בגיל 10, חייו של אורן אלמוג השתנו ללא היכר, לאחר ששכל חמישה מבני משפחתו בפיגוע התאבדות בחיפה – והתעוור לחלוטין * מאז הוא זכה במדליה באליפות העולם לשייט עיוורים * ולאחר שירות צבאי בסיירת מטכ"ל התמקד ביזמות, השקעות פיננסיות ועשיה ציבורית כמו הסברה ומלחמה במימון ארגוני הטרור * עכשיו הוא מתגורר בזוגיות בלוס אנג'לס, מרצה על טראומה, מוטיבציה וחוסן ומגלה את המוטו שלו לחיים: "השאלה היא לא האם אפשר, אלא איך. עוד לא נתקלתי במשבר שלא הצלחתי להפוך למשהו שבונה אותי חזק יותר" * ראיון מיוחד ליום העצמאות עם ליבנת פלורנטין
אומרים שכל אדם מגיע לעולם עם שיעורים ומסע מיוחד וייחודי לנשמה שמגיעה, נשמות גבוהות יותר לוקחות על עצמן שיעורים מאתגרים במיוחד. השבוע ניתנה לי זכות גדולה לראיין את אורן אלמוג ,דמות ייחודית במינה בעלת השראה יוצאת דופן. כשסיימתי את הראיון עמו, הבנתי שזה עתה נפגשתי עם נשמה כזו. גיבור אמיתי ודמות להערצה.
"זה תמיד מרגיש לי קצת מוזר, שאומרים לי שסיפור החיים שלי מתמצת את הסיפור הישראלי", אומר אורן אלמוג. "אני בן 33, בזוגיות וחי על הקו של ישראל-לוס אנג'לס. משקיע בסטארט-אפים, בעלים משותף של קבוצת חברות פיננסים, מייסד ומוביל מועדון המשקיעים של בוגרי סיירת מטכ"ל, מרצה על חוסן וצמיחה ממשברים, ופעיל במאבק למלחמה במימון הטרור.
"אבל אני גם פצוע ועיוור לחלוטין, לאחר שנפגעתי קשה בפיגוע הטרור הרצחני במסעדת מקסים שבחיפה, באוקטובר 2003, בו מחבלת מתאבדת פוצצה עצמה ורצחה 21 חפים מפשע, מתוכם חמישה מבני משפחתי: אבי מושיק, אחי הקטן תומר, סבי וסבתי זאביק ורותי ובן דודי אסף".
אורן, מה אתה זוכר מהיום של הפיגוע המחריד בחיפה?
"זה היה סתם עוד יום שבת רגיל. התעוררתי בבית של סבא וסבתא. הלכנו כהרגלנו כל המשפחה לחוף הים בחיפה, היינו רעבים אז החלטנו לאכול צהרים במסעדה שנמצאת לא רחוק מהחוף. נכנסנו, התיישבנו והזמנו. הדבר הבא שאני זוכר זה את עצמי שוכב על הרצפה במסעדה, לא מבין איפה אני או מה קרה. לצערי לא איבדתי את הראיה באותם הרגעים, לכן תמיד אזכור את זירת הפיגוע ממש ברגעים שלאחר הפיצוץ: שולחנות הפוכים, חלונות מנופצים, דם, פצועים וגופות, גם של בני משפחתי. זה רגע שלא אשכח לעולם".
מה אנשים לא מבינים עד הסוף לגבי ההתמודדות שלך מאז הפיגוע?
"אנשים רגילים לראות אותי כסוג של כל יכול, בת הזוג שלי אפילו קוראת לי דרדוול. ונכון, אני באמת כנראה מסוגל לעשות דברים שאחרים לא יכולים, אבל זה גובה ממני מחיר. אני יודע שכדי להגיע לכל הישג אני צריך לעבוד הרבה יותר קשה מכל אחד אחר. זאת עבודה יום-יומית על המיינד ועל הגוף. אני באמת קם כל יום ובוחר מחדש".

איפה הכאב עדיין נוכח היום, אחרי כל השנים שעברו מאז?
