עומר בן שחר הגיע לעיר הסרטים עם מסורת משפחתית מפוארת ושאיפה להשיל מעליו את תדמית הילד' • סרטו "עץ מספר שלוש" מסמן הבטחה גדולה בתעשייה
במקרה של עומר בן שחר, צעיר חייכני עם עתיד מבטיח בהוליווד, התפוח לא נופל רחוק מהאגס. מגילת היוחסין של עומר מגלה שסבא רבא שלו היה הסופר הירושלמי ישראל זרחי; סבא שלו הוא לא הפזמונאי והמשורר יורם טהר לב האחראי ללהיטי צאן ברזל בשירה הישראלית; ואילו הסבתא שלו הייתה נורית זרחי, גם היא סופרת ילדים פורייה שבאמתחתה יותר ממאה ספרים.
עומר נולד בתל אביב. בגיל עשר עבר עם הוריו ליוסטון, טקסס. אביו היה חוקר וגנטיקאי. המשפחה התגוררה בטקסס חמש שנים ולמה זה חשוב? הסרט הקצר האחרון של עומר, שזכה לפרסום ותהילה בקהילה ההוליוודית, מבוסס על תקופת הילדות של עומר בטקסס של אמריקה ונקרא "עץ מספר שלוש".
"זו הייתה חווייה מאוד מוזרה" מספר לי עומר, "כי לא ידעתי בכלל אנגלית ואף אחד לא דיבר שם עברית. היו שם כמה זרים כמוני אבל זה לא עזר לי להשתלב. הייתי צריך לשרוד בחצי שנה הראשונה. למזלי הייתה לי כבר זיקה לאומנות הכתיבה ומשחק, ירושה משפחתית. נער צעיר, עולה חדש באמריקה, שמתמודד בלי הצלחה רבה לקבל תפקידים בהצגות התיאטרון בבית ספר ביוסטון. לבסוף קיבלתי תפקידים של עץ או חייל ברקע. למרות חוסר ההצלחה בבית הספר, הפקתי וביימתי הצגות בבית והזמנתי את המשפחה והשכנים והמורה".
מה דחף אותך לעולם הבמה בגיל כל-כך צעיר?
"הייתי צריך עוד אהבה, בארה"ב זה היה יותר חזק, לא היו לי חברים, רציתי לבלוט ולעשות רושם. התביישתי במבטא, בזרות שלי, לא הייתי ספורטאי מצטיין, רציתי להיות כמו כל הילדים האמריקאים, אבל באומנות המשחק הרגשתי בבית. במבחני הבמה בכיתה ב' עמדתי על הבמה ושיחקתי ורקדתי לצלילי המזרח לקול צחוקם של הילדים. הבמה הצילה אותי כי בזמן שהייתי צנוע וביישן על הבמה יכולתי להיות אני.
"לקראת תחילת התיכון התקבלתי להצגת 'אוף ברודווי' של אנדרו לויד וובר שנקראה 'שריקה ברוח' בה גילמתי תפקידון של ילד ברקע. אבל זו כבר הייתה קפיצת מדרגה. הייתה לי עוד בעיה שלא יכולתי לשיר; היה לי קול מזעזע. אבל כיוון שתמיד נראיתי כל-כך צעיר קיבלתי תפקידים של ילדים קטנים. מבחינתי הגשמתי את החלום שלי כילד".
אחרי חמש שנים חזרתם לישראל
"כשחזרנו לישראל כבר הרגשתי שחקן מן המניין והתקבלתי לשחק בתור ילד בכיתה ח' בהצגת 'הגטו'. הייתי שלוש שנים ילד ברקע. אבל שוב הרגשתי לא שייך, בקושי ידעתי עברית, ורציתי מאוד להיות שחקן מן השורה. למזלי נפתחה בבית הספר לאומנויות מגמה חדשה לקולנוע, זה לא בדיוק פיתה אותי אבל חשבתי שבעתיד אוכל לעלות על הבמה. כשחזרנו ארצה שלחנו את כל הכבודה שלנו באונייה. הייתה לי מזוודה עם כל החפצים הכי אישיים שלי: תעודות ומדליות, יומנים ותסריטים, תחפושות ומסכות מבית הספר ומהצגות ששיחקתי בהן. התברר שהמזוודה הלכה לאיבוד. את החוויה הטראומתית הזאת העברתי לסרט קצר שעשיתי בבית הספר. קראו לסרט 'דברים שאי אפשר לשחזר'. זו הייתה חוויה מאוד מתקנת ומרפאת. אנשים אהבו את הסרט ושיחקה בו שרה פון שוורצה שלימים עברה לשחק בקאמרי.
