התמונה הזאת מגדירה את המשחק, את משחקו של קובי נגד אטלנטה הוקס, ואולי גם את סוף העונה של הלייקרס??? מנחם לס משדר מאטלנטה

משרד  המדיה של ההאוקס השיב לי שהלייקרס ביטלו את אימון הקליעות. הם הגיעו למלון היאט בדאונטאון אטלנטה ב-4:20 לפנות בוקר, והם ביטלו את כל ה-ACTIVITIES שלהם עד המשחק עצמו. הפעם הראשונה שעתונאים יוכלו לדבר עם השחקנים תהיה בחדר ההלבשה מיד אחרי המשחק.

אז יצא לי דבר אפילו יותר טוב: לשחק עם טלי ושירה הנכדות החמודות שמבקשות ממני שאדבר איתן עברית כך שבקיץ יוכלו לדבר עם הנכדות הישראליות דריה, אמי, ורומי (שכולן מדברות אנגלית שוטפת וללא כל מבטא!) שבאות לבקר כאן בעברית.

הלכתי למשחק עם חותני ג'ייסון, עורך הספורט של CNN. שמרתי את האקרדיטציה העתונאית כדי להיכנס לחדר ההלבשה, אבל השתמשתי בכרטיסים של ה-CNN לשבת בשורה הרביעית ממש מעל ספסל הלייקרס. אז הנה רשמי מהמשחק, דברים ששמעתי, ומראות שראיתי.

נתחיל עם הפציעה של קובי:  כשהלייקרס מפגרת בשתי נקודות ראיתי זאת על הפרצוף של קובי: COME HELL AND HIGH WATER, הוא הולך לבדו נגד כל אטלנטה האוקס. הוא עשה זאת כל המחצית השנייה – יותר נכון הרבע השלישי – בו לבדו הוא קלע 20, והוסיף 8 ברבע הרביעי, ובעצמו הביא את אטלנטה למצב של אפשרות לנצחון. עם 8 טיקים לסיום הוא הגיע לצד ימין של הסל, 2 מטרים בתוך קשת השלוש.

המחשבה שמיד עלתה לי לראש היתה, "קובי! למה? למה? רק לפני כמה שניות קברת את אחת השלשות המדהימות שראיתי בחיי, אז למה לא ללכת על כל הקופה ולקבור שלשה עם 2.8 טיקים, שתביא נצחון? מי צריך שוויון לקבוצה שחזרה למלון ב-4 לפנות בוקר (זה היה הזמן שגם אטלנטה חזרה הביתה ממיאמי, כך שעייפות לא היתה פקטור כאן…) במשחק חוץ? לך על נצחון קובי! הרי אצלך "מה שיותר קשה ובלתי ניתן לעשייה הוא יותר קל, וניתן בקלות לעשייה" – רק על ידך כמובן!

טוב. זה היה מאוחר. הוא עלה לג'אמפ בחוסר שיווי משקל  כששחקן 'דוק' לשעבר דנטיי ג'ונס מנתר איתו. אם תשימו לב לוידיאו שראיתי בבית אחרי המשחק, דנטיי הושיט רגל קדימה בזמן הניתור. הזריקה של קובי החמיצה, את הריבאונד לקח קייל קורבר שמיד עשו עליו פאול, והסיפור היה גמור. אחרי שהזריקה כבר עזבה את ידו של קובי הוא נחת על הרגל המושטת של דנטיי. מה שדנטיי עשה הוא דבר מקובל ביותר באירופה, אבל לא כאן. כך או כך קובי נחת גרוע מאד על רגלו של דנטיי ורגלו ננקעה בצורה שנראתה קשה מאד.

אבל קובי ניחן בשרירים דקים וכנראה שגם מפרקים הנהנים מ-"SEPARATION" גדול ('ספריישיון' הוא מצב גופני בו שתי העצמות המחוברות אחת לשנייה ע"י רצועות נהנות ממרווח גדול מהרגיל. לי נדמה שקובי נהנה מיתרון זה!), ועם בעלי גופות כאלה, מה שבדרך כלל גורם לנקע קשה, עובר בפציעה הרבה יותר קלה.  קובי ירד בכוחות עצמו. אחרי המקלחת הוא ישב ליד תאו בג'קט צבאי (ממש מגוחך, אבל שיהיה) וענה ללא כל חשק לשאלות העתונאים. היו אולי 20 שצבאו עליו, ואני בקושי שמעתי את תשובותיו שהיו קצרות מאד, ולרוב עם "כן" או "לא". פעם או פעמיים הוא דיבר כמה שניות – דיבר? לחש אל תוך האייפונים שנידחפו לפיו – והיה ברור שכל מה שהוא רוצה שכל העתונאים יתעופפו וישאירו אותו בשקט. מי יכול להאשים אותו? אני לא שמעתי כמעט כלום ממה שהיה לו לומר.