"בכל מקום, הכאב לא נעלם, פשוט לומדים לחיות לצידו. זה נוכח בכל רגע: בכל פעם שאני עולה על סירה אני רוצה להתקשר לסבא שלי ולספר לו איך היה. בכל דילמה מקצועית שיש לי, הייתי רוצה לשמוע עצה מאבא. בכל ארוחת שישי אני חושב על הפשטידת כרוב של סבתא. אבל הכי הרבה, וכמעט בכל דבר שאני עושה, אני מדמיין איך זה היה לחלוק את הרגע עם תומר ואסף. גדלנו כמו שלישיה.
בכל רגע משמעותי בחיים שלי, אני שואל את עצמי איך זה היה נראה אם הם היו שם. הכאב לא נעלם, הוא פשוט הפך להיות חלק ממי שאני".
איך שומרים על זיכרון שהוא חי – ולא רק טקסי?
"אני משתדל לחיות גם בשבילם. לקחת את החלומות שהיו לנו ולהגשים אותם.
לדוגמא, אבא שלי היה אוהד מושבע של הלייקרס. כשהייתי קטן הוא היה מסכים לי להישאר ער מאוחר ולצפות איתו במשחקים. תמיד דיברנו על זה שכשאגדל נלך יחד למשחק, אז כשהגעתי ללוס אנג’לס, הלכתי להגשים את החלום שלנו. ישבתי על הפרקט, והרמתי כוס שמפנייה לחייו".
כולם היום מדברים על חוסן. מה זה באמת אומר עבורך ביום יום?
היכולת לא רק להתמודד עם משבר, אלא גם לצמוח ממנו. להבין מה אפשר ללמוד דווקא מהרגעים הקשים ביותר ולהפוך אותם לכלי שיוביל את החיים למסלול הטוב ביותר. לי היה הכי קל לוותר, אני מניח שאף אחד לא היה שופט אותי, אבל בחרתי אחרת: למדתי איך להתנהל בבית, חזרתי לכיתה, הצטרפתי לפעילות שייט לעיוורים והתמדתי עד שעמדתי על הפודיום עם מדליה באליפות העולם. עם השנים זה התרחב גם לעולמות נוספים: שירות משמעותי בצה"ל, יזמות, השקעות ועשיה ציבורית למען מטרות שחשובות לי, כמו הסברה והמלחמה במימון ארגוני הטרור. מבחינתי חוסן הוא היכולת לבנות חיים שלמים, לא רק להתגבר על רגע אחד".
ספר לי על רגע אחד שבו הרגשת שניצחת את הטרגדיה הגדולה שעברת.
"זה היה כשהייתי בן 15, כשהדלקתי משואה בטקס בין יום הזיכרון ליום העצמאות בהר הרצל בשנת ה-60 למדינה. נבחרתי להדליק משואה לא כי שרדתי, אלא כי הצלחתי להפוך את הרגע הקשה בחיי למסלול חיים מלא עשיה ומשמעות. באותם רגעים, כשעמדתי על הבמה ושמעתי את הקהל מוחא לי כפיים, שהמוני אנשים שאני לא מכיר גאים בדרך שעשיתי. זה ריגש אותי ונתן לי את הרוח הגבית להמשיך לדחוף קדימה ולהצטיין בכל מה שאני עושה".

הפיגוע במסעדת "מקסים" לא היה הפעם האחרונה שהטרור תקף את המשפחה שלך, גם השביעי באוקטובר הלם בכם.
"כן, עשרים שנה ושלושה ימים אחרי הפיגוע, ב-7 באוקטובר מחבלי החמאס רצחו בביתם שבקיבוץ כפר עזה שניים מבני משפחתי – נדב וים אלמוג גולדשטיין וחטפו 4 נוספים – חן, אגם, גל וטל; שלמרבה המזל שוחררו בעסקת החטופים הראשונה. הימים שלהם בשבי היו ימים נוראיים, חוסר הודאות, הכאוס, התסכול, התחושה שאני לא מאמין שזה שוב קורה לנו. השחרור שלהם היה אחד הימים המשמחים בחיי. בנוסף, בעסקת החטופים השניה, בינואר 2024, שוחרר מהכלא הישראלי המחבל סאמי ג'ראדת, שתכנן את הפיגוע במסעדת מקסים ושהיה אחראי לרצח בני משפחתי ופציעתי הקשה.
