אתה מכיר את זה שאנשים אומרים לך 'תיזהר מהישראלים באל-איי?'

אילת-תל אביב-ניו יורק-לוס אנג'לס * אלו תחנות חייו של מוטי סויסה, הכוכב הבלתי מעורער של ההצגה 'מבקר המדינה' והתיאטרון העברי בעיר * עכשיו הוא מחפש המשך להצלחה בקריירת משחק ובינתיים מתמחה בקעקועים 

בשבוע שעבר הסתיימה בהצלחה סדרת ההצגות ״מבקר המדינה״ של התיאטרון הישראלי העברי של לוס אנג׳לס. ההצגה בבימויה של אורי דינור בהחלט חיממה את לילות החורף הקרים של הקהילה המקומית והוכיחה שוב שיש תיאטרון איכותי באל איי. ההצגה חשפה בפני הקהל כישרונות חדשים. הבולט מביניהם  היה ללא ספק מוטי סויסה ששיחק את התפקיד הראשי בהצגה, סייע במלאכת הבימוי, היה מאדריכלי התפאורה והתאורה ושימש כמנטור בעל נסיון עבור חלק מהקאסט. 

מוטי (30), שנולד וגדל באילת, הביא עימו את צבעוניות העיר הדרומית יחד עם ביישנות שהעצימו את תדמיתו כאמן. כשהוא לא על הבמה, הוא עובד בסטודיוז׳ ברחבי העיר כאמן קעקועים, וגם דואג לטפח את אהבתו לכדורגל במשחקי VIP של נבחרת האמנים הישראלית בארץ שכוללת כוכבים כמו: אקי אבני, אושרי כהן, אנחל בונני  ודני רופ. 

לפני כחצי שנה נחת בעיר המלאכים במטרה להגשים חלום ולמצוא עצמו בתעשיית המשחק ההוליוודית, ונראה שלא יכל לקבל נחיתה רכה יותר מהשתלבות בתאטרון הישראלי.

את ההיכרות הראשונה עם ארצות הברית ערך מוטי בניו יורק, לשם הגיע בשנה שעברה לאחר שהוזמן להשתתף בצילומים לסרט  MOBTOWN של הבמאידני אבוקזיר.בסרט שיחק כשומר ראש של  מנהיג המאפיה האיטלקית בניו יורק של שנות ה-50. מוטי: ״זאת הייתה חוויה  גדולה בשבילי. ההפקה הייתה מדהימה והופתעתי גם מהפרגון של הכוכבים והצוות. כל מי שלוהק התייחסו אליו כשחקן עם המון כבוד.  העבודה על הסט פתחה אצלי משהו, רציתי להמשיך את החוויה הזו. וכמובן שפגשתי שם המון אנשים מהתעשייה חלק מהם ישראלים ששאלו אותי ׳היית באל-איי׳? כשאמרתי שלא הם שכנעו אותי שאני חייב ללכת, וזו אחת הסיבות שהגעתי לכאן".

מוטי נולד וגדל במשפחה מסורתית מאוד, האח הצעיר מבין שישה. ״תמיד הרגשתי עוף מוזר. יש לי אח אחד שהלך בדרכי המשפחה והוא רב במנצ׳סטר, כל המשפחה שלי שומרי שבת, ואני פה באל-איי מתעסק במשחק ומנסה להיות אמן.״ 

אביו של מוטי, עמרם, נפטר לפני 12 שנה לאחר דום לב פתאומי. מה שהוביל לתקופה לא פשוטנ עבורו ועבור משפחתו. ״הוא היה העולם שלי״ נזכר מוטי, למרות שאביו תחילה לא הראה תמיכה בהחלטתו להיות שחקן, תמיד הראה לו שהוא גאה בו : ״אבא שלי לא האמין בעולם הזה, הוא רצה שאהיה בעל מקצוע נורמאלי כמו כולם.למדתי משחק למרות ההתנגדות שלו. אבל כשהוא הגיע לראות אותי על הבמה אמר לי ׳אתה תעשה רק את זה, תשקיע אתה הכי טוב שיש".  

איך גילית את האהבה למשחק?

״אני חושב כשהייתי ילד קטן. יש לי כל מיני סרטונים שצילמו במשפחה שאני רואה עצמי כילד בן 4, שר בבר מצווה ורוקד באירועים משפחתיים. תמידי רציתי את המיקרופון, הייתי אמן קטן, גם ציירתי מגיל צעיר.

