צלם הקולנוע הישראלי האגדי אדם גרינברג הלך לעולמו ביום שישי לפנות בוקר בביתו שבלוס אנג'לס. בן 89 היה במותו.
גרינברג נולד בקרקוב ב-1936, וב-1950 עלה עם משפחתו ארצה. הוא החל את דרכו המקצועית כבר כנער, כעוזר וכטכנאי באולפני גבע, וב-1958 החל לשמש גם בצלם. עד מהרה הפך לאחד הצלמים המוכשרים והבולטים בתעשייה הישראלית הצעירה, ובין השאר עבד עם במאים כמו דוד פרלוב ("בירושלים", "הגלולה"), משה מזרחי ("אני אוהב אותך רוזה", "הבית ברחוב שלוש"), אורי זוהר ("מציצים") ובועז דווידזון ("לול", "אסקימו לימון"). להיטים נוספים שגרינברג צילם בשנות השישים והשבעים כוללים את "שני קוני למל", "אני ירושלמי", "מיכאל שלי", "חסמבה ונערי ההפקר", "מבצע יונתן", "ישראלים מצחיקים" ועוד.
בתחילת שנות השמונים קיבל גרינברג הצעה לצלם את סרט המלחמה עתיר התקציב "האדומה הגדולה ה-1", של הבמאי האמריקני סמואל פולר. משם המשיך לשיתוף פעולה עם ג'יימס קמרון ועם ארנולד שוורצנגר בלהיט המפתיע "שליחות קטלנית" – מה שפתח בפני גרינברג דלתות רבות בהוליווד וסייע לו להשתלב במהירות בעולם שוברי הקופות. "כשפגשתי את ג'יימס קמרון", שחזר גרינברג בראיון ל"מעריב" שפורסם לפני קצת יותר משנה, "הוא סיפר שראה עבודות שלי ואהב אותן. 'למה באת?', הוא שאל אותי. עניתי שאני צריך סרט אחד שישים אותי על המפה, והסברתי לו שבניגוד לרוב הצלמים בתעשייה בהוליווד, שמגיעים ממדינות עם מסורת קולנועית, אני בא ממדינה שהמסורת שלה היא רובי עוזי ומלחמות. בסוף הפגישה חתמנו על החוזה. אחרי הסרט הזה היו לי שמונה פגישות בשבוע עם מפיקים ובמאים שרצו לעבוד איתי".
בין הסרטים שצילם גרינברג בשני העשורים הבאים ניתן למנות שוברי קופות רבים, ביניהם "רוח רפאים", "הנזירות בלוז", "טרנר והוטש", "שלושה גברים ותינוקת", "ג'וניור", "אירייזר", "שעת שיא" ועוד. לשיאו המקצועי הגיע גרינברג ב-1992 כאשר זכה להיות מועמד לאוסקר בקטגוריית הצילום עבור עבודתו ב"שליחות קטלנית 2: יום הדין", שהיה הסרט השני הכי גדול בעולם באותה שנה (מיד אחרי "היפה והחיה" של אולפני דיסני).
באופן מעניין, במקום להמשיך ולהכות בברזל, גרינברג דווקא בחר שלא להיענות להצעתו של קמרון לצלם את סרטו הבא, "טיטאניק", מכיוון שהרגיש שהעבודה עם הבמאי התובעני עולה לו בבריאות. אך גם ללא "טיטאניק" ברזומה, אין ספק שמבין כל הישראלים שניסו את מזלם בעיר המלאכים לאורך השנים, הקריירה ההוליוודית של גרינברג הייתה ונותרה אחת המפוארות והמרשימות מכולן.
"לא באתי לצלם סרט, באתי לעשות סרט", אמר גרינברג ל"מעריב". "הייתה לי האפשרות לבחור את העבודה שלי ולא עשיתי סרטים בשביל הכסף, היה חשוב לי שיהיה בו משהו מעבר. אהבתי את האתגר, את הפרויקט. בחרתי לקחת כעבודה סרט שהסיפור שלו דיבר אליי, ושהשחקנים והסטודיו שאני עובד איתם יהיו מוכשרים. זו הייתה תקופה שעבדתי בטירוף, העבודה הייתה סוחטת אבל נהניתי מכל רגע. את כל הטכנולוגיות למדתי בעצמי. לא למדתי בבית ספר לקולנוע ולא עברתי את התהליך הרגיל של להתחיל כעוזר צלם ולהתקדם לאט – ישר הגעתי להיות צלם ראשי".
בתחילת שנות האלפיים, קצב העבודה של גרינברג הלך וירד בהדרגה, וסרטו האחרון כצלם בטרם יצא לגמלאות באופן רשמי היה סרט האימה הפולחני "נחשים על המטוס", עם סמואל ל. ג'קסון. עם היוודע דבר מותו של גרינברג הופיעו ברשת הספדים ודברי פרידה של חבריו ושותפיו ליצירה. הבמאי בועז דווידזון, עמו עבד גרינברג על כמה מהסרטים האהובים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי, כתב: "אדם ,מורי ורבי, עזב את הסט. הלב נקרע". הבמאי דן וולמן, עמו עשה גרינברג את "מיכאל שלי", כתב: "אדם גרינברג. מכה בלב. על פני השטח – ידידות וחיבה. אבל היה משהו עמוק ומיסטי בקשר בינינו".
גרינברג התגורר בברנטווד, קליפורניה, והותיר אחריו אשה, שלושה ילדים, נכדים ונינים.
