"אני לא מקבלת הרבה מהמדינה, רק ביטוח לאומי וזה לא מספיק בשביל לחיות חיים נורמטיביים. אין לי היכן לגור ואיפה לחיות, אני מתגוררת ברחוב" * סיפורה העצוב של שילה קאופמן, חסרת בית ישראלית ברחובות אל-איי – ובקשה לעזרה
השמש קופחת על פדחתי, פתאום ניגשת אלי אישה לבושה קצת מוזר אבל לא סמרטוטית ושואלת בעברית מעולה, האם אני יודע היכן להשיג קפה בוץ. אני יושב בבית הקפה האהוב עלי בבוורלי הילס אבל אין להם קפה בוץ רק קפה הפוך. אז אני אוזר עוז ומזמין אותה לשבת ומזמין לה קפה הפוך שזה הכי קרוב לבוץ שהם מכירים. בינתיים החברים הקשישים שיושבים איתי מזהים את האישה כשילה קאופמן שמקבלת את ההגדרה המפוקפקת של ההומלסית הישראלית היחידה בבוורלי הילס. שילה מחנה את עגלת הסופרמרקט הנצחית שלה ליד השולחן ולוגמת בחשק רב את הקפה המהביל.
"שילה ?",אני שואל, "אפשר לשאול אותך קצת על חייך?" לא כל יום יוצא לי לשוחח עם הומלס ישראלי בחוצות בוורלי הילס. "תלוי בשביל מה את צריך את זה ." היא מייצבת אלי מבט די נוקשה ומפתיע. " אני רוצה להכין כתבה על סיפור חייך…אני מכיר את אחותך ומסקרן לשמוע על השתלשלות העיניים בינכן. וגם אשמח לעזור לך קצת לשפר את אייכות חייך ואני משוכנע שעוד חברים מהקהילה יתרמו וירתמו לעזרתך!" נראה לי שהרעיון הזה קסם לשילה והיא התרצתה ופתחה בסיפורה:
"נולדתי ברחובות, בשכונת קפלן. אחר כך עברנו לרמלה והילדות שלי הייתה מאוד יפה. תמיד היו לי חברים, הלכתי למסיבות ושרתי, הייתי ילדה מאוד כיפית. (וחברים מספרים שהייתי גם יפה) אני זוכרת רק דברים טובים מתקופת הילדות שלי.
"ההורים שלי היו הורים נפלאים, למרות שהיו ניצולי שואה. מעולם לא הכניסו לי את עניין השואה לראש, לא בילדות ולא בבגרות. אמא שלי הייתה אישה מאוד מיוחדת מכיוון שנולדה עיוורת. גם אחי, משה (מייקל), נולד עיוור. מאד מיוחד להיוולד כך, עיוור מלידה. משה הוא האמצעי, אני בת הזקונים, זו שראתה הכל, ילדת הפלא. בכל פעם שהייתי יוצאת והיה איזה מישהו ששיחק משחקי לוח ברחוב, אני הייתי "מנקה" (מנצחת מ.ק.) אותם, אחד אחד. לאבי הייתה מסעדה הונגרית, הוא ממוצא הונגרי. אז, לא היה נדיר בכלל, למצוא מסעדה הונגרית ברמלה, אפילו הערבים היו מגיעים לאכול את האוכל של אבא שלי ואבא שלי, אהב אותם בחזרה. היו עוצרים אצלנו גם חיילים מהצבא, כי היה שם בסיס קרוב. עד אז הייתה לי ילדות יפה, אבל, בגיל 10 קרה פתאום מקרה במשפחה ואבא שלי עשה החלטה גורלית לרדת מהארץ ולעבור לאמריקה.
