קיים כאן קמפיין אנטי ישראלי שהתחיל לפני שלושים שנה שמטרתו המוצהרת היא לבטל את זכות הקיום של ישראל ולצערי לא הבחנו בזה בזמן עד שבשמיני באקוטובר הכל התפרץ. זה המון דברים ביחד, השפה המושלמת לצערנו".
עדיין לא הגענו לקרקעית
אחרי כל כך הרבה שנים שאת עוסקת בזה, האם יש עדיין דברים שמפתיעים אותך? שקרים שמתפרסמים על ישראל אולי ומדווחים כאמיתות בתקשורת?
"כשהניו יורק טיימס מוציא מאמר דיעה שהישראלים מאמנים כלבים לענות פלסטינים, אתה תופס את הראש בין הידיים ואומר: אני לא מאמין שאנו חיים בעולם כזה, זה באמת לא יאמן. בכל פעם כשאתה חושב שהגענו לקרקעית, אתה מגלה שעדיין לא".
ואת מגיבה?
"לא תמיד. אי אפשר כי יש כל כך הרבה דברים כאלו שאתה צריך לסנן על מה אתה מגיב ומה אתה לא מגיב".
את מסתובבת הרבה בקמפוסים, אבל לרוב נתקלת בסטודנטים שלא רוצים לשמוע או לערוך שיחה שקטה אלא לתקוף אותך מילולית. יש סטודנטים שכן מוכנים להקשיב או לפחות לעשות דו-שיח?
"לפעמים אני מגיעה לקמפוסים והמטרה היא לעשות "קונטנט" טוב. הייתי בכמה וכמה הפגנות וברגע שאנשים מגיעים להפגנות נגד ישראל ובעד חמאס, אתה יודע שאין לך עם מי לדבר. אז שם אני לא מנסה לשכנע אף אחד. אבל היו סיטואציות כשאתה יושב עם מישהו ולאט לאט מסביר לו, אז אתה יכול לפקוח את עיניו שיש נקודת הסתכלות אחרת. זה לא פשוט אבל אסור לנו לוותר. ומבחינת האלימות המילולית, היא לא מעניינת אותי. אין משהו שאפשר להגיד לי שיעליב אותי".
מתגעגעת לפעמים למקצוע הקודם שלך?
"ממש אין לי געגועים לשם. זה כל כך הרבה יותר כיף, חשוב ומעניין לעשות את מה שאני עושה עכשיו. כשחתמתי עם הסוכנות הנוכחית שלי, אמרתי להם, רק תבטיחו לא לשלוח אותי לאודישנים זה לא מעניין אותי".
