השיר של להקת תיסלם, שכתבו צוף פילוסוף ויזהר אשדות, ממשיך ללוות עד היום את אלדמע ראובני, תושבת הוואלי ואם לשלושה, שאיבדה את בעלה יאיר לפני כשנתיים לאחר מאבק אמיץ בסרטן * עכשיו היא מנהלת מספרה פנסיון לכלבים אותו פתחה בתחילת משבר הקורונה ומנסה לנתב את חייה לפי המצפן שהותיר מאחור בעלה האהוב * מונולוג חשוף
על ״הסיפור של אלדמע״ שמעתי הרבה לפני שהכרתי אותה והסתקרנתי. הזמנתי אותה לראיון (ראשון פנים אל פנים מאז תחילתו של הסגר ימי הקורונה.) לא ידעתי למי ולמה לצפות כשהגיעה וישבה בסלון ביתי, הקשבתי למילותיה תוך כדי שעיניה הירוקות מספרות חלק גדול ומשמעותי מהסיפור.
אחרי שקראה ותהתה יחד איתי על הכותרת לכתבה היא בחרה משפט משיר החופה שיאיר ראובני ז"ל בחר: ״יש לך אותי״ של צוף פילוסוף ויזהר אשדות. היא הסבירה שבזמנו לא הבינה את התעקשותו על השיר הזה, שנשמע לה עצוב מידי לאירוע, אך שניות לאחר שנשם את נשימתו האחרונה, השיר הזה התנגן בראשה ואז הבינה שזו ההבטחה שלו אליה עוד מאז.
“אני מרמת החייל ת״א”, פותחת אלדמע היפה את הראיון. "שירתתי במודיעין מחוץ לקריה. בפרוץ מלחמת המפרץ מבדקים גילו שאני מתפקדת מעולה תחת לחץ גבוה קיבלתי סיווג מחודש והעבירו אותי לבור בקריה. זו הייתה חוויה מאתגרת ומלאת אדרנלין. בדיעבד התכונה הזו הייתה לי לעזר בטיפול ביאיר בשנה האחרונה לחייו, תקופה כואבת, טראומטית, מלאה באהבה וחמלה. שנה שהפכה בעל כורחנו לשנת פרידה. בצבא למדתי שירטוט ואחרי השירות הצבאי למדתי הנדסאות אדריכלות ועיצוב פנים וכמה שנים אח״כ למדתי גרפיקה בניית אתרים, צילום ועריכת סרטים, כישורים אלה שמשו אותי מאוחר יותר בעבודה עם יאיר. הייתה לנו התלהבות משותפת לתכנון, פיתוח ובנייה .
יאיר: המבט שלו היה עוגן
"את בעלי, יאיר ז"ל, הכרתי דרך חברה מהתיכון (הוא היה בן-דודתה), שבת אחת נסענו אני וחברה שלי סיגל לקלאב מד באכזיב ובדרך היא הציעה שנעצור במושב בצת 'להגיד שלום'. היא רק שכחה לציין שזו הייתה שבת-חתן וכך הגעתי למסיבה מאוד משפחתית כשאין לי היכרות קודמת איתם. ככה הכרנו אבל עברו שנים עד שנפגשנו שוב והפכנו לזוג.
"שנים אחרי, נפגשנו במסיבה בה בילינו לאורך כל הערב וקבענו להיפגש עוד באותו שבוע. הדייט הראשון היה בקפה סוזאנה בת״א. קשה היה לו להחליט מה לאכול כך שהזמנתי לשנינו וכשהגישו לו מנה של קובה דלעת הוא צחק והסביר שהוא חצי עיראקי וחצי ארגנטינאי ושהוא מעדיף את הקובה של אמא שלו. אני הייתי בזמנו סטודנטית לגרפיקה וצילום ויאיר קבלן בטון ועבודות פיתוח, כישורים שעזרו לנו מאוחר יותר לשלב כוחות ולהתפתח בפרויקטים נדלנ"יים בגבעות הוליווד, כשיאיר היוזם והמבצע ואני מנהלת את המשרד ובונה אתרי אינטרנט לכל פרויקט שפיתחנו עם צילומים מקצועיים, לפני שזה היה מקובל בשוק.