"אבל באתי משכונה א׳ באילת. זה מקום שלא עוברים בו בלילות אם אתה לא משם. מפוצצים שם מכוניות, גונבים אופנועים והמון שטויות. זו שכונה של מופרעים. אבל אני ראיתי את עצמי יוצא מהשכונה הזו. תמיד הרגשתי שיש לי משהו להפסיד. המשפחה שלחה אותנו לבית ספר דתי. אחים שלי המשיכו לישיבות אבל אותי ניפו משם מהר. לא מצאתי את עצמי בבית ספר דתי. בכלל קשה לי להיות במסגרות כאלו שאומרים לי מה צריך ואיך צריך. הייתי מרדן".

ובכל זאת שירתת בצבא ועוד בקרבי. 

״כן, שירתתי בשריון. גם כאן היו בעיות. בהתחלה הצבא נתן לי שיבוצים מעולים ויוקרתיים:  669 ושייטת. אבל לפני הצבא קיבלתי הצעה לשחק בסרט של דן וולמן שהוא צילם באילת. ההפקה שלחה לצבא מכתב וביקשה לדחות לי את הגיוס או שישחררו אותי לצילומים. אבל הם כמובן הקשו על כל העניין. לא הגעתי לראיונות הצבאיים והיה סיפור שלם עם זה. ובסוף כשהתגייסתי זה היה באווירה לא נעימה והם פשוט שלחו אותי לשריון".

בתום שירותו הצבאי עבד מוטי בצוותי הבידור המפורסמים בבתי המלון באילת. חסך כסף ועשה את המעבר לתל אביב כדי ללמוד משחק. מוטי: ״באתי כמו קיבוצניק. לצאת מאילת לתל אביב זה לא לדעת כלום. הייתי הולך לאיבוד בשכונה שלי. בתוך עזריאלי לא מצאתי את עצמי.  עשיתי מבחנים ואודישונים לכל בתי הספר והתקבלתי לכולם, אבל בחרתי ב׳בית צבי׳ כי שם הרגשתי הכי טוב".  

ואני מבין שאחרי סיום לימודי המשחק הבנת שהחיים לא קלים בתחום הזה. 

״כן, בבית צבי הייתה לי תקופה מדהימה עם הרבה הצגות. אז כולם ידעו מי אני. אבל אחרי שיצאתי מ׳בית צבי׳ הבנתי שזו הייתה בעצם בועה. התרכזתי בלתת את המשחק הכי טוב שלי. כשהחכמים באמת התרכזו בלעשות לעצמם קשרים בחוץ, והם אלו ש׳הסתדרו׳. 

"אחרי בית ספר למשחק מצאתי את עצמי בחובות כי לקחתי הלוואות כדי לסיים את בית הספר. אז ירדתי לשנה בחזרה לאילת לעבוד ואז חזרתי שוב לתל אביב.  עשיתי קצת תיאטרון פרינג׳, כל מיני תפקידי אורח בטלוויזיה והלכתי לאודישנים. ואז כדי להתפרנס התחלתי ללמד משחק בבית ספר יסודי. עבדתי שם במשרה מלאה כמורה לדרמה. באמת עשיתי תיקון עם עצמי שם, לעבוד עם ילדים-  על דרמה ופסיכו-דרמה ולקחת אותם ממקום שהם בקושי מצליחים להגיד את השם שלהם עד למצב שהם רוקדים ומדברים על הבמה. ההורים שלהם היו מחבקים אותי מאושר. זו עבודה שמאוד אהבתי והשפיעה עליי. אם אני חוזר לארץ אז אני בטוח חוזר לעבוד שם".

 מה גרם לך לעבור לאל-איי?

״זו באמת הייתה עבודה נהדרת. היה לי חוזה טוב עם משכורת מאוד יפה. אתה מסיים את העבודה בשתיים בצהרים ויש לך זמן לעצמך וגם קיבלתי מלא אהבה. אבל באיזה שהוא שלב אתה מבין שאתה שחקן ואתה רוצה לממש את עצמך. הרגשתי שאני שוכח את עצמי ואת המקום שאני אוהב להיות בו שזה הבמה. 

באתי לאל-איי באנרגיות הכי טובות, תומכות וחיוביות לעשות פה דברים יפים ואני מקבל את זה בחזרה. אתה מכיר את זה שכל מיני אנשים אומרים לך 'תיזהר מהישראלים באל-איי?' אני חייב לומר שעד עכשיו אני מגלה פה קהילה מפרגנת וקהילה אוהבת. הספקתי להכיר פה אנשים טובים וההצגה של ׳מבקר המדינה׳ עזרה לי להכיר אנשים נפלאים פה".

איך קיבלת את התפקיד הראשי בהצגה?

