עונת ימי ההולדת בלוס אנג’לס נפתחה, ואפשר להרגיש את זה באוויר: לא אווירת חגיגה! אווירת תחרות אולימפית מי ישים יותר בלונים ולמי יהיה יום הולדת יותר מושקעת.
התחרות אגב לא בין הילדים אלא בין ההורים. פה ב-LA (ישראל 2.0 למי שלא עודכן), אם אין בלונים בגובה של הוליווד וכיתוב “Happy Birthday Mika” על ירח מתנפח את לא אמא, את לוזרית. ואם לא הבאת שולחן ממתקים של 12 מטר שאפשר לפתוח איתו סניף מקומי. אז הילד שלך כנראה יגדל בלי דימוי עצמי. רחמנא ליצלן.
פעם, בישראל… יום הולדת היה:
• חצי פיתה עם חומוס ואקסטרה מלפפון חמוץ
• ואם יש שוקולד בתוך: זה נחשב היי-סוסייטי
• עוגה של אמא שנראית כמו אתר בנייה, אבל טעימה מהחיים!
• “דג מלוח” היה המשחק, ברכות, שירים, חבילה עוברת
• וזהו, הביתה
והיום? סושי מותאם ל־7 אלרגיות שונות, כדי שאף אחד לא ימות !חוץ מהארנק!
הילד בן 6 :אבל מרגיש כאילו הפיק לעצמו בר מצווה מינימום. ההורים בהיסטריה \אבל לא הילדים.
תשאלו את עצמכם בכנות: מי באמת רוצה את השואו? הילד? או האמא שרוצה שיחשבו שהיא מוצלחת/משקיענית? אנחנו שואלות: “מה הוא רוצה?” אבל האמת? אנחנו מתכוונות: “מה החברים שלו קיבלו?” ומה נעשה שלא יגידו שאנחנו לא בסטנדרט המקומי?!
למה שילד בן 7 יהיה היחיד בלי אמן אורח, קריינות עם תותחי קונפטי ושולחן קינוחים? שלא ייכנס לדיכאון כשהוא יהיה גדול. כי תגידו,
מה הכי משפיל ילד ישראלי ב־LA?
לא אם הוא נולד ללא טיקטוק. אלא אם אין לו את האייפון הכי חדש, כי בוא נראה שאבא שלו שמע שלבן של החבר שלו יש ולא אין?!. “ואם לדיויד הבן של יוסי יש אז גם לבן שלי יש! למה אני "עני"? בלי בכלל לחשוב האם הוא באמת צריך את זה…
שמעתי ילד צועק: “אמא! אני רוצה רובלוקס-פארטי עם חדר בריחה ואמן בלונים שעושה דינוזאורים מהליום!” הילד עוד לא יודע להתלבש לבד, אבל הפך למפיק אירועים.
האמת שמסתתרת מאחורי הבקשות: לא מזמן באה אליי לקליניקה אמא מקסימה, היא אומרת לי: “שירן… הילדה רוצה מסיבת קרנבל, עם 200 ילדים, במתחם סגור והיא רוצה גם קיר גרפיטי, וגם מסיבת סליים, וגם מפלי שוקולד. מה אני אמורה לעשות?
כל החברות שלה עושות!”
פניתי לילדה: “מתוקה, מה את הכי אוהבת ביום הולדת?” והיא ענתה: “שהחברים יגידו שאני הכי מגניבה". וכאן !נשבר לי הלב. כי הילדה לא ביקשה שמחה, היא ביקשה הוכחה שהיא שווה.
והכי עצוב: ההורים רצים להגשים ומפספסים את הילדה. ואז הרגע הכי קלאסי:
אחרי כל המאות דולרים, שעות הפקה, והלחץ בגוף — בסוף הילד אומר: “אבל לא היה לי מספיק זמן עם החברים…” או: “לנועה היה יותר יפה…”
ואז האמא נופלת מהרגליים ושואלת אותי: למה הוא לא מעריך כלום?! סירייסלי שאת שואלת אותי?!
מה זה עושה לילד באמת?
כשכל חגיגה היא הפקה הוליוודית, הילד לומד אהבה שווה הרבה כסף! כדי שתהיה שווה תעשה רושם ככה הילד לומד שכל שמחה שווה אלפי דולרים — ומה יקרה כשהוא ירצה לשמוח בלי כסף? כנראה שהוא פשוט לא ישמח….
ולמה אנחנו נסחפות?
כי כולנו רוצות להיות “האמא הזאת”: זו שכולם אומרים לה: “יווו איזה יום הולדת!” “איך השקעת!!” “את אמא השנה!!!”
שקט, אני אגלה סוד: האמא של השנה היא זו שיושבת על הרצפה, משחקת איתם “הגמדים והענקים”. בלי בובת ענק שגובהה כמו משכורת חודשית.
ובואו נדבר על תמונות
האינסטגרם: שולחן ממתקים מפוצץ —נראה פגז בתמונה גורם לסוכרת רגשית במציאות. שום הורה לא מתלהב שמעמיסים לילד 19 סוכריות גומי=
גם אם הוא רזה
אבל למה בכל זאת אנחנו עושות? שיהיה פוטוגני. שיגידו וואו. שנסתום פיות של אחרות. כשאתם מרוויחים לייקים, אתם מפסידים ערכים.
ומה איתי אתם שואלים ? דוגמה אישית, לא מוציאה הרבה כסף אבל מוציאה הרבה אנרגיה. אם כבר לצחוק על אחרות — בואו עליי קודם. אני חיה פה ב-LA,
רואה את כל הפוזה, ויכולת לזרום עם זה. אבל לא. אני עושה דווקא:
• חברים ספורים
• עוגה שאנחנו אופים יחד (ומורידים מהתבנית לאט כי נשבר החלק הכי יפה)
• משחקים של פעם והילדים עפים
• צחוקים — בלי מגדל בלונים שיקרוס
והילדים שלי?
מאושרים. לא כי קנו להם שמחה אלא כי חגגו איתם. הם זוכרים את הרגעים לא את התקציב.
רוצה יום הולדת מלא תוכן? אז תנו לילד להוביל:
* שיבחר את המשחקים
* שיבחר את ההזמנה
* שיחליט איזה שיר פותח את המסיבה
* שיכין משימות לחברים
פתאום זה לא המופע של אמא אלא היום של הילד. ושם קורה קסם: ילד שיוצר
מעריך. ילד שמקבל בלי סוף , רק רוצה עוד.
אז עד מתי נרשים את החברים? עד שהחברים יגדלו? או עד שנבין שעדיף לתת ערך במקום כסף!
ויום ההולדת? שיהיה יום של אהבה לא יום של פוטוגניות. כי זיכרון טוב חי בלב.
ותמונה טובה? מתיישנת אחרי 24 שעות בסטורי.
קורס הורים, מחזור 17 נפתח ב 2 בדצמבר , וזה הזמן להצטרף. שאלות מתקבלות בברכה. שירן שפיץ, מומחית להדרכות הורים
818-923-7484