"יאיר גר בגליל המערבי ואני ברמת החייל. אחרי שבועיים של נסיעות ארוכות במסלול רכבת ישראל ״ת״א-נהריה״ הוא הציע לי נישואין, ואני החשדנית וההססנית עניתי בחיוב, כי חוץ מהחיוך התמידי שהיה על פניו, גם המחויבות, האומץ והכנות שלו שבו את ליבי והרגשתי שאיתו אני בטוחה להוריד את ההגנות להתמסר ולהתחייב לאהבה ולזוגיות ללא כל פחד.
"שנה אחרי שהתחתנו היגרנו ללוס-אנג׳לס (עם גרין קארד ) כמו רוב הישראלים שבאים לנסות את מזלם לכמה שנים ולחזור לארץ. עבדנו קשה וכשהתחיל להיות נוח כלכלית רצינו 'קצת לנשום' ולהנות ממה שיצרנו. נולדו לנו שלושת המופלאים, דן בן ה20-, סטודנט להנדסת מחשבים, רומי בת ה 17, תלמידה מצטיינת ודוגמנית, ועדן בת ה-13, ילדת פלא שחקנית וזמרת שבכל יום חמישי אופה לנו עוגה וחלות.
"בכל קיץ טסנו לארץ כשהבסיס היה במושב בצת, בבית הילדות, אצל אמא של יאיר יהודית. רצינו שהילדים יתחברו למשפחה, לחברים ולהוויה של המקום המיוחד היפה והפסטורלי הזה, מקום עם משמעות עמוקה לשורשים שלו עוד מאז שסבא של יאיר קנה את המשק כשעדיין לא הייתה דרך סלולה אליו. ראובן אבא של יאיר היה בין מקימי המקום.
"בשירותו הצבאי יאיר היה לוחם קרבי בגולני, הוא לחם במלחמת לבנון הראשונה שירות מאתגר במיוחד והייתה לו אחריות גבוהה ליחידה ולחברים. המבנה הגופני של יאיר היה חסון, הוא היה 'מאגיסט' ולכן סבל מפגיעה בגב, אך הוא גם היה בר-מזל; לא רק שהיחידה שלו הצליחה לחסל יחידת מחבלים שהיה קשה להגיע אליהם, הוא גם ניצל מהתרסקות הליקופטר כשרגע לפני הנסיקה החליטו לצ׳פר מישהו אחר והורידו את החייל ראובני מהמסוק, הוא צעד את הדרך רגלית עם שאר היחידה, כשקיבלו הודעה שהמסוק לא הגיע ליעד כי התרסק".
המחלה: צוואה חרוטה בטבעת
"ראובן אבא של יאיר מת מהתקף לב לפני שהספיק לחגוג 54 שנים, כך שתמיד חששנו מהתקף לב. יאיר היה בחור ספורטיבי ״לייט״, כלומר הולך לחדר כושר בשביל הכיף והחבר׳ה, לפעמים דיבר יותר משהתאמן במכשירים. יאיר היה טוב לב וחברותי, שמר על תזונה נכונה כדי לשמור על כולסטרול וסוכר נמוכים. הוא עשה בדיקות שנתיות באדיקות מה שלא מנע חסימת עורק מלאה והתקף לב ב4- ביולי 2017. יאיר יכול היה להתמודד עם סבל פיזי ברמה כזו. שכששאלו אותו מה רמת הכאב תוך כדי האירוע, הוא ענה 3 מתוך 10.
"בתחילת ספטמבר יאיר הרגיש חולשה ובדיקות דם גילו המוגלובין נמוך. בדיקות מקיפות גילו גוש בקיבה שהתפשט לאזורים אחרים בגוף, בדיקות גנטיות גילו סוג תוקפני של סרטן מערכת העיכול. התייעצנו עם ארבעה מומחים בעלי שם עולמי, ניסינו ללמוד על המחלה הזו וסוגי הטיפול שמוצעים ויאיר החליט על טיפולים בווינה שבאוסטריה שמשלבים טיפולים מערביים בשילוב אלטרנטיביים.
