פסטיבל סוכות של ה – IAC במרכז שפר סחף מעל 800 חוגגים עם מכנה משותף אחד גדול – כולנו אושפיזין כאן יחד בסוכה אחת גדולה
השבוע הוזמנתי לחברים. סוכה לא הייתה שם, אבל הכנסת אורחים לעילא ועילא – כן. התרגשתי וחשבתי על המשפחה שלי בארץ, שיושבת בסוכה עוד שנה בלעדינו. הוצפתי געגועים, כאלו שתוקפים אותי חזק בתקופת החגים. הכל ארעי, הרגעתי את עצמי, בדיוק כמו הסוכה.
רילוקיישן זה תהליך לא פשוט בכלל; ביום בהיר אחד נפרדתי מכל מה ומי שהכרתי כל חיי ועברתי למדינה רחוקה, בקצה השני של העולם, מממש כמו בני ישראל במדבר. מעבר להסתגלות לתרבות חדשה, להתאקלמות האישית שלי, של בעלי ושל הילדים שלנו והרבה מעבר לקשיים חדשים שנלוו אל חיינו – הבנתי ודי מהר, שעליי למצוא עוגנים חדשים ובגיל 45, איך נאמר בעדינות, זו משימה קשה.
אבל אז קרה משהו: הוזמנתי לפסטיבל סוכות קהילתי שהפיק צוות ארגון ה-IAC בלוס אנגלס בניצוחם של שירי, ג'פרי ומריו, כדי לקדם את חוג הג'ודו שאני עתידה לפתוח במרכז. כן, ג'ודו, בעברית, פה בוואלי! (רישמו את הילדים – מבטיחה שהם יעופו. תרתי משמע!) בד"כ אני נוטה לא לקחת חלק באירועים האלו, אבל הפעם נעניתי למשימה כי ג'ודו הוא אחד מאהבות חיי. כך מצאתי את עצמי נוסעת עם שני בניי המתבגרים למרכז שפר.
כשהגעתי לשדרות וינטקה, גיליתי מכוניות חונות לצד הדרך בשעת בוקר מוקדמת יחסית. הייתי צריכה לחנות די רחוק, אך הפעם זה לא הפריע לי. צעדתי עם בניי בגאווה רבה, צופה בדגלי ישראל המונפים לאורך הרחוב. את שירי החג שמעתי ממרחק וזה הקסים אותי (אני אמא לארבעה, האמינו לי שהשירים האלו כבר יצאו לי מכל החורים, אבל הפעם זה היה זכרון ילדות מתוק).
בכניסה למתחם הענק הרגשתי מיד בבית: צוות "הצלה" עמד שם במלוא הדרו רכביו ואופנועיו. הרגשתי בטוחה ובריאה להפליא. גילוי נאות – אני פולניה וכמעט תמיד כואב לי משהו, אבל הפעם ברוח החג הרגשתי חזקה במיוחד. בסוכה של ה-IAC קפצה עליי בשמחה עדי טל, מנהלת המרכז הקהילתי שפר של ה IAC. האנרגיה שלה סחפה אותי, הצטערתי שהקפה מהבוקר לא היה חזק מספיק, אך אל דאגה במתחם דוכני האוכל יכולתי לבחור איזה קפה שבא לי. בחרתי גדול, חזק, כפול וקר. הסתכלתי סביב – מעבר לסכך ולשרשראות הנייר המהממות, הכל היה שם בסוכה – פליירים, חוברות הסברה, רול- אפים, חולצות ומתנות ובעיקר חיוך אחד גדול.
