לטי גרובמן, מפיקה הוליוודית, גרושה ואם לחמישיה – שלישיה וזוג תאומים * "לפעמים זה נתפס בעיני אנשים כאילו אני קונטרול פריק או ביץ', אבל לא כל כך אכפת לי מה אומרים כל עוד ילדיי בריאים ושמחים"
לטי גרובמן היא ישראלית המפיקה סרטים בהוליווד, כזו שאוהבים להכתיר לא פעם בתואר הדרמטי "אחת הישראליות המצליחות בהוליווד". היא צוחקת כשאני מזכיר את זה, אבל העובדות מדברות בעד עצמן. היא הבעלים של חברת ההפקות "קמפבל־גרובמן פילמס", יחד עם השחקנית קריסטה קמפבל והשתיים חתומות על הצלחות כמו "אומת הפרוזאק", "רצח מוצדק" (בכיכובם של רוברט דה נירו ואל פצ'ינו) וגם להיט האימה "המנסרים מטקסס" בגרסת תלת ממד שהיה הצלחה קופתית מרשימה (הסרט, שהושקעו בו 20 מיליון דולר, הכניס בקופות כמעט 50 מיליון). ויש גם את "קרימינל", סרט מצוין עם קווין קוסטנר, ראיין ריינולדס, גרי אולדמן, טומי לי ג'ונס וגל גדות, ו"בליידר" עם ליב שרייבר ונעמי ווטס.
היא גם הפיקה את "חורף בלהבות", סרט תיעודי שהפיקה יחד עם חברת נטפליקס ומפיק הדוקו האנגלי־יהודי ג'ון באצק (שנחשב לאגדה של ממש בתחום), והיה מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. אני תופס את גרובמן לשיחת טלפון אחרי יום ארוך של עבודה וטיפול בחמשת(!) ילדיה:
איך זה עובד בפועל עם הילדים והעבודה?
"בפועל זה עובד כמו כל הורה שעובד ,אבל מכיוון שיש לי חברה שלי ואני לא עובדת משמונה עד ארבע, אז יש לי את הפריבילגיה לגדל את ילדי במו ידי. קשה לי לראות ילדים שמחונכים עי מטפלות. יש לי משרד בבית והם יודעים מתי מותר להיכנס ומתי לא. גם לגדל שלישייה ותאומים זה סופר־קשה, בלשון המעטה. עשיתי את התאומים אחרי השלישייה. בילדותי השתוקקתי לעוד אחים ואחיות ומכיוון שהורי לא נענו לי, הבטחתי לעצמי להקים משפחה גדולה. כמובן שלא הבנתי את הקשיים. הנישואים שלי התפרקו כשהגדולים היו בני 5 והקטנים בני שנתיים וחצי. יש לי מטפלת שגם מבשלת שעוזרת לי אבל הילדים רוצים את אימא ואני שם בשבילם תמיד. אני טובה בניהול; לפעמים זה נתפס בעיני אנשים כאילו אני קונטרול פריק או ביץ', אבל לא כל כך אכפת לי מה אומרים כל עוד ילדיי בריאים ושמחים. יש לי ספינה גדולה ואני הקפטן. בדרך כלל הספינה מתפקדת בסדר. הבעיות העיקריות הן כשהילדים חולים או כשהם לא מתנהגים טוב בבית ספר, ויש הרבה מכל זה. כל יום יש הפלגה חדשה, והשנה הייתה סוערת במיוחד. אני חיית עבודה וחיית אימא. יש לי תאווה גדולה לשניהם ולמרות הקשיים הגרנדיוזיים אני איכשהו, שורדת".
איך ואיפה פגשת את בעלך לשעבר?
"ראיתי אותו מסתובב בעיר באותם חוגים שלי והוא תמיד נראה לי מעניין. כשהפקתי פיילוט לטלוויזיה, התמונה שלו הגיעה בתור מוזיקאי. הזמנתי אותו לאודישן ונורא התרגשתי לראות אותו. הוא לא הגיע. אחרי כמה חודשים נפגשנו במסיבת יום הולדת. יצאתי מהשירותים והוא ארב לי בחוץ וביקש את הטלפון שלי. היום הוא כבר הגרוש שלי אבל גרושים יפה.
איך היה לגדל את השלישיה בהתחלה ולמה החלטת להמשיך לילדים נוספים?
"יש לי כל מיני וורסיות ללמה רציתי עוד. ואפילו עכשיו כשאני מכירה את הקושי בלגדל ילדים, עדיין יש לי את האינסטינקט של אני רוצה עוד. לא שזה יקרה אבל זה עניין של הרגשה. התאומים היו הרבה יותר רגועים. השלישייה היו כל כך דומיננטיים שאני לא חושבת שהיה מקום לתאומים להתפרע יותר מידי".
