סופ"ש בעיר הגשרים התלויים הבהיר לי למה כייף לחזור הביתה לאל.איי * מאת אלעד מסורי
לוס אנג׳לס היא עיר כזאת שלגלות אותה ואת כל מה שיש לה להציע יכול לקחת מסע חיים שלם. יש בה מגוון כה גדול של אטרקציות, מסעדות, חופים ורובעים בלתי נגמרים של תרבויות אחרות: לטיניים, אפרו אמריקאים, סינים, ארמנים , איטלקים קוריאנים ועוד.
במרחק נסיעה של שעה וחצי שעתיים מהעיר, אפשר בקלות להגיע למקומות קסומים כמו לגונה ביץ' עיר חוף יוקרתית ומפנקת עם אחד החופים השווים בקליפורניה לדעתי. סן דייגו המפרסמת בנמלים שלה ובסיס חיל הים, היא עיר שוקקת חיים המלאה בהיפסטרים ואמנים צעירים; וסנטה ברברה מהעבר השני היא עיר הבילויים וחיי הלילה של צעירי קליפורניה המתהוללים.
אם תרצו להרגיש ממש בארץ אחרת תוכלו להרחיק שש שעות נסיעה ולהגיע לסן פרנסיסקו. החלטתי לנצל את סוף השבוע הארוך של יום העצמאות האמריקאי ולנסוע בפעם הראשונה לעיר הגשרים התלויים היפה שעל המים. היה לי ראיון לצורך כתבה גדולה שאני עובד עליה, והחלטתי לערבב ביזנס עם פלז׳ר ולהישאר בסן פרנסיסקו עוד כמה ימים כדי לראות מה יש לעיר הזו להציע.
בישראל אני מחלק את היורדים לאילת לשניים: אלו שלוקחים טיסה ואלו שנוסעים כל הדרך ברכב. האנשים שלוקחים טיסה רוצים רק לבוא ולהתפנק בבית מלון "הכל כלול", להנות מהמזגן ולנצל את הבופה בארוחת בוקר עד הפירור האחרון. הסוג השני הם האנשים המחוברים יותר לטבע, אלו שבוחרים לנסוע ברכב כל הדרך חמש שעות לאילת לעצור לקפה ובורקס בבאר שבע , להביט מרחוק בגאווה בכור בדימונה, ולבסוף לעצור לשוקו ביוטבתה.
כמו שבטח ניחשתם בחרתי במסע היבשתי ונסעתי כל הדרך ברכב לסן פרנסיסקו. זה היה כייף אמיתי לחמוק בבוקר מהפקקים של ה-101 להיעלם בכביש 5, ובתוך 45 דקות לראות את הנוף העירוני מתחלף לו בגבעות צהובות. חצי שעה לאחר מכן כבר עשיתי דרכי על מצוקים ענקיים.
המאבק הגדול שהיה לי עם עצמי הוא לנסות לא לנסוע מהר יותר מ 70 מייל בכבישים פתוחים וריקים לחלוטין; נראה לי קצת טיפשי להגביל את המהירות–ל 55 במקום כה פתוח וריק ממכונית.
בדרך, תקף אותי רעב ונאבקתי עם עצמי לא לעצור לעוד ג'אנק פוד ב-6 דולר נוסח מקדונלנד, ברגר קינג וטאקו בל. חיפשתי איכות ועצרתי לאוכל הודי במקום שנראה ממש כאילו נמצא בדרום הודו: מסעדת פועלים עם בעל בית חם-מזג וחסר סבלנות. אכלתי צ'יקן טיקה מסאלה, אורז ולחם נאן שהיה די טעים, אבל החשבון המופרז שהגישו לי בסוף הארוחה הזכיר לי שאני תקוע באמצע רוד טריפ במדבר מבודד ולכן שילמתי כמעט כפול. חייכתי באדיבות והבטחתי לעצמי שלעולם לא אחזור לשם.
לאחר שש שעות נסיעה ו-25 דקות (על פי הג'י.פי.אס באייפון שלי ) הגעתי לסן פרנסיסקו.
הבתים צבעוניים, כאלה שתוכלו למצוא רק באזורים בודדים באקו פארק וסילבר ספרינג, הפארק המפורסם מהסדרה ״צער גידול בנות״ לה הייתי מכור בסוף שנות השמונים, העלה בי זיכרונות; וכמובן העליות והירידות ברחובות שהזכירו לי מסלול ברכבת הרים בלונה פארק. לכל אלו נחשפתי כבר בכניסה לעיר.
אני יכול להישבע שהאנשים פה הם מהנחמדים שפגשתי בקליפורניה, כולם מחייכים ומציעים את עזרתם. אפילו ההומלסים חייכו אליי ברחובות, אולי בגלל תוכנית הסיעוד החדשה שראש העיר אירגן להם: יש להם קיצבה מיוחדת, חוגים במרכז קהילתי וארוחות חמות בכל ימות השבוע.
המקום הראשון אליו מיהרתי בעיר הוא גשר הזהב המפורסם, שנים חיכיתי לרוקן כרטיס זיכרון מלא במצלמה שלי על הגשר הכתום והיפייפיה הזה ולתעד אותו מכל זויות אפשרית.
אז כן, סן פרנסיסקו היא יעד מצויין לברוח קצת לסוף שבוע ארוך ואולי אפילו לחופשת קיץ קצרה כדי להזכיר לעצמי שאני צעיר, להתחבר לטבע הקליפורני ולאנשים עם סגנון טיפה שונה.
אבל האמת – לא הייתי מחליף אותה באל איי. יש משהו בקצב של לוס אנג׳לס, בגודל שלה ובציבעונייות שלה שתוקף את כל החושים: היא טובה, היא רעה, היא מבלבלת, היא ביצ׳ית, היא מלטפת והיא מלאה בחלומות כאלה שאולי לעולם לא יתגשמו. יש בה שקיעות מדהימות אך גם ערפיח, היא דוגלת בבריאות אך מלאה בג'אנק פוד מכל עבר. היא סנובית ועשירה כמו בברלי הילס, אבל יש בה גם שכונות מקסיקניות עניות והכי הארד קור.
היא פשוט לוס אנג׳לס, עיר המלאכים שלי.
