מאת: הלנה שוש מיימון
ילון ברלפיין: גדלתי בקבוץ ניצנים. הוריי היו בשליחות של הנוער הציוני. אז עשינו גיחות לפרו, ולארגנטינה. גם את ירח הדבש הראשון שלי עשיתי בדרום אמריקה. אני חי באל-אי 30 שנה. באתי לבקר את אחי שאז גר כאן, התאהבתי בלוס אנג'לס, התחלתי לעבוד בחשמל והיום אני קבלן חשמל.
מה לך ולתיאטרון?
״לפני עשר שנים הצטרפתי לחוג אימפרוביזציה שמדריכה אורי דינור. חיפשתי חוייה, רציתי לצאת מאזור הנוחות. מאוד אהבתי את זה. אורי עשתה קורס מאוד יפה אבל הוא התקיים לסרוגין. השנה החוג התחדש ושוב השתתפתי בו. ואז יום אחד, הלנה באה לבקר וקטפה אותי משם. מאז אני נממצא בשוונג של חזרות , וגיטה הוציאה ממני את המשחק בבימוי רב התנופה שלה. זה חוויה. זה נהדר. זה לא על הלחם לבדו. אנשים רצים אחרי פרנסה, פרנסה, פרנסה. פה זה לא פרנסה. זה בשביל הכיף. זה מרגש וכיף לי. הייתי רוצה להתעורר בבוקר ולעבוד כשחקן. זה כיף".
מירי מנדל דיסקין: מאז שהייתי ילדה צעירה בחיפה, החברים הכי טובים שלי היו הספרים. הייתי בת יחידה, ילדה די מסוגרת, שכל הזמן קראה. בלעתי את 'עולם הקולנוע' וג. עיטור, שדיווח מהוליווד, היה אייקון תרבות בשבילי. חשבתי שהוא הבן אדם הכי בר-מזל בעולם. בגיל 20 נסעתי לבקר את אבי שעבר לגור באל-אי. הרגשתי שאני רוצה לנשום את העולם הגדול והחלטתי שאני רוצה להיות דיילת. באל על. התקבלתי בלי קשרים ופרוטקציה, הלכתי על דעת עצמי. זה היה די בלתי אפשרי באותם ימים להתקבל לעבודה כדיילת. זה נחשב לעבודה מאוד מיוחסת, שרק מי שקרוב לצלחת זכה בה..
״אחרי פרק 'אל על' ניהלתי גלריה בניו-יורק, פגשתי את מי שהיה בעלי ואבי בנותי, הוא היה רופא, ועברתי בעקבותיו לאל.-איי. בהמשך התגרשתי, התחתנתי עם ד״ר אהוד דיסקין והקמתי מכון יופי מצליח ברחוב פיירפקס שסגרתי לאחרונה.
״היום אני עוסקת בנדל״ן וגם מקריינת את הספרים של אהוד בעלי, שהספר האחרון שלו ״זאב בודד בירושלים״ הוא רב מכר בארץ ובאמאזון.
״תמיד היתה לי חולשה לאמנות על כל ההיבטים שלה, עד שהלכתי להופעה של ננסי ברנדייס בבוורלי הילס, ואז הלנה שאלה אותי אם בא לי לשחק את ציפורה, הצלע השלישית. בהצגה ושלחה לי את המחזה לקריאה. קראתי ונדלקתי".
מה גילית על עולם המשחק?
״שזאת עבודה מאוד תובענית. יש לי היום כבוד למקצוע שלא היה לי פעם. אני נהנית מהיצירה, רואה איך הדברים קורמים עור וגידים. בהתחלה קראתי את המחזה בשטחיות, בצורה לקונית, ועכשיו אני רואה את שלבי היצירה. זה מעניין לראות איך ממלים כתובות על דף, זה נהפך לפיסת חיים. ככל שהחזרות מתקדמות אני מתאהבת במחזה יותר ויותר.
זו הצגה נהדרת. כל אחד יכול למצוא שם משפט שמדבר אליו".
גיטה זלצר: הגיבורה האמיתית של הפרוייקט הזה היא בימאית ההצגה, גיטה זלצר. אשה נמרצת ותוססת, שהוציאה משחק משובח משחקנים לא מקצועיים.
גיטה, מה זה תיאטרון קהילתי בעינייך?
דרך ההצגות אנחנו יוצרים קשר עם הקהילה הישראלית. תיאטרון לכשעצמו מאוד חשוב לקהילה, לחברה. אנחנו הולכים אחורה לאדם הקדמון. תיאטרון התפתח מטקסים שבטיים. בשנות ה-60 ריצ'רד שכנר, איש תיאטרון ענק ויהודי, נסע לגיניאה החדשה וחקר את האלמנטים התיאטרונים בשבטים. והוא ראה שכל הטקסים האלה, שיושבים סביב המדורה ומספרים ספורים, יוצרים ספורים משותפים לכל הקהילה והווי משותף. וסיפורים משותפים עוזרים לגבש את הקהילה. זה גם אסוציאציות משותפות. החוייות המשותפות יוצרות תחושת שייכות וככה נוצרת תרבות.
״למדתי תיאטרון, עשיתי מאסטר בתיאטרון קהילתי. עבודת המאסטר שלי היתה CASE STUDY ברמת עמידר וזו היתה הוכחה נחרצת שהתיאטרון עוזר לבנות מנהיגות בקהילה, זה משחרר אנשים ונותן להם להתבטא. בהצגות הקודמות שהעלינו כאן לאנשים היה נורא כיף שזה שלנו. נכון שישראלים נוסעים לארץ ורואים הצגות. לא האמנתי איך אני מוכיחה לעצמי את התיאוריה. אנשים אמרו: 'אמנם ראיתי את זה בארץ אבל אני באה עוד פעם לראות את ההצגה. לא באים לתיאטרון רק לראות את העלילה, אלא גם איך זה עשוי ומי נוטל בה חלק".
עם היד על הלב: כשאת עובדת כאן על מחזה ישראלי לא בא לך לעשות את זה בארץ?
״נורא בא לי. האמת? עשר שנים הסתובבתי כאן ובכיתי. כל כך ריחמתי על עצמי. שאלתי את עצמי: 'מה אני עושה פה?' הגענו לכאן לפני 27 שנים מאילוצים כלכליים. אני לא עזבתי עבודה בארץ. עזבתי קריירה. לימדתי באוניברסיטה, ובתיכון 'אלון' ברמת השרון ובסמינר הקבוצים. זה היה נורא. כל כמה חודשים נסעתי לארץ והייתי מקטרת לכל החברים. עד שאמרתי לעצמי: 'די נמאסת! אפשר לחשוב לאן נסעת? לאיזה ג'ונגל או מדבר'… לאט לאט שיכנעתי את עצמי. ואז יום אחד, על ההליכון, אמרתי לעצמי: 'אלה החיים השניים שלך. תפסיקי לבכות'. השלמתי עם זה שאני לא שם וכשהתחלתי לביים כאן הצגות זה עזר, בפרט כשביימתי את 'סיפור משפחתי' של עדנה מאזי"ה. מבחינתי זה סגר מעגל".