אמריקה גן העדן שלנו
"הירידה לאמריקה התממשה, כי אבא שלי, עוד לפני שנולדתי, רצה לעבור לאמריקה ואמא שלי, כל הזמן "החזיקה את המושכות" ולא רצתה לעבור לשם כי "כל המשפחה שלי חיה בארץ וזו הארץ שלי". אבל אבי היה נחוש לעבור כי, אחיו של אבי, היה בניו-יורק והצליח מאוד. אבא שלי הציב לאמי תנאי ונתן לה 10 שנים נוספות בארץ, עד שהוא יעבור לאמריקה, איתה או בלעדיה. ורק לאחר 10 שנים, כפי שהתנה, זה מה שקרה: ב-1962, אבי לקח את אחי משה (מייקל), נסע לניו-יורק בעקבות הזמנתו של אחיו. אנחנו נעזבנו בישראל, אני ואמא שלי . אחותי, לא גרה איתנו בבית אז. היא התחתנה בגיל מוקדם, בגיל 15 ועדיין חיה עם בעלה במרכז הארץ.
"בכל הזמן הזה שאבי חי באמריקה, הוא ניסה לשכנע את אמי "להעיף הכל", למכור את מה שיש לה בישראל ולעבור לאמריקה. אמא שלי, בסופו של דבר, הייתה חייבת לעבור, כי הרי, אבא שלי לקח את אחי איתו ואנחנו נשארנו עצובות ובודדות. אז, עברתי עם אמי בגיל 10, לאל.איי.
עכשיו עולה השאלה, למה אל. איי?
" אבא שלי, החליט עכשיו ,לעבוד פחות קשה כי בניו יורק עבד בדברים מאוד כבדים ומסובכים. ומכיוון שהייתה לו אחות בשם וירה, באל.איי. היא( דודתי) שכנעה את אבי, שנעבור לאל.איי וכך היה. זה היה בשנת 1963. אבא שלי אהב אנשים, אהב לבשל אבל, הוא לא חי הרבה זמן לאחר מכן. כ-9 שנים לאחר שעבר לאל.איי, הוא חלה בסרטן.
"בבית הספר התיכון למדתי ב"פיירפקס היי", קיבלתי מלגה כי הייתי תלמידה טובה ואבי, חשב שאהיה רופאה דרמטולוגית, כי, ראה שאני מנקה לאחי את הפנים עם כל מיני מרקחות כל הזמן. וככה הוא פיתח חלומות גדולים (צוחקת). בגיל מבוגר יותר, עברנו לצד המערבי של אל איי ושם גדלתי. אמרתי לדודה וירה שאבי, צריך לדעת איפה המקום הכי טוב לגור בו, ורמזתי לה על בוורלי הילס. תמיד הייתי אנינת טעם ו"פיין שמקרית" . ולכן, בסופו של דבר, עברנו לשם.
"הורי עבדו קשה מאוד, אם לומר את האמת. הייתה להם מסעדה נחשבת בתוך מלון מפואר, על המרפסת של המלון, שהיה שייך לפולני והפולני, השכיר לאבי את המסעדה ואבי ניהל אותה, עד שחלה.
"את תקופת הנערות שלי אני זוכרת כלא קלה. את השפה תפסתי אבל, זה לא היה קל. אתה מגיע ממדינה אחרת ויש לך רצף חיים שונה מהארץ. בעיקר, חיפשתי חברים אמריקאיים ולא ישראלים כדי, להתאקלם מהר ולהתערות עם הסביבה החדשה. "כנערה, הלכתי למסיבות, הייתי אתלטית ממש טובה, אהבתי אמנות, ציירתי בעצמי, עיצבתי תיקים וחגורות, שעד היום אני משתמשת בהם. אחותי, עסקה בבגדי ספורט, מכרה אותם ועבדה עם אנשים גדולים, בעלי רעיונות מעולים. מי שהכי עזר לאחותי להרים את העסקים, זו הבת שלה, א. היא הציעה לה את הרעיון של בגדי הספורט וזה היה גאוני. חבל, שהיא לא נכנסה לעסק בעצמה, הייתה יכולה להצליח בגדול.
