זכור ימות עולם

לא עם בדד ישכון, לא עם לבדו יהיה. כך גם המתפללים בבית כנסת בבית הזקנים בבורלי הילס לא נשכחו וגם עברם/עברנו והשואה האיומה שכמעט הכחידה אותנו והאויבים הקמים עלינו להשמידנו בעצם היום הזה. הם ניצבים כולם, מאיימים, אך ה׳ הוא איתנו, מגן עלינו, מחזיקנו

כתב וצילם: ארי בוסל

נראה פרשות השבוע האחרונות בשנה הן גם מהקצרות ביותר. הדבר יוצר אתגר בבית הכנסת בבית הזקנים אליו אני הולך, שכן הרב מנסה לאפשר לכל אחד לזכות בעליה, ואין זה דבר של מה בכך כלל ועיקר.

ניקח לדוגמא את ג׳ו דיויס, שהוא זקן השבט. בעוד שישה שבועות בדיוק ימלאו לו 98 שנים. ג׳ו שרד חמישה מחנות ריכוז, בהם את ה״נורא ביותר״ (אם ניתן בכלל לדרג את רמות הרשע והאכזריות). ג׳ו לא היה המבוגר ביותר, אך בינתיים נפטרו האחרים, נפלו חללים אחד ואחת, וכך הוא נותר, בדד, שם במרום שנותיו. ג׳ו נהיה שברירי, אוורירי, אך מדי שבת בשבתו הוא מגיע (הוא נמצא באותה קומה של בית הכנסת, אך יש לעבור את המסדרון לכל אורכו ורוחבו), ואחרי העליה הוא ואני מתלוצצים ומביעים תודה בפומבי ״עוד שבוע, הגעתי, הגעת לשבוע נוסף!״

ישנו תור די קבוע, של כהן ולוי, ג׳ו ואחריו ג׳וליוס (שאכן יושב בשורה אחריו, ובידו השמאלית מוטבע המספר הארור מאותה תקופה בה ניסו להשמידנו, להכחיד את הגזע היהודי מעל פני הארץ), ואחריו (גם בשורה) לסלי קליין, שגם הוא במחצית השניה של שנות התשעים שלו, ובבחרותו ראול וולנברג הציל אותו (ולסלי אפילו סיפר לי פעם על פגישה שנפגש עם וולנברג באותו בניין מבנייני המפלט שוולנברג יצר והגן).

כך שלדלג אסור, ולכלול כל אחד חובה. את הגברים בעליה, את הנשים (גם בהן ניצולות שואה) בברכה, ואני כבר יודע וזוכר את שמותיהן כולן, השמות העבריים (את אלו הלועזיים אני שוכח בקלות, כאילו אין רוצה אני לזכור) כמו גם את אלו של אמהותהן.

בשל הגיל המבוגר, והקושי לפעמים להבין (או להתמקם במציאות זו העכשווית, זו בה אנו נתונים), לא תמיד יודעות הנשים את שם אמן, או את השם העברי, וכך אנו עוזרים ומגייסים שם מתאים, שם עברי שכבר נדבק ומייצג, שייך ומסרב לעזוב.

עד כדי כך הקפיד הרב, ועד כדי כך היו הפרשות קצרות בשבועיים האחרונים – עת הגענו לסוף הקלף, למקל שמחזיק את הקלף בחוזקה כה רבה, כשהתורה כולה כבר מגולגלת בצד ימין, וכמעט לא נשאר, ורק עמודות מעטות נותרו שם משמאל – שנוצר אתגר וכמובן פתרון יפה לו.

לחזור על אותו הקטע ניתן, אך הרב רצה שלכל מי שזוכה בעליה (קרי הגברים כולם) יהיה לפחות פסוק אחד נוסף, פסוק משלו, שניתן להתגאות ולהתגנדר בו, ולהודות עליו ולשייכו אל העולה/הקורא/האדם באופן אישי ומיוחד.

כך בשבוע אחד. כך בשבוע אחריו. עמדתי נדהם, נפעם, שכן הפרטים הקטנים, אותן זוטות שאולי הרוב לא היו מודעים אליהן, הן הן שיצרו מסגרת כה מיוחדת, מסכת של תפילה אמיתית לקב״ה, שיקבל את בקשותנו ותחנונינו, שיפרוס כנפיו מעל למתפללים כולם, ועם ישראל באשר הוא וצבא הגנה לישראל העומד על משמר ארצנו, ביבשה, באוויר ובים.

״האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי.״ כך נפתחת הפרשה בספר דברים ל״ב: ״כי שם ה׳ אקרא. הבו גודל לאלוהינו צדיק וישר הוא.״

ה׳, ״כנשר יעיר קנו, על גוזליו ירחף. יפרוש כנפיו יקחהו, ישאהו על אברתו.״

״דור עקש ופתלתל … עם נבל ולא חכם״ כך נאמר לנו, עלינו, בעוד אלוהים מגן עלינו, מרחף מעלינו. והנה הפסוק שבו נתנת לנו המשימה, החשובה מכל: ״זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור. שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך.״

עוצר אני ומסתכל, בעודני אוחז את ספר התורה בצד האחד, הרב באמצע, וחברי הטוב בצד השני. מגנים אנו, סוככים, מצילים, נהנים מזיו התורה, ומוקפים אנחנו בחדר מלא אנשים, כל אחד ואחת מהם מתקרבים לגיל המאה, וכבר רואים אותו כה מקרוב.

״זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור.״

משה רבנו עומד על הירדן ורואה את הארץ המובטחת מנגד, אך יודע הוא שהוא לא יעבור את הירדן, ״לא אוכל עוד לצאת ולבוא.״ בן מאה ועשרים שנה הוא והגיע יומו, אך ״לא כהתה עינו ולא נס לחה.״ עד לרגע האחרון דאג הוא לצאנו, הדריך אותם, הובילם בדרך. וכך הוא אמר וחזר ושנה:

״חזקו ואמצו, אל תיראו ואל תערצו מפניהם (הגויים האלה), כי ה׳ אלוהיך הוא ההולך עמך, לא ירפך ולא יעזבך … וה׳ הוא ההולך לפניך, הוא יהיה עמך, לא ירפך ולא יעזבך, לא תירא ולא תחת.״

אני מסתכל סביבי, מוקף ימות עולם ושנות דור ודור, ויודע מדוע משה, בהיותו בן 120 ועדין כוחו במותניו והוא צלול וברור אולי כפי שלא היה מהלך כל ימיו, שכן כבד פה וכבד לשון היה) מרגיע ומחזק, שכן לא עם בדד ישכון, לא עם לבדו יהיה. כך גם המתפללים באותו בית כנסת בבית הזקנים, לא נשכחו וגם עברם – שהוא עברנו – והשואה האיומה שכמעט הכחידה אותנו וכל האויבים הקמים עלינו להשמידנו בעצם היום הזה, גם הם ניצבים כולם, מאיימים, אך ה׳ הוא אתנו, מגן עלינו, מחזיקנו. ״לא תירא ולא תחת!״

ומוסיף משה: ״הקהל את העם, האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך, למען ישמעו ולמען ילמדו, ויראו את ה׳ אלוהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת.

״ובניהם אשר לא ידעו, ישמעו ולמדו, ליראה את ה׳ אלוהיכם, כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה.״

הבנים אשר לא ידעו. העם, האנשים והנשים והטף ואפילו הגר אשר בשערינו. על כולנו לשמוע ולדעת, למען שנוכל לזכור ימות עולם, להתבונן ולהבין ולדעת את המקום, הזמן והתקופה המיוחדים, העכשווים, בתוך המסגרת שניתנה לנו בהיותנו יהודים, על ידי לא אחר מאשר הקב״ה.

שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך. להם הנסיון והידע והבנת החיים, וממרום שנותיהם הם ממוקמים בדיוק במקום הנכון, בזמן המתאים, להורות ולהנחות, בדיוק כמו שעשה משה רבנו עת עמד וישראל למרגלותיו, מעבר לירדן, וידע שהוא לא יזכה לעבור את הירדן לארץ המובטחת.

לא זנח כי אם צייד את העם שעמד לחצות את הירדן עם כל הידע והנסיון, התפילה והברכה, ואז יכול היה ללכת לעולמו: ״וימת שם משה עבד ה׳, בארץ מואב, על פי ה׳ … ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים.״