או: מה הקשר בין חתימת המסמך בבית הלבן למהנדס ויזם מטקסס, שהתעקש שאפשר להפיק אנרגיה מסלעי מעמקים בטכניקת ה'פראקינג' במחיר כלכלי סביר
ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו זכה השבוע בבית הלבן להצהרת תמיכה חסרת תקדים מהנשיא דונלד טראמפ וגמל לו בהשוואתו לגיבורי התנ"ך וההיסטוריה הציונית. נתניהו הישווה את ההכרה בריבונות ישראל בגולן להצהרת כורש על שיבת ציון מגלות בבל והקמת בית המקדש השני, הצהרת בלפור על הקמת בית לאומי ליהודים בפלשתינה ואפילו להעברת השגרירות האמריקאית לירושלים שנה שעברה.
נתניהו איננו הראשון שבא לקבל ברכה נשיאותית מאמריקה לפני הבחירות, אבל קשה לזכור מעמד דומה, שבו קיבל המנהיג הישראלי רק שבחים וחיבוקים אישיים ולאומיים – ולא נדרש לתת דבר בתמורה.
בהצהרתו על הכרת ארה"ב בריבונות הישראלית על רמת הגולן, כותב אלוף בן ב"הארץ", הצדיק טראמפ במחי עטו לחלוטין את כיבוש הגולן במלחמת ששת הימים, ותמך בהצהרת נתניהו כי הרמה תישאר בידי ישראל לנצח. להכרזת טראמפ על מחיקת קווי 1967 היה תקדים חלקי, מזכיר בן, במכתב הנשיא ג'ורג' בוש לראש הממשלה אריאל שרון, ערב ההתנתקות מעזה ב-2005, שהתפרש בישראל כהכרה בגושי ההתנחלויות בגדה המערבית. אולם המכתב ההוא נוסח בידי משפטנים הרבה יותר זהירים, הבטיח שהגבולות הסופיים בין ישראל והפלסטינים ייקבעו רק בהסכם, והכי חשוב – הוא ניתן בתמורה לפינוי שטחים ומתנחלים ונסיגה ישראלית לקו הירוק בדרום. זה היה הנוהג: הבעות התמיכה האמריקאיות בעבר היו כרוכות בתמורה ישראלית לערבים בתהליך השלום, או בריסון מהלכים צבאיים. כך קיבל נתניהו סיוע צבאי נדיב מהנשיא הקודם ברק אובמה, בתמורה להימנעותו מתקיפת מתקני הגרעין באיראן. כך קיבלו גם יצחק רבין, שמעון פרס ואהוד אולמרט הזדמנויות צילום, חילופי ביקורים ושבחים נשיאותיים למכביר.
טראמפ ניתק לחלוטין את הזיקה, הלינקג' המפורסם, בין מתנות אמריקאיות לישראל ולערבים. הוא לא הזכיר כלל בדבריו את "עסקת המאה", תוכנית שלום שהוא מבטיח לפרסם מאז שנבחר ועדיין טמונה במגירות הבית הלבן. החבר הנאמן שלו, נתניהו, מתמודד במערכת בחירות עם חקירות וצוללות – וזה לא הזמן להכביד עליו. עיסקת המאה תופיע, כנראה, רק על שולחן הממשלה הבאה בירושלים. התביעה האמריקאית היחידה מישראל כיום היא לצנן את קשרי הסחר, ההשקעות וחילופי הטכנולוגיה עם סין. את המסר הזה העביר שר החוץ האמריקאי מייק פומפאו בביקורו בירושלים בשבוע שעבר. האמריקאים ידועים בברוטליות של דרישותיהם מישראל בעניין סין, ולא מוכנים לשמוע שום טיעוני הגנה או שתדלנות, אבל כאן מדובר בעניינים שרחוקים מעין הציבור והדיון הפוליטי וממילא יתבררו רק אחרי הבחירות.
לשינוי המדיניות האמריקאית במזרח התיכון אחראי איש אחד, טוען בן ומגלה מה קרה מאחורי הקלעים: מדובר בג'ורג' מיטשל. מהנדס ויזם מטקסס, שהתעשר מקידוח בארות נפט. מיטשל התעקש, בניגוד לדעה שהיתה מקובלת בתעשייה, שאפשר להפיק אנרגיה מסלעי מעמקים בטכניקת השבירה ההידרולית פראקינג) במחיר כלכלי סביר. שוב ושוב ניסה, עד שלפני כ–20 שנה השיג את פריצת הדרך הטכנולוגית, שהובילה להפקה מסחרית של נפט וגז טבעי בפראקינג.
התגלית של מיטשל הפכה בשנים האחרונות את ארצות הברית למפיקת הנפט הגדולה בעולם, העניקה לה עצמאות אנרגטית, ושחררה אותה מהתלות המפחידה בנוזל השחור מהמזרח התיכון. נגוז החשש שרזרבות הנפט יגיעו למיצוי, משברי האנרגיה עברו מהערכות המודיעין לספרי ההיסטוריה, והחדשות הרעות התחלפו בהודעות אופטימיות על גידול בייצוא הנפט האמריקאי. התוצאה התבטאה עד מהרה במדיניות החוץ. הנטייה לצאת למלחמות ולשגר כוחות למזה"ת התחלפה בהחזרת החיילים הביתה, והמדיניות האמריקאית השתחררה מהלפיתה המעיקה של סעודיה, ששלטה במשק הנפט העולמי עשרות שנים, ונהנתה מהשפעה אדירה בוושינגטון.
ברק אובמה ניצל את ההזדמנות האנרגטית כדי להתקרב לאיראן, על חשבון סעודיה וישראל, אבל לא הצליח לחולל מהפך יסודי ביחסים עם טהראן, מעבר להסכם על תוכנית הגרעין. דונלד טראמפ בחר להסתכסך מחדש עם איראן, ומעל לכל, לנתק את האיזון שהנהיגו כל קודמיו מאז 1948, בין הכוח הישראלי והכוח הסעודי בפוליטיקה האמריקאית. טראמפ החליט בשנה שעברה להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים, והשבוע הצהיר על כוונתו להכיר בריבונות הישראלית על רמת הגולן. בשני המקרים, הוא שבר טאבו רב שנים במדיניות החוץ האמריקאית, בלי לחשוש מתגובות זועמות של מדינות המפרץ, איומים בחרם ושריפות המוניות של דגלי הכוכבים והפסים בבירות ערב.
בשובו לשלטון לפני עשור, נתניהו דיבר על החשיבות המדינית של צמצום התלות בנפט, ועודד מחקרים ישראליים לפיתוח אנרגיה חלופית. הוא קיווה שגמילה מהנפט תחליש את כוחם המדיני של הערבים והשפעתם על מדינות המערב. אבל גם הוא לא העלה אז בדעתו, שהעצמאות האנרגטית של ארה"ב כבר חיכתה מעבר לפינה, ועוד בזמן כהונתו היא תשנה ללא היכר את הפוליטיקה הגלובלית. זה רק ראוי, באירוניה היסטורית, שהכביש המרכזי שחוצה את הגולן נקרא "ציר הנפט".