"אבא שלי טס עם יאיר לשבועיים הראשונים ולא מש מצידו כולל בזמן הטיפולים.
אחים של יאיר פגשו אותם שם ואחרי כמה ימים אני והילדים הצטרפנו לארבעה שבועות עד לסוף סבב הטיפולים הראשון. יאיר מצא עצמו נלחם שתי מלחמות: מלחמה נגד מחלה חיסונית אגרסיבית לצד המלחמה להיות צלול בזמן שנשאר לו איתנו.
כשהמחלה התפשטה בנוסף לכאבים יאיר סירב לקבל מורפיום כי רצה להיות נוכח בכל רגע שהוא איתנו והוא נלחם עבור כל דקה עם הילדים ואיתי. בטיפול הכימותרפי האחרון שלו יאיר ביקש לעצב לכל אחד מאיתנו טבעת עם יהלום קטן כי אנחנו היהלומים שלו עם חריטה ״אהבת חיים יאיר״ והכוונה היא דו משמעית:
1. אנחנו אהבת החיים של יאיר
2. צוואה שלו אלינו שנשמור על אהבת החיים והוא יאיר לנו אותם
יאיר היה בן 51 במותו. הוא נפטר בבוקר יום שישי 19 באוקטובר 2018, כשערב לפני חגגנו את יום הולדתי העברי. אזכרת השנה נפלה על תאריך יום ההולדת הלועזי שלי כי זו הייתה שנה מעוברת, וכך הסתיים והתחיל המסלול החדש של חיינו.
המסלול שנסלל דרך האובדן
"זוהי דרך שלא ניתן לדלג בה על אף שלב. יש לצעוד את כולה ללא קיצורי דרך כי מניסיוני הבנתי שזה לא באמת כמו ש'האינסנט מומחים-להצלחה' אומרים, 'תזייף את עצמך עד שזה יהיה מי שאתה', זה לא תופס כשמתמודדים עם טראומה ואובדן.
יאיר נקבר כמו שביקש, ליד אביו במושב בצת, בקבר זוגי. זוהי הבטחה שהבטחנו לילדינו, שיהיה להם קבר אחד לבקר שמייצג את הזוגיות והאהבה שאפשרה ליצור חיים חדשים.
"ביום ההלוויה נפתחו שערי שמיים בגשם ששטף ואז היכה בנו בגושי ברד שאחריו נגלתה קשת בענן. סצנה הזויה, אני ושלושת ילדיי יושבים עם חולצות אבלים קרועות, בני דן אומר קדיש בעברית על יאיר בחצר המושב, אותה חצר שבה התחיל הסיפור היפה שלנו, שהתמלאה בכיסאות לאבלים והמנחמים, חצר שממחישה יותר מהכול את החלל היתום שהשאיר אחריו.
"בחודש הראשון לאחר מותו ניסיתי כהרגלי להיות החזקה, הדוחפת קדימה והתומכת, בהתאם לתוכניות שהיו לנו כזוג, גם באופן המקצועי וגם באופן המשפחתי. לא הבנתי את עומק התהליך והשינוי שאני נמצאת בו, אבל מהר מאוד הגוף אותת תמרורי אזהרה אדומים והבנתי שאני צריכה ללמוד לנשום ולצוף כדי לשמור אנרגיה ולשרוד את הסערה, אחרת לא ניתן לדחוף קדימה כי כובד האובדן הוא לפעמים בלתי נסבל . זהו תהליך של השתנות מתמדת, והתעצבות מחודשת שמביא לקבלה והשלמה של מציאות חדשה שנכפתה עלינו שלא היכרנו או בחרנו.
