הלוואין 2022 נחגג בלוס אנג'לס במלוא הדרו אחרי שנתיים של קוביד, והשמחה רבה.
החג הזה, המבשר את בוא החורף ואת הימים הקצרים והחשוכים הבאים עלינו לטובה, הוא אחד אם לא ה-האהוב על ילדים ומבוגרים כאחד. אצל הילדים שלי הוא מנצח את פורים בנוק אאוט, אבל לי תמיד השאיר טעם מעט מקריפ בפה. אני לא חובב גדול של הז'אנר, ולראות מוחות שפוכים וגולגלות על הדשא של השכן זו לא בדיוק הצידה שהנשמה שלי בוחרת לקחת איתה לחורף החשוך.
למעשה, זה נמצא בקצה השני מבחינה קונטקסטואלית לאופי של החגים היהודיים, ספציפית לאלו של סוכות ושמחת תורה, המקבילים אליו בלוח השנה. המפגש עם המתים שלנו בסוכות (האושפיזין) הוא מפגש עשיר בתוכן של מנטורים רוחניים והסוכריה היא בריקוד וחיבור עם התורה המעניקה לנו דלק רוחני ושמחה לכל השנה.
ואבל השנה הצלחתי לראות גם בחג המאוד גויי הזה, שבינתיים התפשט גם לארצות רבות אחרות, את המעלה הייחודית שבו. כשמסתכלים על מיצגי הזוועה הפרוסים ברחבי העיר, חוץ מלהתפעל על רמת ההשקעה, יש כאן הזמנה לגעת יחד במפגש בלתי אמצעי, מלווה באווירת הפנינג קלילה ושמחה בפחד הכי קמאי שלנו – הפחד מהמוות. והחג הזה מעלה את הפחדים מעומקי התת מודע, אל המודע, נותן לו חופש ביטוי מלא, בפומבי, מלווה בסוכריה מתוקה הממתיקה את המפגש עם החושך והשדים השוכנים בכל אחד מאיתנו.
זהו לילה שכולם ברחובות בתחפושות מפחידות, רוקדים עם הסיוטים שלהם, ומרגישים בנוח להסתכל להם בלבן של העיניים. בכלל, הכל נראה הרבה פחות מפחיד כשכולנו יחד. שיהיה שבוע נעים ובכלל לא מפחיד לכולנו.