״כששמעתי לראשוה על השחרור, הייתי חסר מילים, הרגשתי שמנגנון הצדק שהאמנתי בו כל השנים נשבר ברגע אחד – איך יכול להיות שהוא יראה אור יום, ואני אמשיך להישאר עיוור ובני המשפחה שלי ימשיכו להישאר מתים. אבל גם בתוך הכאב העמוק הזה, הצלחתי לראות את התמונה הגדולה, השחרור שלו יוכל להחזיר הביתה חטופים ישראלים חיים, זה הדבר החשוב ביותר. אז ניגבתי את הדמעות, בלעתי את העצב והודעתי בפומבי שלמרות המחיר האישי העצום שאני משלם, אני תומך בעסקת החטופים. ולאחר שחרורו, גם אני שחררתי ממנו, ורק התמקדתי בחיים החדשים שהוחזרו לגדי מוזס, אגם ברגר וארבל יהוד, אין אושר גדול מזה".
איך היה לחוות מלחמה כשאתה רחוק, בלוס אנג'לס?
"זה מורכב מאוד. מצד אחד אני בלוס אנג'לס – מקום שבו החיים ממשיכים כרגיל. מצד שני, הראש והלב כל הזמן בישראל. אני חי בין עדכוני חדשות לשיחות עם חברים ומשפחה. כשיש פגיעה ליד הבית שבו גדלתי, זה כבר לא “שם” – זה מאוד אישי. אני משתדל לנצל את המקום שבו אני נמצא כדי לפעול – דרך חיבורים, הסברה, ועשייה נוספת שלא תמיד אפשר לפרט עליה. זה קשה, אבל זו גם אחריות. אני משתדל לנצל את המקום שבו אני נמצא ולתרום את חלקי גם מרחוק – דרך חיבורים, הסברה ועשייה נוספת שאני לא יכול לפרט עליה".
מה הדבר הכי חשוב שלמדת על עצמך דרך המשברים?
"שהשאלה היא לא האם אפשר, אלא איך. עוד לא נתקלתי במשבר שלא הצלחתי להפוך למשהו שבונה אותי חזק יותר".
איך המעבר מילד שנפצע אנושות לשירות ביחידה כמו סיירת מטכ”ל השפיע על תפיסת הזהות שלך?
"כשהגיע הרגע שבו כל החברים שלי קיבלו צווי גיוס ואני קיבלתי פטור היה לי ברור ששם זה לא ייגמר. אני מגיע ממשפחה צבאית, סבא שלי היה סגן אלוף ופיקד על צוללות, האלוף דורון אלמוג היה מאז ומעולם דמות משמעותית בחיים שלי, כל הדור שלי במשפחה שירתו ביחידות הטובות ביותר. זו הייתה תחושת מחוייבות פנימית. דווקא אני שיודע על בשרי מה המחיר הכבד של הטרור, ידעתי שאין שאלה.
ביקשו ממני לחתום על מסמך שאומר שאני מבין שיש לי פטור ואני בוחר בכל זאת, לא היססתי לשנייה כשחתמתי. אז התחלתי לברר, לבדוק באיזה תפקידים אני אוכל לתרום הכי הרבה מהחוזקות שלי ובאיזה יחידה זה יהיה הכי משמעותי ולשם התנדבתי. ככה מצאתי את עצמי איש מודיעין בסיירת מטכ״ל. הייתה לי חווית שירות משמעותית ומאוד מיוחדת, וכמובן די סודית".
אתה עדיין מעורב ביחידה?
"כמובן, ב2023 הקמתי את מועדון המשקיעים של בוגרי היחידה ומאז אני מנהל אותו. הכל בהתנדבות".
מה לדעתך הציבור לא מבין לגבי עולם המודיעין והלחימה בטרור?
"זו אחת הזירות המשמעותיות ביותר, וגם אחת הפחות מדוברות. רוב הציבור מדמיין את המלחמה בטרור דרך מה שרואים בסרטים: מבצעים נועזים, יריות ומעצרים דרמטיים. אבל בפועל, חלק גדול מהמאבק הזה מתנהל הרחק מהעין. זו עבודה של ניתוח אין סוף מסמכים, שיחות טלפון, העברות בנקאיות ועוד. הכל בשביל להביא את "ידיעת הזהב". לא עבודה נוצצת, אבל כזו שיכולה להוביל לפגיעה משמעותית בארגוני הטרור.