"השנה הראשונה התאפיינה בהסתגלות קשה לחיים לצד המוות וחסרונו הפיזי של יאיר. ללמוד לצעוד את צעדינו בלי הגב החזק והתומך שלו. הרצון לעטוף ולחפות על הילדים מול הצורך להגדיר מחדש את התפקידים בבית ולהתגבש יחד כמשפחה עם הורה נוכח יחיד שהוא הכול. החלטנו שאף אחד פה לא מנסה להיכנס לנעליו או לתפוס את מקומו של יאיר כי זה לא נכון לנו ובלתי אפשרי. לא ניסיתי להיות אמא שהיא גם אבא , ודן לא ניסה להיות ״הגבר של הבית״ כי יש לו את הדרך שלו שמחכה להיסלל. התמודדנו בצורך להבין אלמנות ויתמות מהם, על המשמעויות החברתיות, הכלכליות, האישיות. ללמוד לתפקד בהתאמה למצב החדש, ולגלות כל אחד את הגבולות שלו מחדש, את מה שמזיז אותנו משפת התהום של האין ושל שאלות מדוע ולמה, שמעמיקות את תחושת ההחמצה של החיים שהיינו אמורים לחיות ביחד .
כעת, השנה השנייה מתאפיינת בעיצוב תפיסה. אחרי ההלם וההסתגלות למצב החדש, כשמסתיים השלב ההישרדותי, נפתחת השאלה – מה עכשיו? איך אנחנו רוצים להמשיך מפה? באיזה אופן יהיה נוכח הזיכרון של יאיר בחיינו? מה הוא היה רוצה? מה אנחנו רוצים? למה בכלל אנחנו מסוגלים?
"אני קמה בכל בוקר עם צביטה של כאב וכל משקל הגעגוע מתיישב על הלב ברגע שאני רואה את יופי הזריחה שמאשרת בכל בוקר מחדש שזה מצב אמיתי וקבוע. הכי קשה לי זה לראות את הכאב של הילדים שלי ולדעת שאין שום דבר שאני יכולה לעשות שייקח מהם את זה, וברמה האישית יאיר הוא היחיד שנתתי לו את הלב שלי בלי היסוס, והוא לא איכזב אותי.
"עם כל הקושי שחווים לפעמים בזוגיות, תיקשרנו אחד עם השני את הקשיים וצמחנו מהם בצורה שנקשרנו עוד יותר ככל שעברו השנים, וקשה לא לבכות כשגונבים מימך את זה. כי אתה בעצם בוכה לא רק על מה שהיה ואינו אלא גם על מה שהיה צריך להיות וכבר לא יהיה . היום, בשנה השנייה ללא אהובי, אני במקום שהשמחה והאהבה שיש בי ששמורים ליאיר ולא נקברו יחד אתו, מובילים אותי למחוזות חדשים שמעוררים בי התלהבות תוך הוקרה והערכה על כל מה שהיה, שקיים ושעוד יהיה.
תקופת הסגר בגלל וירוס הקורונה הוכיחה לנו כמה שאנחנו משפחה שלמה ולא מפורקת, כי גם אם חוגגים חגים ללא המשפחה המורחבת בגלל הסגר יש לנו אחד את השני והנוכחות של יאיר בחיינו כל כך מורגשת וקיימת אך אי אפשר לגעת.
הכלבים: טיפול אישי בימי הקורונה
"בתוך כל תהליך השינוי התפתח לי עסק חדש בלי שום תיכנון מוקדם. כמו תמיד סיפרתי את הכלב שלי ושל עוד כמה חברים קרובים בבוא האביב ובתקופה שכל מספרות הכלבים היו סגורים, הכלבים האלה בלטו בשטח בתספורת המושקעת והניקיון שלהם. מהר מאוד קיבלתי פניות מחברים של חברים ומהשכנים של האנשים האלה, ולי זה פשוט עשה טוב לנשמה. התחלתי לצמוח ולשמוח מבפנים כלפי חוץ, במקום כל החלומות שנגוזו עם מותו של יאיר נוצרו חלומות אחרים, חדשים.
רוב הכלבים שהגיעו אליי היו כלבים שנדחו במקומות טיפוח אחרים, כלבים עם בעיות במפרקים או שצריכים קצת יותר טיפול אישי כמו ליטוף תוך כדי התספורת, מסאג׳ תוך כדי האמבט, בזמן שאני עובדת אין המולה אלא מוזיקת רקע נעימה.