מה עושה לך גידול של משפחה כל כך גדולה?
"אני מגדלת את הילדים רוב הזמן לבד. אפילו את המטפלת פיטרתי. מה זה עושה לי? אני חיה בשבילם. אני אימא קשוחה ואני יודעת שיום אחד אולי הם יזכרו את זה עם קצת טעם רע אבל בלב אני גם יודעת שזה הדבר הנכון לעשות. לא רוצה לגדל רכרוכיים שלא יודעים איך להיות אחראיים, שלא יעריכו מה שיש להם, שלא יודעים מה זה העולם באמת. עם הטוב והרע. אבל לפעמים אני מרגישה כמו שוטרת ולא כמו אמא אז זה קצת קשה לי".
מה היית מייעצת לאימהות במצב שלך?
*בהמשך לתשובתי הקודמת, לא להרגיש כל כך הרבה רגשות אשם בגלל שאם לא היינו אוהבות אותם בעוצמות האלו אז לא היה אכפת לנו לראות אותם הופכים לחסרי תועלת. המטרה מקדשת את האמצעים. זה הדבר הכי ענק שהבאנו לעולם".
איך את מתמודדת עם כל הילדים?
"זה קשה. הכי קשה. גם פיזית וגם נפשית. ולמרות זאת, יש לנו רגעים שאנחנו שמים מוסיקה (ישראלית כמובן!) ורוקדים כמו משוגעים או שמתפנקים לנו כולם במיטה ביחד וצוחקים. אז קשה עם כיף מעורבב".
אם היית חוזרת להתחלה היית יולדת שוב 5 ילדים?
"החלום שלי תמיד היה משפחה גדולה. יש לי אח אחד וזהו. נורא רציתי עוד אח או אחות אבל אמא שלי לא הסכימה. הבטחתי לעצמי שכשאגדל תהייה לי משפחה גדולה. כשהגיע הזמן אז היו בעיות פוריות קשות אבל הטיפולים הצליחו – בגדול.
ספרי לנו על כל ילד וילד לחוד אל האופי ואיך הם מסתדרים ביחד.
השלישייה:
* לוקא: הבכור. לֹוקא הוא ילד מדהים מכל הבחינות. חכם וטוב ודיפלומט. אני בטוחה שהוא יצליח בעולם העסקים.
* דילן ודניאל הם זהים. לשניהם יש אמנם בעיות התנהגות אבל הם גם הכי מקסימים שיש. כל בן אדם שמכיר אותם טוב מתמכר אליהם.
התאומים:
*זואי: הבת היחידה. זמרת בחסד אבל עדיין מתביישת לשיר בפרהסיה. היא מאוד עדינה ו-girly אבל מתמודדת יפה מאוד עם כל הטסטוסטרון מסביבה.
* לֹיאו: מחונן רשמית (כמו אח שלי). ואין יצור יותר מתוקי ממנו.
יש חברות עמוקה בין כל הילדים. במיוחד בין השלישיה לבין עצמם ובין התאומים לבין עצמם. וכמובן יש גם ריבים ומלחמות עולם שלישיות בערך כל שתיים שלוש דקות. שזה יכול פשוט לשגע אותי לחלוטין. בזמן שאני עדיין עצבנית על זה שהם רבו, הם כבר לגמרי שכחו את זה ועברו למשחק הבא".
יש לך זוגיות חדשה?
"לא. די עברתי את התקופה שאני מחפשת זוגיות. כיף לי עם הלבד, אם אפשר לקרוא לזה לבד כי הילדים מקרקרים סביבי כל היום. אבל חברים טובים ממלאים את מקום הזוגיות, ובאיזשהו זה יותר טהור ולתמיד".
מה הרקע שלך? מניין באת ללוס אנג'לס?
"גדלתי בירושלים עד גיל 12 במשפחה מאוד רוסית אבל אף פעם לא הרגשתי זרה. גם משום שעליתי לארץ מברית המועצות בגיל מאוד צעיר (3 חודשים) וגם בגלל שישראל זו כור היתוך וזה היה בסדר אז להיות טיפה שונה. גדלתי בבית של אמנים כשרכבת של אינטלקטואלים באה ויוצאת מביתנו במשך כל היום. אבא הוא הצייר והמשורר מיכאיל גרובמן אחי הוא הארכיטקט יאשה גרובמן (הדיקן של פקולטה לארכיטקטורה בטכניון) ואמא עורכת כתב העת הרוסי זרקולו.
