מלכת היופי לשעבר אילנה שושן עסקה שנים רבות בהפקת סרטים הוליוודים עכשיו היא מקדמת את סרטה של מיכל אביעד ״אישה עובדת״ וחושפת אותו באמריקה במסגרת תנועת Me Too אבל לא בהוליווד, אלא באתר קונסטרקשן… • ראיון על לימודים אקדמיים בגיל מאוחר, יחסים זוגיים והעצמה נשית בלוס אנג'לס
בתור מי שחיתה בעידן ה״היי ילדה, קחי אסימון ותתקשרי כשתגדלי״ וגדלה בתקופה שבה פזמונים כמו ״כשאת אומרת לא״ נחשבו לחינניים, קשה לי שלא להביט בהשתאות בדרך הארוכה שעשינו כחברה, מאז ועד היום. כל מאבק למען זכויות אדם באשר הן, הוא מאבק מעורר השראה. מה שמדהים הוא, שבמבט לאחור קשה בכלל להבין איך יכול היה להיות אחרת. כל שינוי חברתי-תפיסתי כרוך במאבק, דורש אומץ, ותמיד נטוע בו גרעין של קיצוניות. יום יבוא, ונוכל כולנו להביט לאחור ולספר לילדינו ונכדותנו, שאנחנו היינו שם, באוקטובר 2017, כשנחשפה פרשת הארווי ויינשטיין והציפה את הרשת במקרים של הטרדות מיניות ותקיפות מיניות. המושג של Me Too נולד ואיתו קמה תנועה חברתית-פמיניסטית בינלאומית הקוראת להעצמה נשית ומעודדת קורבנות של הטרדה מינית לחשוף את מימדי התופעה.
בין אם אתן תומכות נלהבות במאבק והנושא של חוסר שיוויון בין המינים והחפצה מינית הוא בנפשכן, ובין אם אתן רואות בו קמפיין מוגזם ו״ציד מכשפות״, אין ספק שמדובר כאן בתופעה בינלאומית שהעלתה למודעות מושגים של הטרדה ותקיפה מינית, אונס וניצול לרעה של סמכות וכוח, והם אלו שעומדים היום בלב השיח הציבורי. רק השבוע קראתי על נשיא בית המשפט העליון המנוח, מאיר שמגר, שקבע ש״כשאישה אומרת ׳לא׳ היא מתכוונת ל׳לא׳, ושאין ׳לא׳ שהוא ׳כן׳. במקביל צפינו במיני סדרה מצוינת בנטפליקס הנקראת ״לא יאומן״ (Unbelievable) המבוססת על מקרה אמיתי של נערה שעברה אונס באיומי סכין ועוסקת בתופעה של ״האונס חוזרת בה מעדותה.
כעת, מגיע אלינו סרטה המצוין של מיכל אביעד ״אישה עובדת״ שמוקרן במסגרת פסטיבל הסרטים היהודי בסן פרנסיסקו. זהו הסרט הראשון של עידן -Me Too העוסק באישה צעירה שהבוס שלה מטריד אותה ותוקף אותה מינית. גיבורת הסרט היא אורנה (לירון בן-שלוש), אישה צעירה ואם לשלושה, שבן זוגה (אושרי כהן) נקלע לקשיים כלכליים והיא הופכת למפרנסת העיקרית. אורנה מתחילה לעבוד כסוכנת נדל״ן והבוס שלה (מנשה נוי) שבתחילה מטפח ומעודד אותה, מתחיל לפלוש בהדרגה למרחב האישי שלה, לטשטש את הגבולות שבין האישי והמקצועי, ומשם עובר להטרדה ותקיפה מינית.
בעקבות ההקרנה, התקיים פאנל חגיגי בהשתתפות אילנה שושן ואן ראוול. שושן, שהוכתרה בשנת 1980 למלכת היופי של ישראל, היא היום הפנים של ארגון להעצמת נשים בלוס אנג׳לס. ישבתי איתה לשיחה על כוס קפה. קשה שלא להתפעל מאילנה, והיופי שקורן ממנה הוא רק ההתחלה.