הוא התחיל את המשחק איום. 7 החטאות רצופות. סיים את החצי 1 מ-8 לשתי נקודות.

בחצי השני הלייקרס היתה אותה קבוצה מוזרה בה קובי משחק לבדו נגד היריבה והשאר עומדים ומסתכלים. בשליש השלישי הלייקרס היתה אותה הלייקרס שבקושי היתה 500. ופיגרה במקום תשיעי. אבל שום דבר אחר לא עזר, וקובי הרגיש זאת. ראית זאת בהבעת פניו. היה זה ה-BLACK MAMBA הבא לנצח אותך לבדו. אבל בערב של 11 מ-33 הוא לא ינצח אותך לבדו, במיוחד כשכל שחקני הלייקרס האחרים נראים הכי רע שראיתים בחודש האחרון, מלבד 'שלום עולם'.

דווייט האוארד שקלע 39 אמש היה 5 מ-9 הערב. 9 זריקות כל המשחק, וההאוקס לא עשו עליו אפילו פאול מכוון אחד. הוא לקח 16 ריבאונדים, אבל כדי שהלייקרס תנצח, הוא צריך להיות שחקן התקפה סוער, ולא רק ריבאונדר טוב, כי קובי זקוק לעזרה. בדרך לביתה של בתי אפרת חשבתי שה-"39" של אמש היו ה-39 השקריים מאז ומעולם בכדורסל. כשיגיע היום ודווייט האוארד יקלע 39 נקודות במשחק נורמלי בו הוא יוצר נקודות, קולע הוק-שוטים, ועושה פוסט-אפים, אוריד את הכובע, אשתחווה, ואודה: "האוארד! אתה גדול. אתה הסנטר שהלייקרס קיוו שהם מקבלים. באמת הגעת!". אבל כש-25 מה-39 באים מהקו, ה-39 הם רק תפאורה שאין בה כל SUBSTANCE!

הפעם הלייקרס חייבת היתה להיות קרוב למיטבה כדי לנצח כי אטלנטה שהגיעה למשחק ללא ארבעה שחקני חמישייה , הגיעה עם מוטיבציה עליונה כי גם היא מתחילה להימצא בבעייה עם ביתיות בפלייאוף, וללא מורא ופחד עם ATTITUDE של "נצחון ויהי מה" מהרגע הראשון ועד האחרון . היא שיחקה ללא כל נחיתות עם "קבוצת ה-B" שלה, וניצלה כל חולשה הכי קטנה של הלייקרס. אני לא זוכר משחק בו התבוננתי בכזה ריכוז כי רציתי לראות במו עיני, וממרחק של עשרה מטרים מי היא באמת הלייקרס הזאת, הקבוצה שאנשים חושבים שאני שונא, אבל האמת היא שאני לא שונא אף אחת, כולל הלייקרס. זה שאני בעד מיאמי לא אומר שאני "שונא" את הלייקרס. בגיל 76 אתה לא מבזבז אנרגיה ב-"לשנוא". זה שאני אוהב להתמודד עם אוהדי הקבוצה השרופים לא אומר שום דבר. זה חלק מהשעשוע, ולידיעת כולם,  ישנן לקובי המון תכונות שאני ממש מעריץ, במיוחד את המבט שתקע בזיברה, מבט שהיה יכול לגרום לסרטן מוח אפילו לזיברה החזקה באופייה בעולם!