לאמריקה לֹא ממש עברתי. באתי ללמוד פה לכמה שנים. המטרה לא הייתה לעבוד לתמיד. איכשהו החיים קרו ואני עדיין פה. עברו 27 שנה ואני מרגישה שזה בית אבל מבחינה מנטאלית ותרבותית אני תמיד אשאר ישראלית לכל דבר".
מה היו הצעדים הראשונים בארה"ב?
למדתי משחק בלי שטרסברג ואז קולנוע בסיטי קולג״. התחלתי לעבוד בהפקות בתפקידים שונים ועליתי בסולם של עולם הסרטים עד לעמדת מפיקה. זה נשמע פשוט וקצר אבל זה היה תהליך שלקח שנים עם לא מעט קשיים ואכזבות.
מה ההבדל בין ישראל ואמריקה מבחינת הלימודים? העבודה? החיים?
"בישראל לא עבדתי מספיק בשביל להביע דעה. החיים שונים לחלוטין. נראה שבארץ עובדים בשביל לחיות ופה חיים בשביל לעבוד. בארץ יש חברויות אמת וקהילות רבות. אני אמנם לא אובייקטיבית מפני שאני מאוד מתגעגעת להרבה דברים בארץ עד כדי כך שאני מנסה לעבור מברנטווד לוודלנד הילס רק בשביל להיות ליד ישראלים. אני פחות מתחברת לפוליטיקי קורקט של החברה האמריקאית. יחד עם זה שבאתי מתרבות אירופאית, אני ממש אוהבת את הפילפל של ישראל, את החום, את האכפתיות. אפילו לפעמים את החוצפה. מה שכן, פה באמריקה לא תשמע את המילים שוטף פלוס שישים. יעשו לך שוטף פלוס עורכי דין. אתה עובד ומקבל על זה שכר בזמן נקודה".
עברת ממשחק לבימוי והפקה.
"בעולם של לפני המצלמה הייתי בעיקר בילדותי ונערותי, צעירי תל אביב הבימה וכו'. באמריקה אמנם התנסיתי אבל מהר מאוד הבנתי שזה עולם אכזר שאיני יכולה לשלוט בו ואיני יכולה לבנות עליו את עתידי. לכן, אחרי כמה אודישנים ומעט תפקידים זוטרים, נרשמתי ללימודי קולנוע שפתחו לי עולם חדש ומעניין וכזה שאני יכולה לעשות בו החלטות שלא קשורות להווייתי הפיזית.
"הצעדים הראשונים היו לחבר בין פרויקטים לאנשי השקעות. ההגדרה של מפיק זה משהו שמביא אלמנט שהסרט לא יכול להיעשות בלעדיו. כמו למשל שחקן או במאי מפורסם, תסריט מדהים וכמובן – כסף. אני גדלתי בחברת ניו אימאג׳ מילניום ולמדתי שם את כל רזי ההפקה. לעבוד בשביל אבי לרנר, בעל החברה וחברי היקר, זו אוניברסיטת הסרטים הטובה בעולם".
מה עשתה לך הקורונה?
"מה שלכולם. די עצר את החיים אבל באותו זמן גיבש משפחתיות. נתן זמן להרחיב אופקים, להקשיב לקורס מדעי המדינה של אפרים פודוקסיק ואפילו לקרוא ספר של רם אורן: ימים אדומים".
על איזה סרט את עובדת עכשיו?
צילמנו סרט קטן בבולגריה בשם Till Death Go ומנסים לקדם את הסרטים היותר גדולים שיצולמו שנה הבאה".
לא מעט ישראלים שמעוניינים להצליח בתעשיית הבידור בהוליווד מגיעים אליך לקבל עזרה. מה את מייעצת להם?
"לשחקנים הידועים יותר בארץ אני ממליצה למחוק את האגו לגמרי, ולהתחיל מהתחלה. לא לנסות להוכיח שום דבר ופשוט להגיע ולעשות את העבודה. כמו שכל אדם עושה את העבודה ומתאמץ בכל מקום. גם בראד פיט התחיל את הקריירה שלו בפרסומת. לכן מומלץ לעשות את העבודה, להתלכלך ולא לבחול בשום דבר".
תרצי להפיק סרט ישראלי?
"אם יבוא הפרויקט הנכון. אני כל כך רגילה לשוק האמריקאי, יהיה לא קל לחשוב ביותר קטן. אבל סרטי שואה ושאר היסטוריה זה משהו שתמיד מדבר אלי. פחות קומדיות של הזמן האחרון".
נראה לך שתחזרי אי פעם לישראל?
"בהחלט. יום אחד. הבעיה היא שגידלתי שורשים עמוקים באמריקה ולוגיסטית יהיה מאוד קשה להתנתק. בעיקר מבחינת הילדים אבל יום אחד… כרגע זה בגדר חלום".