"בשנות ה-20 לחיי, טיפלתי באבי חולה הסרטן. הייתי אמורה להתחתן בניו-יורק, עם בחור מאד עשיר שחייתי איתו אבל הוא רצה כשנתחתן, אעבור לניו-יורק ואמי, אמרה לו שהיא צריכה אותי כאן כי, אבי גווע מהסרטן והיא, צריכה עזרה. היא לא יכלה לעמוד בזה לבד, אני עשיתי כמעט הכל מבחינת הטיפול באבי. זו הייתה הטעות שלי, הייתי צריכה לקחת את עצמי בידיים ולעבור לניו יורק ולא לשים הכל על "הולד". כעת, איני יכולה להגיד שאני מצטערת אבל, בדיעבד, זה בחיים לא היה הולך לכיוון הזה.
"לאחר פטירת אבי, עסקתי באיפור ועבדתי בחנויות איפור וקוסמטיקה מפוארים בבוורלי הילס, עסקתי בעבודות זמניות, איפרתי נשים ומכרתי את המוצרים שבהם איפרתי אותן. עם השנים, היה לי קשר עם בחור פולני מתל אביב והתחתנו. אביו היה בכיר באל-על והוא נתן לו כרטיס ללונדון וכיוון שאביו לא הכיר את בנו מספיק טוב, הוא לא ידע מה בנו מעולל בחו"ל. בסופו של דבר, התברר, שהבחור אוהב גברים וניסה להוציא ממני גרין-קארד דרך תעודת נישואין. אני, הייתי בת 19 ולא הבנתי הרבה בחיים. למזלי, היינו ביחד בסה"כ מספר חודשים ואז, נפרדתי ממנו והתניתי את קבלת הגרין-קארד שלו בסכום גבוה של כסף. הוא לא הסכים ואחי, שעד היום אני כועסת עליו, מצא את הגרין-קארד שלו אצלי במגירה ונתן לו את הכרטיס, בחינם וללא ידיעתי. אז, נפרדנו והמשכתי הלאה, לא לפני ש"קיבלתי על הראש" מאמא שלי, "מה חיפשת אצלו?" ו-"אמרתי לך לא להתחתן איתו!".
"טיילתי בעולם, פגשתי את מייק בראנט בארץ, בהילטון, ואת אברהם קרייף, המנהל האמנותי של מייק. אני מכירה גם את חיים סבן, הוא הייה מגיע אליי לחנות שהייתה לי פה, באל-איי.
"נחזור לעבודה שלי בחגורות והאמנות. עבדתי עם אחותי, אף פעם לא היה לי ממש קשר חיובי איתה ואני כועסת עליה עד היום, מסיבות שונות. היא תמיד הייתה בהלם שאני, לבד, הלכתי לדאון-טאון והבאתי את כל הסחורות, החגורות והתיקים (שעיצבנו ומכרנו אותם יחד). אחותי ממש נחרדה, איך אני מסוגלת ללכת לבד ל'חורים' האלה בדאון-טאון ולדבר עם הסוחרים בספרדית (בהתחלה, ספרדית גרועה ואז, למדתי קצת יותר), להתערבב איתם ללא פחד, לקחת פדיונות, איך אני עושה את כל זה לבד? שהראיתי לה את החגורות, העיניים יצאו לה מחוריהן. בסופו של דבר, גם לאחותי לא הצליח העסק ואמא שלי הזכירה לה, מי המומחית… כמובן, אני, כי, כולם מכירים אותי ואני מקושרת בתחום. אמא שלי אמרה לה "רק בן-אדם אחד יכול לעשות את זה!" והתכוונה אליי. אחותי, ניסתה לבדוק איתי אם נוכל לעבוד יחד ואז, אמי נפטרה כך, שזה לא צלח.
"כשאמא שלי נפטרה, הייתי פגועה ושברירית. לא יכולתי להאמין שאיבדתי את אמא שלי, היינו מאד מאד קרובות. אחותי, גם טיפלה באמי ולדעתי, לא טיפלה בה כראוי ובסוף, אמי נפטרה, טרם זמנה; ועל זה, אני מאד עצובה וכואבת, גם על זה שאמי, "נסחפה עם הזרם" ולא ביקשה ממני עזרה נוספת.