ישנם מקומות שעובדים על כמות של לקוחות גבוהה ביום, אין להם זמן להתחיל להתיידד עם הכלב, הכאוס והרעש של הכלבים שמחכים לתספורת או שיאספו אותם שנובחים בתוך הכלובים יכול להלחיץ כל נפש חיה וכלב הוא חיה עם שמיעה חדה הרבה יותר מבני אדם. במחשב של עסק המספרות רשום כך שהם כביכול יודעים על הכלב את כל הנתונים שלו אבל זה לא יחס אישי, שום דבר לא נשמר בזיכרון האנושי של הספר התורן,
"כשמתקשר לקוח חדש אני מבקשת שיציינו בטופס איזה מילה מרגיעה את הכלב, למה הוא רגיש? כשמגיע לקוח אני זוכרת את השם, ומה מציק לו ומה מרגיע אותו. לא כל הכלבים פוחדים, יש כלבים שמדגדגים, ולכן הם קופצניים אז אני נותנת להם את ההפסקה שהם צריכים או מתקדמת לאזור אחר בגוף. אם הם נהיים תזזיתיים, אני מבקשת מהאסיסטנט שלי לקחת אותם לסיבוב ואז הם חוזרים רגועים.
"כבר בשבוע הראשון של הסגר הלקוחות שהיו לי והלקוחות החדשים מילאו תפוסה לשלושה שבועות מראש. כלבים שסירבו להיכנס למספרה יצאו ממנה מקשקשים בזנבם כשהם יושבים עלי בבטחה ובשמחה. ברגע שהכלבים מתרגלים אליי זה הופך לסיפור אהבה. אצלי הכלבים הם הקליינטים, עם סכרת, עם מחלות פרקים, עם אלרגיות. מסתבר שיש שוק גדול גם לאוכל ביתי מבושל לכלבים ושיש לאוכל תעשייתי חלק בקיצור החיים של הכלבים.
"אני עוד לא שם אבל אני בדרך. איפה אני רואה את עצמי עוד כמה שנים? זו שאלה שמעלה בי חיוך, הרי היו לנו תוכניות לחיים שלמים שנקטעו ביחד עם המוות של יאיר. השאלה המתאימה היא מה השאיפות שלי? זה מרגש אותי להבין שיש לי שאיפות חדשות חוץ מהקודמות להיות בית חם ואוהב לילדים שלי ולהמשיך להיות האדם שיאיר סמך עליו בעיניים עצומות.
החלום זה לבנות בית בחלקת האדמה שבמושב כדי שיהיה לנו בסיס בישראל. כי מי יודע מה יום יביא, במיוחד כשהשיח הפוליטי בארה״ב נהיה כל-כך קיצוני. לשמור ולחבק את המשפחה והחברים שבעצמם מתגעגעים וחסרים את יאיר ונהיו עוד יותר משפחה ממה שכבר היינו. להודות להורים ושרי אשתו של אבא ושבלעדיהם התהליך הזה בטוח היה הרבה יותר קשה לחזור ולעמוד יציב על שתי רגליי. לנהל חיים בריאים כדי להיות פה לתמוך ולעזור לילדי להגשים את עצמם כשאני פה לאורך כל הדרך כל עוד זה תלוי בי. וליהודית אמא של יאיר ולכל משפחתו להביע כמה שאני אוהבת אותם ושהם והקשר שלהם איתנו חשובים לי תמיד.
"השאיפות החדשות שלי מתפתחות ומתעצבות מיום ליום, אני מסתכלת על חיי ואוהבת אותם עם הכאב שבהם כי זה כאב שבא מתוך אהבה גדולה שזכיתי לה.
אני רוצה להגיע לזמן שכשאני מרימה ראש כדי להסתכל אל האופק לא אפגוש יותר במבטים של אנשים שכביכול 'משתתפים בצערי', אלא יתגלה לי אופק רחב ויפה שאצעד אליו בבטחה כשלצידי משפחות חזקות שהם מורי הדרך שלי, ובליבי המילים של יאיר שתמיד מהוות לי כמצפן".
לפרטים נוספים ויצירת קשר: buddysvilla.com
