חוויה נדירה הזדמנה למי שהגיע בסוף השבוע לגראנד פארק בדאון-טאון אל-איי, במטרה לקחת חלק במיזם האמנותי של האמן והצייר תומר פרץ. פרץ, שחזר בשבוע שעבר מהארץ לאחר שהצטרף למתנדבי זק״א ולקח חלק באיתור ואיסוף גופות וחלקי גופות בקיבוץ בארי לאחר התופת והאסון שפקד את ישראל בשביעי באוקטובר, חזר לעיר המלאכים כשרוח האמנות בוערת בו.
אחרי המראות שראה, והטראומה האישית והלאומית שחווה הוא החליט לזמן את חברי הקהילה לקחת חלק ולהרגיש שותפים בצורה מסויימת ומוחשית באסון של ה-7 באוקטובר, ולהרגיש לרגע כאילו השתתפו בעצמם בפסטיבל ״סופר נובה״ ברעים שהפך לאתר טבח המוני… במסגרת המיצג נפרסו על הקרקע 1,400 איש, חלקם עם הפנים כלפי מטה וחלקם עם הפנים כלפי מעלה, כשידיהם ורגליהם שלוחות לכל עבר, לעתים בתנוחות לא טבעיות, כדי להמחיש את שעבר על מבלי המסיבה שנטבחו על-ידי חמאס. עוד 240 מתנדבים גילמו את החטופים שנלקחו כבני ערובה, ו-40 נוספים את אלה שדווחו כנעדרים. ברקע ניגן די.ג'יי, כ"סמל למוזיקה שהתנגנה בזמן שחיים תמימים נמחקו ללא רחמים". על הפרויקט עמלו 10 מפיקים, בהם עדי דרורי, שעומדת מאחורי יוזמות סולידריות רבות ברחבי העיר מאז המתקפה. לדבריה המיצג הזה היה מורכב במיוחד, דרש שעות של הכנה וכלל צילומי רחפנים ומאות מתנדבים שדימו הרוגים, פצועים, מבוגרים וילדים. מצלמות רחף עברו מעל האנשים המוטלים כגופות, כשהמטרה היא ליצור קטעים קצרים שבהם יוכלו אנשים לצפות בכל העולם.
When the music stop. כך גם נקרא הפרויקט. המקום נתחם באבטחה כבדה, אמני איפור רבים הגיעו, והמשתתפים אופרו עם כתמי דם ופצעי ירי, אחרים ישבו עם ידיים כפותות ועיניים מכוסות, כחטופים ושקיות זק״א עמדו בשורה מצמררת כאילו גופות הוכנסו בהן. כתבים מרשתות תקשורת השונות וצלמים גדשו את המקום. כבר בשעות הערב פוקס ניוז ורשתות טלוויזיה מקומיות שידרו ודיווחו על האירוע המיוחד.
האירוע זימן לנו, לקהילה, הזדמנות להתאחד להתחבק, לדבר על האסון, ולהתחזק. לרגעים ספורים אני יכולה להישבע שיכולתי להרגיש שרוח הנרצחים ריחפה שם והיו לא מעט רגעים בהם ניתן היה לראות משתתפים מוחים דמעה, מתבודדים ושוקעים אל תוך המראות תחת עננת עצבות ושליחות שעטפה את הפארק.
גם אותי איפרו, עם פצע ירי בצוואר ודם בכל מקום. התבקשנו לשכב ללא תזוזה על הדשא הענק במקום, ממש כמו בשטח הפסטיבל ברעים. במתחם הוצבו בקבוקי מים, אוהלים מפורקים, צידניות והתפאורה סיפרה את סיפור הפסטיבל שאמור היה להיות שיא של אהבה ומוסיקה והפך לשיאי מוות, חורבן וכאב באסון הגדול שפקד את ישראל.
דקות ארוכות נתבקשנו לשכב על הדשא כשאנו מכוסים בדם מטאפורי. מתנדבים עברו בינינו והוסיפו ספריי של דם טרי בעודנו שוכבים מדממים למוות מדמים עצמנו מתים כאשר רחפן צילום מרחף מעלינו .
שכבתי שם, ניסיתי להתחבר אל דמותה של אותה נערה שסיפרה בעדותה שכל חבריה נטבחו סביבה והיא העמידה פני מתה. ״הסתכלתי על חברתי הטובה ביותר שהיתה ללא רוח חיים, התכסיתי בגופות חברי וראיתי שעיניה של חברתי היו עצומות למחצה ופיה היה שמוט, שכבתי בלי לזוז וכמעט בלי לנשום עם עיניים חצי פקוחות בדיוק כמו החברה שלי שמתה. מחבלים שעברו סביבי הסתכלו לי בעיניים וחשבו שאני מתה כמוה. בשלב מסויים אני ואחד המחבלים הבטנו אחד לשני בעיניים והוא היה בטוח שאני מתה וכך ניצלו חיי״, סיפרה אז הנערה. ואני, בדיוק כמוה, שכבתי שם, מתחברת לאותם רגעי אימה, בעוד המארגנים נותנים לנו הוראות בימוי ומבקשים מאיתנו לא לזוז.
הזכות שזכינו להשתתף במיזם של תומר פרץ הרגיש סוריאליסטי. תחושת הביחד, שיתוף הפעולה הקהילתי ותומר שעמד שם בצד וניצח על כל האופרציה היה עוצמתי ומרגש. תומר כמו תומר, יוצר מאהבה ומכאב, והשבוע כולנו היינו יצירת האמנות העצובה שלו, בטוח שהעצובה ביותר.
