לאחר שמסתיימות הבחירות לכנסת, נשיא המדינה נדרש להחליט על מי יטיל את הרכבת הממשלה – וחוק יסוד: הממשלה מאפשר לו חופש פעולה רחב בעניין. עליו לכנס התייעצויות עם נציגי הסיעות בבית הנשיא, ואולם הוא אינו מחויב לתת את המנדט לראש הסיעה הגדולה, לראש הגוש או למי שקיבל את מספר הממליצים הגבוה ביותר.
לאורך השנים כבר הטיל הנשיא את הרכבת הממשלה על ראש מפלגה שלא קיבל את מרב המנדטים. המקרה הזכור ביותר, ככל הנראה, הוא החלטת הנשיא שמעון פרס ב־2009 להטיל את מלאכת ההרכבה על בנימין נתניהו, אז ראש המפלגה השנייה בגודלה, עם 27 מנדטים – ולא על ציפי לבני, ראש המפלגה הגדולה קדימה, שהשיגה 28 מנדטים.
הנוהג שהשתרש בבית הנשיא בשנים האחרונות הוא שאם יש הכרעה ברורה בתוצאות האמת הנשיא מטיל את המלאכה על המועמד שקיבל תמיכה מיותר מ־61 חברי כנסת. אם לא מושגת הכרעה ברורה יטיל הנשיא את הרכבת הממשלה על המועמד שהוא סבור כי הוא בעל הסיכויים הגדולים ביותר להרכיב ממשלה.
לרשות מרכיב הממשלה יהיו 28 ימים להשלים את המשימה, והנשיא רשאי להאריך את פרק הזמן הזה בפרקי זמן נוספים שלא יעלו יחדיו על 14 יום. במקרה של כישלון יטיל הנשיא את מלאכת הרכבת הממשלה על חבר כנסת אחר שהודיע שהוא מוכן לעשות זאת, או יודיע ליו"ר הכנסת כי איננו רואה דרך להרכיב ממשלה.