בסוכה שממול התנדבו בניי בדוכן של עמותת מעגלים, יחד עם ארגונים ובתי ספר בקהילה: קדימה, עמי, לשון אקדמי ועוד, ועזרו לילדים לבנות סוכה מממתקים ועבודות יצירה אחרות, היה נראה שגם הם מרגישים כמוני, בבית. פגשתי אנשים מקסימים, צחקנו, פטפטנו, החלפנו חוויות, הסברתי על ג'ודו וקידמתי את העניין. פגשתי את גלית פלד, מנהלת מאמאנט שהזמינה אותי להצטרף. את מה שהיא אמרה לי באותו רגע אקח איתי עוד הרבה זמן: "את רוצה לדעת מה זה מאמאנט?" שאלה ומייד ענתה: "מאמאנט זה שאם את שוכבת חולה בבית, מייד יגיעו לך עשרה סירי מרק!".אני מתה על מרק! הנה, מצאתי! העוגן שחיפשתי אחריו כל השנים האלה בגולה, עומד מולי בחולצה וורודה עם כדור ביד ומזמין אותי לבוא אליו. אני כבר שלושים שנה לובשת חליפת ג'ודו לבנה, יש מצב שהוורוד הוא הלבן החדש?
בזווית העין ראיתי את הבן שלי מניח תפילין דוכן של חב"ד בראשות הרב הרשי. אנחנו לא דתיים והנחת תפילין זה לא חלק שבשגרה שלנו ולכן העניין הפך למרגש עוד יותר. מרחוק שמעתי את הילדים מהמקהלה של הודיה בן-שמול שרים קריוקי על הבמה. לא רק הילדים נהנו מילדות ישראלית; ההורים שלהם פיזזו ארוכות במתחם ריקודי העם של שגיא, כמעט וקמתי מהכיסא כששמעתי את "הורה ממטרה", אבל בדיוק נזכרתי שמאז בית ספר יסודי לא רקדתי ריקודי עם ובכלל, וכדי לשמור על קשר טוב עם בניי המתבגרים עדיף לי ולהם שלא אפתח בקריירת ריקודים ובמיוחד לא היום…
ראיתי את ילדי שבט חן ושבט הראל מתרוצצים סביב במדי הצופים, אומנים מוכשרים הציגו את מעשי ידיהם והריח של האוכל הישראלי זרק אותי לשישי בצהריים של ישראל, שזו השעה האהובה עליי בכל השבוע. שי גיל מ- ROK4U ריגש אותי במיוחד – שיא היזמות והחדשנות הישראלית. האדם הגאון הזה מפתח מאגר מח עצם מבדיקת רוק פשוטה, לא כואבת ולא פולשנית. מאגר מציל חיים. לא הופתעתי לראות את חברי הקהילה שלנו נרשמים ומתנדבים להצטרף למאגר.
לא רחוק משם עמדו MINGLE WITH SINGLES – מיקום וטיימינג מושלם להיכרויות בין חברי הקהילה שלנו. פתאום זה היכה בי – אי ירוק בים. האם מארגני הפסטיבל העלו על דעתם שהאירוע החגיגי הזה יהיה כל כך משמעותי עבור אורחיהם? האם מעבר לציון חג יהודי הם חשבו שיירקמו פה מתחת לאפם מערכות יחסים מיוחדות? כן וכן. על זה בדיוק הם עובדים שם ב-IAC: על אושפיזין והכנסת אורחים ולא רק בסוכות ; על "ואהבת לרעך כמוך" ולא רק סביב יום כיפור; על אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד; על קהילה, לא סתם קהילה, אלא קהילה ישראלי נושמת, פועמת, מאחדת.
בפסטיבל סוכות השתתפו מעל 800 אנשים מכל הסוגים, לולבים ואתרוגים והדסים וערבות אבל לכולם היה מכנה משותף אחד גדול – כולנו אושפזין כאן יחד בסוכה אחת גדולה. תודה לדקלה סופר נינרי שבנתה לנו יחד עם הצוות הנפלא שלה, סוכה קהילתית מלאה באהבה. מי ייתן והקהילה הישראלית שלנו תצמח ותגדל ותתרחב, כמו הלב הגדול שפועם בכולנו.
תגובה אחת
תודה רבה לליטל אוהב ציון המקסימה והכתבת על שלנו
היה כייף גדול לארח אותך אצלנו בסוכה כי את ממש משפחה…
מחכים ויודעים שהחוג שלך יהיה מסמר מרכז שפר…
עלי והצליחי
אין ספק שעם עבודה נכונה מסודרת ובצוות הכל אפשרי ואירוע סוכות זה הדוגמה הכי קלאסית…