"לעיתים, הדרך האפקטיבית ביותר לעצור טרור אינה פעולה בשטח, אלא זיהוי שובל הכסף שמממן אותו. אם מנתקים את החמצן הכלכלי נשארת אידיאולוגיה, אבל בלי יכולת לממש אותה".
כשהיית בן 24 דיברת במועצת הבטחון של האו״ם, הבמה החשובה ביותר שאדם שהוא אינו ראש מדינה יכול לנאום בה. איך זה הרגיש?
"זאת לא הייתה הפעם הראשונה שדיברתי מול קהל, כבר יצא לי בשלב הזה לנאום על במות חשובות בישראל וגם בארה"ב עם ה-FIDF. אבל למעמד הזה יש כוח מיוחד, שאני לא בטוח שהבנתי אותו עד לרגע שעמדתי שם והתחלתי לדבר. מה שנאמר בבמה הזו מגיע לאוזניים של המנהיגים החשובים בעולם, אם אתה מצליח להשפיע על האנשים שם, הם יכולים להפוך את המילים שלך למדיניות שתשנה את המציאות. זאת תחושה שאין לי דרך להסביר אותה במילים".
כשדיברת במועצת הביטחון של האו”ם, מה רצית באמת שיבינו – מעבר למילים?
"הסיבה שהוזמנתי לדבר שם הייתה שחיפשו מישהו עם שילוב מאוד ייחודי, נפגע טרור עם הבנה פיננסית ורקע מודיעיני, כדי לעזור להעביר את 'חוק טיילור פורס'. מדובר בחוק אמריקאי שנכנס לתוקף בשנת 2018, ונקרא על שמו של Taylor Force – קצין אמריקאי ששה בארץ בחופשה ושנרצח בפיגוע בטיילת של תל אביב בשנת 2016.
החוק נועד להפעיל לחץ על הרשות הפלסטינית להפסיק את מנגנון התשלומים למשפחות מחבלים. היה לי חשוב להבהיר שם שההחלטות הגדולות שמתקבלות על ידי אנשים בחליפות במשרדים נעימים, יש השלכות גדולות על חיים אמיתיים של אנשים אמיתיים. אף פצוע ואף נרצח הוא לא רק מספר בסטטיסטיקה. הגעתי לדבר על מניעת המשכורות המשולמות על ידי הרשות הפלסטינית למחבלים שנמצאים בכלא הישראלי. ניסתי להבהיר שתמריץ הכסף הופך קיצוניים לפצצות אנושיות שרוצחות אנשים. זה לא סביר שמדינות מערביות נאורות ימשיכו להעביר כספים לגוף שמתמרץ אנשים להרוג אזרחים חפים מפשע.
"הרבה אירגונים ואנשים טובים עבדו קשה כדי להעביר את החוק הזה, אני גאה מאוד שהיה לי את הזכות להיות חלק מהמהלך החשוב הזה".
איך מגיעים מעולם של טראומה לעולם של יזמות והשקעות?
"בגיל מאוד צעיר נחשפתי לשני קצוות – הרס מצד אחד, ובנייה מצד שני. בשיקום שלי, בישראל ובארה”ב, פגשתי אנשים שבנו, יצרו והשקיעו בעתיד. הבנתי שזה הצד שאני בוחר להיות בו.
היום, דרך ההשקעות שלי, הפעילות העסקית, והמעורבות בפרויקטים שונים – אני מנסה לקחת חלק בבנייה הזאת. יחד עם זאת, כמשקיע אני משתדל לפעול מתוך אזורי המומחיות שלי. זה תחום מאוד מורכב שמצריך עומק רפואי משמעותי, ולכן באופן אישי לא השקעתי עד היום בחברות שמתמקדות בהחזרת ראייה. אבל כן יש תחום שבו החיבור האישי שלי לפציעה ולשיקום פוגש את עולם ההשקעות בצורה מאוד עמוקה.
"אני משמש כ־Advisory Board של מיזם "Lakoom" – יוזמה שמחברת בין בתי חולים שיקומיים, יזמים וטכנולוגיה, ומזהה צרכים אמיתיים מתוך השטח כדי לפתח סביבם חברות ופתרונות חדשניים. המיזם קם מתוך צורך אמיתי שעלה אחרי ה־7 באוקטובר, במטרה לתת מענה לפצועי המלחמה, אבל בעיניי המשמעות שלו רחבה הרבה יותר. אני מאמין שהחברות שיצמחו ממנו יוכלו לייצר ערך עצום לא רק בישראל, אלא גם בעולם, ולמקם את ישראל בחזית תחום ה־Rehabilitation Tech".