"אחר כך עברתי לבית ספר תלמה ילין, שם עשיתי סרט מהסיפור 'הקרוקודיל' שכתב סבא שלי יורם טהרלב. את הסיפור הוא כתב על הסבא שלו שהיה בונה תחפושות, תחפושות מסובכות שהוא התקשה להפעיל. פעם הוא בנה תחפושת של תנין אבל לא יכול היה להפעיל אותה כי לא יכול היה לנשום בתוכה. אחרי זה הייתה לו תחפושת של פינגווין אבל הוא לא הצליח ללכת בתוכה ולכן גם לא יכול היה לגשת לשולחן ולקבל את הפרס הראשון. לקחתי את הסיפור הזה יותר על איך שההורים שלנו מנסים לחוות את החוויות שלהם דרכנו. בסרט כיכב אוהד קנולר שהפך לשחקן ידוע ומוערך בארץ. אז כבר התייחסו אלי בתור יוצר ולא בתור ילד. הסרט הקצר הזה זכה להרבה מאוד תשבחות ונקרא בסוף 'הפינגוין שרצה להיות ילד'. בזכותו התקבלתי ללמוד ב"איי.אף.איי" בלוס אנג'לס".
היכן שירתת בצבא?
"ביחידת ההסרטה של דובר צה"ל, הייתי עוזר עורך. ערכתי את כל סרטי הרמטכ"ל בני גנץ. עשיתי לו סרט פרידה משעשע שהתקבל יפה מאוד ובני אהב אותו, הראו את זה אצל גיא פינס. הפכתי לבמאי בדובר צה"ל, שכלל הפקת סרטים שונים לצבא. בשנה השלישית ניגשתי לראיון באי.אף.איי. ראש החוג התלהב ממני ולא היה איכפת לו שאני רק בן 20 ורוב הסטודנטים שם הם אחרי תואר ראשון. הקרנתי לו את הסרט על הפינגווין ועוד סרט קצר שעשיתי עם ליא קניג, שתי דקות על סבתא חולת אלצהיימר. התקבלתי ללימודים וקיבלתי מלגה. דובר צה"ל שיחרר אותי חודש מוקדם יותר כדי שאוכל להתחיל ללמוד בזמן".
מה קורה בבית הספר לקולנוע בהוליווד?
"הגעתי ללוס אנג'לס וגרתי קרוב לבית הספר אצל חבר. הייתי צריך להוכיח שאני אמנם צעיר אבל מוכשר וזה לקח גם כמה חודשים. בשנה ראשונה עשיתי הרבה סרטים שהתקבלו יפה. הם היו קול שונה וייחודי שהאמריקאים לא הכירו. בסוף שנה שניה עשיתי את הסרט "העץ השלישי" שכאמור מבוסס על חוויות הילדות שלי בכיתה ב' ביוסטון טקסס. הפתעתי את עצמי שחזרתי עשר שנים אחורה. כנראה הרגשתי שוב את הזרות בלהיות ישראלי באמריקה. עם השותף להפקה התחלנו לדבר עם חברים וגילינו כמה הם מתחברים לזה. כולם היו עץ מספר שלוש. כולם היו מנורה מספר שניים. כולם הבינו את הקומיות והדרמה. על ילד שרוצה להוכיח שהוא לא רק עץ. ובסוף הילדים שמשחקים את העצים לוקחים את קדמת הבמה. בסרט יש מסר שהקהל מזדהה אתו. זה מבוסס על כך שסבתא שלי נורית זרחי קיבלה את הרושם תמיד שאני משחק בתפקידים מובילים בעוד שאני הייתי תמיד הילד ברקע, עד שיום אחד הסבתא באה לבקר באמריקה ומגלה שהנכד שלה הוא עץ מספר שלוש".
מה קורה איתך היום?
"אני עובד על פיתוח סרטים חדשים. אחד מהם מבוסס על הסיפור של סבתי ששמו 'תנינה' על ילדה מכשפה שלא משתלבת בעולם המבוגרים. אנחנו מפתחים סדרת אנימציה שמבוססת על הספר הזה ועובדים על סרט באורך מלא של 'עץ מספר שלוש' על משפחה של מהגרים מישראל לאמריקה, שכל אחד מנסה להשתלב בדרך שלו. הסרט הזה נבחר להיות בין שלושת המועמדים של פרס 'האמי' לסרטי סטודנטים והוקרן במרכז סבן בצפון הוליווד".