"אני מאמינה עד עכשיו כי: אל תסמוך על אנשים – הם תמיד יובילו אותך למקום, בו אתה לא תצליח" אז, המשכתי לעבוד, עבדתי עם מאות שחקנים, ביחד עם אחותי. עבדנו בערך 6 שנים ואז, אחותי סגרה את החנות. זה היה ב-2012. באותו זמן, גרתי בדירה משלי, אחר כך עברתי לגור איתה לתקופה מסוימת, היא הייתה צריכה תמיכה ורבנו כל הזמן. היא אפילו זרקה אותי מהבי פעמיים והאשימה אותי בגניבת יהלומיה. זה היה לי כל כך טראומתי, שעד היום אני לא זוכרת, מה עשיתי לאחר שנפרדו דרכינו.
" המשכתי למכור 'אקססוריז', קניתי ומכרתי כל מני פריטים ועבדתי כעצמאית ובאותה תקופה, גרתי בדירה משלי, במערב העיר ולאחר מספר שנים, חליתי ולא יכולתי להמשיך לעבוד. עד היום, אני סובלת מאינפקציה ברגל, סובלת ממנה מאוד. גרתי בדירה משלי ואז בעל הבית, הבין שהפסקתי לעבוד ואין לי איך לשלם, הוא העיף אותי מהדירה ונאלצתי לעזוב לרחוב.
"הייתה שם אישה רוסיה, מאד נחמדה שגרה באזור, היא נתנה לי דירה ושילמתי 650 דולר בלבד. כשהקרדיט שלי הסתיים, כבר לא יכולתי להישאר בדירה הזו. שאלתי את עצמי "מה עכשיו?". היה לי כסף בבנק אז, עברתי בין מלונות ומוטלים ומקומות לינה שונים. קיוויתי שיהיה לי עוד כסף, מהמזל, אולי איזה קסם. לבסוף, נגמר לי הכסף.
"כיום, אני לא מקבלת הרבה מהמדינה, רק ביטוח לאומי וזה, כמובן, לא מספיק בשביל לחיות חיים נורמטיביים. אין לי היכן לגור ואיפה לחיות, אני מתגוררת ברחוב. בהתחלה, הייתי אופטימיסטית כי, היה לי את הכסף לשכור חדרים במלונות פשוטים ולאחר מכן, נשארתי אופטימית כי, אנשים אירחו אותי למספר שבועות או חודשים אבל, כשהרגליים החלו להתדרדר, במיוחד בזמן הקורונה כבר לא יכולתי ללכת. לעתים, הייתי מתקשרת לאחי מבית החולים, הייתי מגיעה לשם בגלל האינפקציה ברגליים, הוא היה שואל "למה את מתקשרת אליי?" וטורק לי את הטלפון. "כשהתקשרתי אל אחי, פעם, לבקש עזרה בכסף לדירה, הוא ענה ש"מי יתן לך דירה בכלל? אף אחד לא יתן לך דירה!". באותה ההזדמנות, הוא לגלג על המראה שלי ושאל בגסות "למה את לא הולכת לרופא שיניים?". הרי, ביקשתי ממנו בעבר, כסף עבור רופא שיניים והוא היה שלילי לגמרי כלפיי, כל הזמן. מהצד האחר, אשתו של רופא הנשים שלי, עוזי רייך, עזרה לי מאוד. היא אישה מקסימה ומיוחדת, שעזרה לי בתוך הקהילה".
"לגבי בקשה אישית מהקהילה: אני צריכה עזרה זמנית. אני צריכה דירה משלי,וכמובן קצת כסף לשכר דירה, ע"מ להתחיל את חיי כהלכה. אני צריכה סביבה חברתית שמתאימה לי ולצרכים שלי, אנרגיות דומות לשלי, תחביבים דומים, הכלה הדדית. חברה, מקום בטוח הם הדברים הכי חשובים לי ואני מאד ברורה לגבי זה"
במידה ואתם מעוניינים לעזור לשילה קאופמן נא להפקיד תרומה לחשבון 2032018232
בבנק EAST WEST BANK