כמי שעוסק בעולם הפיננסים, האם לדעתך הכסף הוא כלי או מטרה?
הכסף הוא אמצעי חשוב להשגת מטרות. במקרה שלי הוא לייצר ערך לעולם, באמצעות טכנולוגיות פורצות דרך וקידום ערכים שחשובים לי". ֿ
מה אתה מחפש ביזם לפני שאתה משקיע בו?
"אני מחפש אנשים שאני יכול להזדהות איתם, שלא מחפשים רק להצליח, אלא לבנות משהו משמעותי. ויש להם את היכולת לקחת רעיון ולהפוך אותו לעשייה אמיתית, בעולם מורכב ודינמי".
יש משהו מהשירות הצבאי שלך שאתה מביא איתך לעולם העסקי?
"ברור, את היכולת שלי לקרוא סיטואציות, להבין בין השורות, לנתח מידע, לזהות דפוסים, להבחין בין עיקר לטפל. מבחינתי כשאני בוחן עסקה אני מנתח אותה כמו שאני מנתח מבצע".
מבחינתך, יש מרכיב סודי לחוסן?
״אין מתכון סודי ההבנה שלי שאני חי, לא רציתי סתם לשרוד. הבנתי שאם אני חי אחייה הכי טוב שאפשר, כמובן בהתאם לנסיבות ולסיטואציה שנקלעתי. האתגרים שלי הם יותר מוחשיים ונראים מאנשים אחרים אבל מבחינתי אני חי לנצח את האתגרים ולחיות הכי טוב שאני יכול.
קיבלתי את המתנה של החיים ואקח אותה בשתי ידיים. יש רגעים קשים וזה בסדר, עוד יגיעו רגעים כאלה אבל יש להכיל אותם, לקבל ולהתקדם הלאה. זה לא פשוט אבל זה מה שאני בחרתי עבורי.
״כשאני מדבר על חוסן, אני לא מתכוון לסיסמה, אלא למערכת הפעלה. כזו שאפשר ללמוד, לפתח, ולממש בכל תחום בחיים. אני בחרתי בתחומים החשובים לי ביותר – ביטחון, יזמות, השקעות והשפעה בינלאומית. אני מקווה שכל אחד יוכל לקחת את זה לחיים שלו. בסוף השאלה היא לא מה קרה לך, אלא מה את בוחר לעשות עם זה".
מה גורם לך להרגיש שמח באמת?
"הזוגיות שלי וההבנה שאני מתקדם בכל יום עוד צעד לעבר השגת המטרות הגדולות שלי, מקצועית ואישית. יש עוד הרבה שלא הספקתי אבל אני ממשיך כל הזמן להתקדם עוד קצת".
ומתי אתה מרגיש הכי “רגיל”?
"ברגעים הכי פשוטים, כשאני שוטף כלים, מקשיב לפודקאסט או מנגן בגיטרה".
מה הכי מפחיד אותך לאבד?
"את האנשים הקרובים לי. אני יודע כמה זה קשה".
אם היית יכול להעביר מסר אחד לילד בן 10 שעובר היום משבר גדול – מה היית אומר לו?
תמצא את האנשים שאתה יכול לסמוך עליהם ותעזר בהם כמה שרק אפשר. הם ישמחו לעזור לך באמת, אל תרגיש לא נעים אף פעם.
והמסר שלך לאנשים שחושבים שהם “לא מסוגלים”?
"שהשאלה היא לא האם, אלא איך. תמיד".
אתה מאמין שיום אחד תוכל לשוב לראות?ֿ
"אני מאמין שאני אחזור לראות יום אחד. זה לא משהו שאני נאחז בו רק ממקום של תקווה, אלא מתוך הבנה אמיתית של קצב ההתקדמות של הטכנולוגיה והרפואה היום. אני עוקב באופן שוטף אחרי פיתוחים בתחום ונמצא בקשר עם רופאים ומומחים מהשורה הראשונה בעולם, כולל הרופא האמריקאי שהצליח להחזיר לי את הראייה לזמן קצר אחרי הפיגוע".