״כשתכננתי להגיע ללוס אנג'לס עשיתי בדיקות ודרך הפייסבוק גיליתי שיש אצלכם תיאטרון ישראלי. שלחתי לאורי הודעה שאשמח להיפגש. נפגשנו בישראל כשאורי הייתה שם והיה מקסים. באתי בהתחלה בלי הרבה צפיות, רק רציתי להשתלב ולראות איך זה מרגיש. שמתי לב שאורי שאלה אותי שאלות וניסתה באמת להכיר אותי. לאט לאט היא קלטה את הניסיון שלי ושאלה שאלות על תאורה, נתנה לי לעשות אותה. ואז היא הבינה שאני יודע לצייר אז ביקשה ׳אולי תצייר את התמונות להצגה?׳. 

"היא התחילה להתייעץ איתי – ׳מוטי מה אתה חושב על התפאורה׳? וככה כל פעם מצאתי שהיא מערבת אותי ומכניסה אותי יותר ויותר לתוך הדבר הזה. אני יודע שהיא גם הייתה ממש עסוקה, היה לה את פסטיבל הסרטים הישראלי על הראש אז באמת יכולתי לעזור לה. התחלנו לביים ביחד שזה לא דבר קל כי לכל אחד יש את החזון שלו ואיך שהוא רואה אותו. אורי עושה את זה במשך שנים זה הבייבי שלה. 

"בהתחלה הייתי אמור לעשות רק את התפקיד של הפקח לא את התפקיד הראשי. אבל יום אחד היא אמרה לי – אתה עושה את התפקיד הראשי ואני כמובן הסכמתי. מה יותר טוב מזה. אורי נכנסה לי ללב! כל יום אני מגלה עוד משהו חדש עליה והיא ממש מעוררת השראה.״ 

סיימתם את כל ההצגות באל-איי. איך אתה מסכם את התקופה הזו ?

״כל הנחיתה באל-איי והצגה הזו זה משהו שישאר איתי לנצח. מכל ההצגות שעשיתי אני חושב ש׳מבקר המדינה׳ היא זו שהכי נהנתי ממנה. באמת עצוב לי שנגמר. קיבלנו ביקורות טובות והמון מחמאות. אתה יודע, בכל חזרות של כל הצגה יש מריבות וקצת חוסר הסכמה וגם אגו. אני משתדל לדעת איך לנווט בדבר הזה בגלל שאני דמות ראשית וחלק גדול מהיצירה הזו, ועדיין, מנסה להסביר לחבר׳ה שהדבר הזה יגמר וכולנו נבכה. המטרה מקודשת אבל הדרך לא פחות ואנחנו צריכים להנות מכל רגע״.

וכחלק מארגז הכלים האומנותי שלך אתה גם מקעקע מקצועי. 

״כשסיימתי את בית צבי חשבתי מה אני אוכל לשלב כעבודה, עוד לפני שהתחלתי ללמד שמתאים לחיים של שחקן. אז הלכתי ללמוד בווינגט אימון חדר כושר כדי לפרגן לעצמי ובמחשבה שזה גם יעזור לי לגיזרה וזה היה אחלה כיף. ואז באיזה נסיעה עם חבר לאירופה החלטתי לעשות קעקוע. נכנסתי לסטודיו וראיתי את כל המקעקעים עובדים. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותם בעבודה. שאלתי את עצמי – וואיי איפה לומדים את זה?  אז התחלתי ללמוד בארץ להיות מקעקע ועבדתי בכל מיני סטודיוז. זו אומנות אחרת שמרתקת אותי. 

אחרי זה שהמשכתי לטייל באירופה וכל פעם הייתי לוקח את הציוד איתי ומקעקע בכל מיני מקומות. גם כשהגעתי לכאן פשוט נכנסתי לסטודיוז ושאלתי אותם אם הם צריכים מקעקע. הם ביקשו שאראה פרוטפוליו, לא היה לי מושג מה זה.  הראתי להם עבודות שלי באייפון, הם אהבו וככה התחלתי לעבוד. הוצאתי גם תעודת מקעקע בין לאומי פה״. 

מה החלום הלאה? 

״להמשיך ולעבוד כאן בעולם המשחק, ובאמת שאני חיי את היום יום. אני אוהב ללמוד מאנשים עם נסיון ולהיות מוקף באנשים טובים. אחרי ההצגה ניגשו אליי אנשים כמו אלון אבוטבול ומייק בורשטיין ואמרו לי – אתה שחקן ענק, כוכב  וכו'… מיהרתי לקטוע אותם כדי לא להיות נבוך והסברתי להם שהם המורים שלי. הם שאלו אותי ׳תגיד, איך לא שמענו עליך?׳ אז אולי זה החלום שלי, שיותר אנשים ישמעו עליי".