אז זה מה שראיתי בצורה האובייקטיבית ביותר:

1. הלייקרס  – בגדול – היא קבוצה זקנה ועייפה.  הערב ארבעה גארדים שכמעט לא משחקים (דנטיי ג'ונס כמעט שלא משחק בכלל; דווין האריס הוא הגארד המשחק 24 דקות למשחק רק בגלל שמו ויליאמס פצוע ועכשיו גם כמובן ג'ף טיג;  ג'ון ג'נקינס הרוקי (12 נק' ב-19 דקות), ושלווין מאק, איש השנה השנייה מבאטלר שקלע 7 נק' ב-13 דקות) ממש ארבעת ה-UTILITY GUASRDS הצעירים הללו (האריס הוא היחיד שמעט יותר מבוגר בשנתו ה-8 בליגה, אבל גם הוא בן 28) ממש התעללו בסטיב נאש ובסטיב בלייק, ובחצי הראשון גם קובי לא הסתדר בשמירה עליהם: ברבע השני הוא איבד כדור ואנטוני טוליבר חטף אותו. קובי שמר עליו. טוליבר עבר את קובי ממש בקלות ל-BACKDOOR LAYUP תחת  הסל. זה לא היה המקרה היחיד בו התברר לי סופית שקובי לא מסוגל יותר – או לא רוצה יותר – לשמור על הצעירים המהירים. את הקלעי המצויין קורבר איש לא יכול היה לתפוש כשהוא רץ ללא כדור מקצה אחד של המגרש לשני.

2. מייק ד'אנטוני לא 'מרגיש' את המשחק. פשוט אין לו חוש. זה התברר לי סופית. הגבוהים של אטלנטה אל הורפורד, ג'ואן פטרו, אנטוני טוליבר, והרוקי אבן ג'ונסון היו קפיציים ועירנים תחת הסל. דווייט האוארד חטף שני פאולים מהירים. מי היה יכול לתת להם פייט? אירל קלארק. אז מה מחליט מייק במשחק כזה? לתת לאירל קלארק רק 12 דקות (4 נק') במשחק, לשחק במקום עם בלייק 33 דקות, ועם  מיק 24 דקות. מאטה וורלד פיס  קלע 20, קטף 6 ריבאונדים, והיה בסדר גמור. אבל כיצד מייק ד'אנטוני לא רואה כיצד אל הורפורד עושה ממאטה צחוק  כשומרו האישי ועובר אותו כאילו אינו קיים?

3. הסתכלתי הרבה, ובכוונה, על סטיב נאש. המסקנה הברורה היא שהוא כבר אינו המנצח על התזמורת הגדולה. בחצי הראשון לא זכור לי פיק-אנד-רול אחד עם האוארד. בתחילת החצי השני היו לו שניים-שלושה פיק-אנד-רולס טובים עם האוארד שהסתיימו בבק-טו-בק דאנקס, אבל מצד שני הוא החמיץ שלשות פתוחות לחלוטין שבימים רגילים הוא קובר בעיניים עצומות. ראיתי אותו ממש משווע לאוויר. עייף ומדופרס ממש. במסיבת העתונאים אמר מייק ד'אנטוני שהיה זה "ערב לא רע" לנאש. כמה עצוב שערב של 11 נק' ו-7 אסיסטים נחשב לערב לא רע לנאש הגדול. זה הגיל. הגיל ולא יותר. הלייקרס לא מסוגלים למשחקי ערב-ערב, ובפלייאוף זה רק יותר גרוע.

 4. ללייקרס אין יותר את 'הקילר אינסטינקט' שפעם היה להם: אטלנטה חסרה את מו ויליאמס, ג'אז סמית', ג'ף טיג, ופקוליה.  במיוחד ללא ג'אש סמית' – ועם הסנטר הצרפתי ג'ואן פטרו – הלייקרס היו חייבים לעלות כמו זאבים השוחרים לטרף ולאכול את האטלנטה הזאת עם ארבעה שחקני חמישייה חדשים. אבל כנראה שהלייקרס התרגלה מנטלית לחזור מאחור. לפגר ב-20 ואז לתת לקובי לעשות את השטיק שלו. כשהוא קלע את השלשה הממאירה שלו עם 19 שניות לסיום כשהוא מנתר אחורנית, ומשנה כיוון באוויר – דבר כזה בחיי לא ראיתי – הרגשתי שקובי עומד לעשות זאת שוב, אפילו במשחק של 33% קליעה. כשהשלשה ניכנסה רקאיתי את פניו מקרוב: היה לו פרצוף של רוצח. של תליין. הוא בהק בשיניו ומיצמץ בעיניו.

אבל רק שניות אחרי זה הוא פתאום החליט ללכת על סל רגיל – שגיאה גדולה כי אצל קובי מה שיותר קשה, יותר קל – והחמיץ אותו כטירון. ולא רק זה, אלה שהוא נקע את קרסולו, ואולי נקע את עתיד הלייקרס העונה.