איך הגעת לסרט ״אישה עובדת״?
״הנושא של 'מי טו' עלה בשעתו בהקשר של הוליווד, אבל הטרדה מינית במקום העבודה היה בכל מקום. מיכל אביעד בחרה בתחום של בנייה כי זה תחום מאוד גברי וכוחני, וישנן נשים ספורות שעובדות בו, למעט במכירות ובארכיטקטורה. בשנה שעברה, פנו אלי מפסטיבל הסרטים הישראלי של פוגי בבוורלי הילס להוביל פאנל, ושם ראיתי את הסרט. חזרתי לארץ, ביררתי מי המפיץ של הסרט וביקשתי פגישה איתו. אמרתי לו שהסרט אדיר וחייבים להוציא אותו לשוק. התחלנו לדחוף אותו ומשם זה עבר מפה לאוזן״.
הרבה סרטים נעשו על תקיפה והטרדה מינית ועד אונס, מ״סיפורה של שיפחה״, ו״לא פה לא שם״ שנעשו לאחרונה, דרך הסרט ״הנאשמים״ עם ג׳ודי פוסטר בשנות ה-80, ועוד רבים. מה משך אותך דווקא לסרט ״אישה עובדת״? מה היה בו שהיה שונה?
״הסרט 'הנאשמים' עסק באונס קבוצתי, והנושא של הטרדה מינית היה תמיד קיים אבל לא היה לזה שם עד שנות התשעים. לפעמים you need to name it, so you can blame it. אחרי שהנושא עלה לכותרות ונשים משכילות וחזקות התחילו לדבר על הטרדה מינית, השיח עבר מסקס לכוח. לנושא של הטרדה מינית יש מנעד מאוד גדול, ומה שמיכל עשתה בסרט באופן כל כך נפלא ומדויק, זה לספר את הסיפור של איך בדיוק נראית הטרדה מינית.
״הסרט מעביר את הצופים את החוויה בעצמם, ואנחנו חווים את זה דרך השחקנית (לירון בן-שלוש הנפלאה). פה הגדולה של הסרט, כי אלו הדברים שאישה לא יכולה לקחת לבית המשפט, אבל אלו הדברים שגורמים לאישה להצטמק ולהתכווץ. אפילו ההומור שבני (מנשה נוי) משתמש בו הוא סקסיסטי ושוביניסטי. הפטרנליזם של גברים כלפי נשים יכול להשתנות רק מהמקום הזה שבו הם יבינו שזה לא נכון ולא מוסרי לעשות את זה, ולכן חשוב שגם גברים וגם נשים יבואו לראות את הסרט״.
את חולקת היום את חייך בין ישראל לארצות הברית וחיה למעשה בין שני העולמות. האם את מוצאת הבדלים ביחס לנשים במקום העבודה בין חברה הישראלית לבין החברה האמריקאית?
״יש דבר אחד ששונה בין החברה הישראלית לחברה האמריקאית, וזה הנושא של גבולות. בארץ אין לנו גבולות למדינה, אין גבולות בין אדם לחברו, בין גבר לאישה, במקום העבודה ואין שמירה על פרטיות. אחד הדברים שאני עושה כשאני עובדת עם נערות בבתי ספר בארץ, זה ללמד אותן על מרחב אישי, ואת זה צריך להטמיע בחברה הישראלית. בארץ כולנו סחבקים, מהצבא ומהשכונה, וצריך לייצר את המרחב האישי הזה. צריך ללמד את הילדים שלנו לייצר גבולות אישיים ולשמור עליהם ולכבד את הגבולות של האחר. גם הסרט עוסק בזה, כי הדמות של אורנה בסרט הופכת להיות העוזרת האישית של הבוס שלה, וגם גבולות התפקיד שלה הולכים ומיטשטשים ונעשים לא ברורים. הוא לוקח אותה לאכול ואז לפגישות, והיא הופכת ל״רעיה״ שלו במשך היום. כך הוא מרשה לעצמו להתקשר אליה גם בערב כשהיא עם המשפחה
שלה, אז איפה עובר הגבול?״
היום, במבט לאחור, באילו נקודות משמעותיות בחייך נזרעו זרעי הפמיניזם?
