"למה לא העיפו אותן בשש עשרים ומשהו בהאמרים מחוץ לנחל עוז? הייתי בשני ביקורים שם ואני שואל – למה לא העבירו אותן מהחמ"ל שנשרף אל חדר התקשורת שנותר ללא פגע? למה לא היה סולם מילוט לחלון השירותים? ולמה לא הקשיבו להן כל התקופה? שמענו ממנה במשך חודשים מה קורה על הגדר, גם בשבועות האחרונים שלפני. תהרוג אותי… למה הבנות האלה הוצבו במפקדת האוגדה סמוך לגבול?".
השאלות, כולן או חלקן, נשאלות מפעם לפעם מאז 7 באוקטובר, אבל נשאלות כל הזמן כשיושבים עם איל אשל, אבא של סמלת רוני אשל, התצפיתנית מנחל עוז שנחשבה לנעדרת 34 יום עד שהוכרזה חלל והובאה למנוחות, על סמך שרידי DNA והחלטה הלכתית של הרב הצבאי הראשי. הוא לא יודע הרבה, אבל מבין מה זה אומר. "לא היתה לי גופה להיפרד ממנה, לנשק, לא יודע מה היה בארון, ועכשיו, בכל המציאות ההזויה מאז אותו יום הולידה כמה גיבורי תקשורת. הוא אחד הבולטים שבהם.
גילוי נאות: אנחנו מכירים שנים רבות, נפגשנו עכשיו כשהגיע ללוס אנג'לס בתום סבב הסברה בניו יורק ולאס וגאס. שלושה ימים ולילות עם איל אשל חושפים חמ"ל של איש אחד עם טלפון אחד: שיחה ממטה משפחות החטופים, מיד אחריה השופטת בדימוס סביונה רוטלוי שאימצה את המשפחה, בינתיים בממתינה השרה יפעת שאשא ביטון שבודקת מה נשמע וגם עוצרת לביקור. חברת הכנסת מרב בן ארי שהפכה לידידה אישית, עורכת הדין רויטל סווייד. הרשימה לא נגמרת. קשר מיוחד עם בית הנשיא, והרבה תקשורת. המון. מפיקות ותחקירניות של כל תוכניות האקטואליה בודקות זמינות שלו. "אה, אתה בחו"ל? תוכל לעלות בזום?", "אה זה לילה? עד איזה שעה?" – כך כל הזמן, וזה לא הולך להשתנות, לא בקרוב. והחיים? בהמתנה.
איל עובד במשרד החקלאות כאחראי על כמה תחומים במחוז הצפון. "העבודה מאז היום ההוא חצי קלאץ'. גם כשאני יוצא לעבודה. יש לי רכב ממוגן אבל עכשיו בכלל גם אין גישה לצפון". הוא משתמש באהבה ישנה שלו, התקשורת. פריק של מדיה וחדשות, ניוז ג'אנקי. ידען ופרשן בנבכי מערכות התקשורת, לא פחות מכל כתבי הברנז'ה. אוהב מאוד את יונית לוי ויניב הלפגוט, הם באו וישבו איתנו שעות, גם את ניב רסקין מאותו ערוץ, ואת נטעלי שם טוב שנאלצה לעזוב את ביתה במטולה.
"נתתי לירון אברהם (חדשות 12) את מזכ"ל האו"ם ואת הילרי קלינטון שהקלטתי בטלפון בניו יורק", הוא מספר בלי למצמץ. עבורו זה חלק מהשליחות, להיות מחובר לכולם. "מה אתם מתפלאים, מזכ"ל האו"ם לא ידע שהיו חיילות שם". רבים ביקרו אצלו בבית שהכרנו ממהדורות החדשות. גם מורן אטיאס, שמארחת בביתה בהוליווד, יחד עם אשת המדיה טל נברו, ערב שבו הוא מביא את הסיפור שלו.
גיבור טרגי
לפרקים נראה שהוא דווקא נהנה ממעמד הסלב שהמאורע הטראגי גזר עליו, אבל אז מגיע הביטוי הטוטאלי של להיות ידוען: אנשים שניגשים אליו ברחוב, גם בצד השני של העולם, תמיד בפנים עגומות, משתתפים בצערו, שואלים שאלה יותר ופחות לעניין, שמים יד על שכם אפילו. ואז – כמו לחיצה על כפתור: לא משנה באיזה מצב זה היה, הוא נשאב לתוך זה באחת. עיניו התכולות שיכולות לזרות אימה מתמלאות דמעות.
כך זה קרה למשל במסעדה ישראלית בשדרות ונטורה. בשדרת הכוכבים בהוליווד הוא מעמיד כוכב לרגע – יש דבר כזה – על שם רוני אשל. למרבה התדהמה, ניגשים אליו באותו מבט המוכר לו בני משפחה יהודית מטורונטו שבאו לבלות בלוס אנג'לס וזיהו. אבא, אמא ושני ילדים. כולם עליו. נוצרת סקרנות, פתאום התקהלות סביבו של אנשים מכל אמריקה שמבקשים לדעת מי זה ועל מה מדובר: "או, סו סורי".
