מאמר שלישי בסידרה
השבוע נתמקד בשאלה מהי הלכת השיתוף בין בני זוג? וכיצד היא קשורה לזכות הירושה של בני הזוג?ֿ
הלכת השיתוף איננה קבועה בשום חוק: זוהי דוגמא מובהקת למה שנקרא ״חקיקה שיפוטית״, כלומר היא נוצרה על ידי פסיקת בתי המשפט. הקו־נסטרוקציה המשפטית העומדת בבסיסה של חקיקה שיפוטית זו היא : הסכם בלתי כתוב בין בני זוג לפיו הם שותפים בזכויות ברכוש מסוים, ואת זאת מסיק בית המשפט מנסיבות החיים המשותפים שלהם.
מי שטוען לקיומו של שיתוף בנכסים עליו נטל השכנוע. כדי להוכיח קיומה של חזקת שיתוף, יש להביא ראיות מאופן התנהלות החיים המשותפים. כל זוג ונסיבותיו הוא, שכן החיים עצמם עולים על כל דימיון.
יחד עם זאת, עם השנים הפסיקה חזרה על שני אלמנטים חשובים במיוחד שאם הם מקיימים כי אז תה חזקת שיתוף מוכחת:
(ערעור אזרחי 4385 / 91רחל סלם נגד רם כרמי)
1. מאמץ משותף של שניהם ברכישת הנכסים או, לכל הפחות בניהול משק הבית המשותף ובגידול הילדים.
2. קיום אורח חיים תקין ביניהם.
הילכת השיתוף לימים העמידה את ״חזקת השיתוף״. הראשונה מורה את הדין המהותי והשנייה מספקת אמת-מידה ראייתית להחלתו. ברוב המקרים, בהתקיים התנאים לתחולתה של חזקת השיתוף, ובהיעדר ראיה לסתור, המסקנה הנלמדת היא שבין בני-הזוג מתקיים שיתוף בנכסים.
הנטל הרובץ על ידוע בציבור, הטוען לזכות לשיתוף בנכסי בן-זוגו, הוא כבד יותר מן הנטל הרובץ בנסיבות דומות על בן-זוג נשוי.
אצל בני-זוג נשואים, בהיעדר ראיה לסתור די בה־תקיימות התנאים להקמתה של חזקת שיתוף (קרי: אורח חיים תקין ומאמץ משותף) כדי להחיל עליהם דין שיתוף ביחס לכל נכסיהם מכל סוג שהוא, ואילו אצל בני-זוג ידועים בציבור, הקמתה של חזקת שיתוף שלא הובאו ראיות לסתירתה, עשויה להעיד רק על שיתוף בנכסים המשמשים את בני-הזוג בחייהם היום-יומיים או בנכסים שנרכשו על ידיהם במשותף.
להחלת דין שיתוף על נכסים אחרים של מי מהם, ולו גם כאלה שנצברו על ידיו בתקופת החיים המשותפים, תידרש ראיה נוספת כלשהי, שתעיד לפחות באורח נסיבתי) על כוונה לשיתוף בנכס המסוים (או בכלל נכסיו) של בן-הזוג.
בענין ע״א 52/80 ישעיהו שחר נגד מנדל פרידמן בית המשפט העליון הניח את התשתית להלכת השיתוף כפי שהיא מופעלת עד היום.