״כל דבר שלמדתי בחיים חיזק בי את האינסטינקט שתמיד היה נטוע בי. חלק מזה קשור גם לעובדה שחונכתי בכפר הנוער בן שמן, שבו החינוך לא היה מיגדרי. היה חינוך שווה לכולם, בנים ובנות, וכולם עשו תורנויות שירותים ועבדו במשק. כשאת גדלה ואת לא חושבת שאת פחות או מוגבלת או אמורה רק לרחוץ כלים, אז זה גורם לך לחשוב אחרת. אני חושבת שאנחנו צריכות לקחת אחריות על החיים שלנו, ולקחת אחריות על איך שאנחנו מתנהגות לנשים אחרות ולעשות את השינוי בקרבינו. כשמגיעה מישהי חדשה למשרד, אנחנו צריכות לתמוך בה ולעזור לה. אנחנו ממהרות לשפוט אחת את השנייה, וכדי ליצור שיוויון חשוב שנהיה מודעות לזה שהאישה היא לא האויב. כשיש יותר נשים במקום העבודה, יש פחות הטרדה מינית, כי יש לך בנות ברית ואת לא לבד. הסרט עושה עבודה טובה בלתת פנים לנושא של הטרדה מינית, והיום, כשיש כל כך הרבה בילבול בנוגע למה זאת הטרדה מינית, חשוב להראות מה בסדר ומה לא בסדר. הסרט גם מעלה את הסוגיה של הדיווח, משום שתשעים ושבעה אחוזים מהנשים בוחרות שלא להתלונן, ונשים לא מדווחות כי הן רוצות לשרוד ולהמשיך הלאה בחיים שלהן״.
קראתי באחד מהראיונות איתך שאמרת ש״הדבר הכי חשוב שאישה יכולה לבנות לעצמה זה קן של חברות. כי רק אישה יכולה לתמוך באישה״.
״כנשים, אנחנו עוברות חוויות דומות, ולכן אנחנו חשות הזדהות אחת עם השנייה. גידלו אותנו לחשוב שנשים הן האויב שלנו, כי זה שירת את החברה, אבל זה כל כך לא נכון. כשעברתי לגור בארצות הברית, גידלתי את הילדים שלי לבד כאן, בלוס אנג׳לס. כשהילדים היו קטנים, הרגשתי שאין לי את התמיכה של הדודות, האחיות וההורים. ילדתי את ילדי די קרוב זה לזו, כך שבאמת הייתי זקוקה לעזרה של המשפחה המורחבת. יחד עם זאת, השכנה שלי הפכה להיות החברה שלי. אני גדלתי בפנימייה והחברות שלי הפכו לאחיות שלי שאיתן גדלתי, וזה דבר טבעי בשבילי שיהיו לי חברות קרובות. אנחנו חיים בחברה שהמסרים שלה הם של תחרות בין נשים, וזה ל כך אנטי-תזה למה שאנחנו באמת״.
ספרי לי על ארגון ״נשים מעצימות נשים״. מה הביא אותך לייסד אותו ומה משך אותך דווקא לנושא הזה?
״כשבתי הצעירה למדה בכיתה י״א קורס בלימודי נשים, קראתי את החומרים שהיא הביאה על מיגדר ועל המאבק הנשי והסופרג׳יסטיות, וכל זה היה מרתק בעיני. כבר כשנבחרתי למלכת יופי, אמרתי שהחלום שלי הוא להיות עצמאית כלכלית, כלומר מתוך החיים שלי וההסתכלות על הסביבה הבנתי שאני צריכה להיות חזקה ועצמאית כלכלית. דרך הספרים קראתי ולמדתי שלרוב הנשים אין אפשרות לפתח קריירה ועצמאות כלכלית, אז התחלתי להשקיע את הזמן שלי בעניין הזה. ואז פנו אלי לעשות קמפיין אופנה של קרייזי ליין ואמרתי שאני אעשה את זה, בתנאי שנצרף לקמפיין אג׳נדה חברתית כדי לקדם מסרים חברתיים של העצמה כלכלית לנשים.