איל אשל רוצה להוביל או לפחות להיות חלק משינוי עמוק שחייב לעבור על המדינה. הוא נחוש לבנות הכל מחדש. והוא מפרט: החקירה לא יכולה לחכות יותר, ושלא יספרו לו על ממצאי ביניים שכבר מיושמים. ההנהגה כולה חייבת להיות מוחלפת עכשיו, הצבאית והמדינית. מנתניהו ומטה. הוא לא פוליטיקאי, לפחות בינתיים, לא בורר מילים וכינויים בשיח פרטי, ובכל זאת נזהר כשעולה לשידור. אין לו תשובות סדורות לשאלות כמו מי צריך להחליף את ההנהגה הקיימת, למשל, ומה חלקם של ראשי האופוזיציה עד לא מכבר, בני גנץ וגדי איזנקוט, במחדל הנורא.
יש לו רגש מיוחד לאיזנקוט, שהיה בשבעה שלו; אשל גמל לו זמן קצר אחר כך בביקור, שלא נאמר בו הרבה. היה חיבוק של דקות ארוכות. למרבה הצער, המלחמה הזאת מזמנת לא מעט מצבים כאלו. האיש שכלפיו הוא רוחש כעס רב הוא אביב כוכבי, הרמטכ"ל הקודם. רוני התגייסה ועברה הכשרה כתצפיתנית בתקופתו, אז גם הוצבה בנחל עוז. שנה וארבעה חודשים שירתה שם. אשל מרגיש שכוכבי צריך לומר משהו; בינתיים הרמטכ"ל לשעבר לא עונה לו לטלפונים, וגם לא אומר דבר בתקשורת.
ולא רק הוא. אשל מרגיש שהצבא במקרה הטוב לא יודע ולא מבין מה קרה, ובמקרה הפחות טוב מסתיר פרטים. איש מהפיקוד הבכיר לא דיבר איתו. אם יטרחו, ודאי ישמעו גם כמה הערות קשות על הכל, אפילו על מבנה צה"ל ועל הפרדת חיל האיסוף הקרבי מאגף המודיעין. עד שם מגעת דעתנותו.
גודל המחדל ועומקו יחד עם המחיר האישי ששילם לא מותירים בלבו מילים חמות על מערכת הביטחון. כל זה קורה בשבוע שבו הוא ואשתו שרון התבשרו לתדהמתם שפריטים אישיים של רוני התגלו בתוך בית ברצועת עזה, ובהם תעודת הזהות ורישיון הנהיגה. זהו בינתיים. מה? איך? למה? כן, ודיסקית שלא נפגעה. מה כל הדבר הזה? זה מה שידוע, אומרת להם קצינת הנפגעים. הספקות שמקננים בהם מאז הזיהוי והקבורה – עכשיו בקפיצת מדרגה.
המוכיחות בשער
הארוע לא הסתיים; הוא משנה צורה כל הזמן, וברקע המשך המלחמה והשמות שאנחנו רואים על המסך: "אוי, זה מהיישוב שלנו, ההוא למד עם רוני, והבן דוד של הבחור ההוא". אסון מתגלגל. על המסך הורים ובני משפחות, את כולם הוא מכיר, עם כולם בקשר. של חללים, של חטופים. איך הוא זוכר את כולם.
קצינים ונציגים מקיפים אותם, אבל לא אלו שאמורים לענות לו על כמה שאלות קשות. החור השחור הזה גורם לאשל, כמו לאחרים, להרהר ולהגיע למסקנות קשות על ערכי היסוד של המדינה. האמון הבסיסי בחוזה שבין אדם לארצו. הביטחון האישי והלאומי.
הוא נשבר, בוכה, לא תמיד במקומות הצפויים, אבל הוא איש חזק ובעיקר רהוט. התקשורת והציבור מאוהבים בו בזכות הרהיטות והכריזמה. גם כשהוא מתפרק בשידור, כמו במהדורה המרכזית באותו יום שבו חזר מסיור המשפחות בחמ"ל נחל עוז השרוף והניח נר נשמה בעמדה שהיתה של רוני.
איל וחברתו לחיים שרון הם ציונים מסוג של פעם. אוהבים את הארץ לאורכה ולרוחבה. הוא גדל בראשון לציון. הם גרו בכפר ורדים ואחר כך בנו את ביתם על קו התפר בצור יצחק. הוא ידע שיינשאו באותו רגע ששוחחו במעבר חציה לפני 20 שנה וקצת. יש להם בת ובן מתבגרים בבית. סמלי המדינה וטקסיה חשובים לו. "אתה יודע מה ההבדל בין חלקה צבאית לבית עלמין צבאי? ההבדל הוא בטקסי הזיכרון".
אשל מביט קדימה, אל ההנצחה. יש לו כמה רעיונות, ואפשר לסמוך שישיג את המימון הדרוש מתרומות ואת הלחץ הציבורי ממקורבים: הוא מתכנן את פארק התצפיתניות על שם רוני אשל ליד ביתם, יש דיבור על חדר תרבות ומנוחה בבית הספר שבו למדה, כפיילוט ארצי, והיד נטויה.
הגיעה השעה לחזור לארץ. לבת יעלי שנסעה איתו יש תיכון לסיים, והוא כרגע עם המטרה החדשה: טקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות, שהשבוע דווח כי יעמוד בסימן הקורבנות והמלחמה. "התצפיתניות שהקריבו את חייהן והיו המוכיח בשער שקולן לא נשמע צריכות לקבל משואה. זה המינימום. זו תחילת התיקון". עם הקשרים שרקם והוא ממשיך לרקום מדי יום ביומו כבר שלושה חודשים – אפשר להניח שזה יקרה.