״בדור שלי, נשים גידלו את הילדים ואחרי גיל ארבעים הן לא הצליחו להיכנס למעגל העבודה. חשוב היה לי להציף את העניין הזה של העצמה כלכלית לנשים ולכן התחברנו לעמותה בארץ שעוסקת בנושא הזה, והתחלתי לגייס כספים ולהפיץ את המסרים שלהם גם כאן. תוך כדי עבודה, ניגשו אלי אנשים בלוס אנג׳לס ואמרו לי שגם כאן חשוב לעשות פעילות דומה. הגעתי למסקנה שחשוב לעשות שינוי בתודעה, ובמקום שהסביבה תשתנה עבורנו, אנחנו צריכות להיות המחוללות של השינוי״.
אילו עצות או תובנות היית רוצה לחלוק עם הנערה שהיית כשזכית בתואר מלכת היופי של ישראל?
״לעזוב מקומות שלא היו טובים לי הרבה יותר מהר ממה שעזבתי. כבת הדור שלי וכנערה הצעירה שהייתי, שבאה מפנימיה והגיעה לעבוד במילאנו ובפריז, די ניווטתי וכיוונתי את עצמי לבד. החינוך הקפדני שקיבלתי מהבית וגם החינוך שקיבלתי בבן שמן, שהיה מאוד מעצים, עיצב אותי ויכולתי לדאוג לעצמי ולהיות זהירה ולדעת לשמור על הגבולות שלי. הייתי תמיד דרוכה ועל המשמר, ולכן כל מה שהייתי רוצה להגיד לאותה הילדה שהייתי זה 'את בסדר. ואת תהיי בסדר'. החינוך שקיבלת הוא מאוד חשוב, ואותו את לוקחת איתך לכל מקום. הערכים שהילדים סופגים בבית ובבית הספר מאוד חשובים להמשך דרכם״.
איזה שיעור לקח לך הכי הרבה זמן ללמוד?
״אני חושבת שהשיעור הכי חשוב שלמדתי בדרך הקשה, זה שאני לא יכולה להיות המטפלת או הפסיכולוגית של בן הזוג שלי. ישנה איזו ציפיה שאנחנו כנשים נכיל ונספוג את כל הטראומות שגברים חווים, אבל אנשים צריכים לקחת אחריות על החיים שלהם ולטפל בעצמם. אני גדלתי וחונכתי בבית מזרחי, שבו לא רבים לפני הילדים והאישה הטובה' תמיד מכסה על הבעל, אפילו אם הוא מתפרץ עליה. אני הרגשתי שזה לא נכון, וזאת לא הדוגמה שרציתי להוות עבור הילדים שלי. אני חושבת שכעס זה רעל, בין אם אתה שומר את זה בפנים ובין אם אתה מתפרץ ומוציא את זה. צריך לטפל בדברים ולא להוציא את זה על אנשים קרובים, כי זה הורס את הכול״.
את אישה רבת פעלים והישגים. איזה הישג מסב לך הכי הרבה גאווה?
״מה שאני הכי גאה בו זה שאף פעם לא הפסקתי ללמוד ולהתפתח. הייתי נשואה בנוחות, ובכל זאת בחרתי לעבוד וללמוד. בגיל 48 חזרתי לפעילות חברתית בצורה מואצת והלכתי ללמוד. השלמתי תואר ראשון במדעי החברה ובמשפטים, ואז עשיתי מאסטר במשפטים, כי הרגשתי שרק כך יתייחסו אלי בצורה רצינית כשאני מדברת על זכויות נשים. עשיתי את זה כדי שאני אוכל לעשות את העבודה הציבורית שלי ושאף אחד לא יוכל להגיד לי שאני לא מבינה על מה אני מדברת כי אני רק מלכת יופי. כל החיים הבוגרים שלי, אני עסוקה בלהוכיח שאני לא רק יפה. עד שנהייתי מלכת יופי, הייתי תמיד ה'חכמה' וה'מנהיגה', ופתאום הייתי צריכה להוכיח את זה שאני גם חכמה״.
