רונן ואורנה נאוטרה, הוריו של חלל צה"ל, סרן עומר נאוטרה, שהושב השבוע לקבורה בישראל מרצועת עזה, מסרו ביום שני הצהרה לתקשורת. לקראת סוף ההצהרה בת דודתו של עומר התעלפה. "אחרי יותר משנתיים", אמר אביו, "צוות וולקן 3 סיים את המשמרת שלו. אחרי יותר משנתיים של כאב, תקווה וחוסר ודאות – הבן שלנו, סרן עומר מקסים נאוטרה ז"ל, סוף-סוף חזר הביתה. הביתה שהוא בחר. הביתה שהוא נלחם עליו.
"עומר נולד וגדל בניו יורק. הוא הגיע לישראל לשנת מכינה, ובחר להישאר. להתגייס. לשרת. להיות חלק. הוא הצטרף לגדוד 77 של חטיבה 7 – סער גולן, כחייל בודד דרך גרעין צבר. בבוקר 7 באוקטובר 2023, כשפועל עם הצוות שלו להגנת יישובי העוטף, הוא נפצע קשה ונלקח לעזה. ב-1 בדצמבר 2024 צה"ל אישר את מותו, על סמך מודיעין ודאי. הוא היה בן 21 בלבד – שבוע לפני יום הולדתו ה-22. 758 ימים חיינו בין תקווה לשיברון לב. היום עומר סוף-סוף בבית. הלילה הארוך שלנו נגמר, אבל הכאב לא ייעלם. הלב מרוסק, אבל יש הקלה. אנחנו יכולים סוף-סוף להביא את עומר למנוחתו האחרונה בארץ שאהב והגן עליה".
על בנו אמר רונן כי "היה מנהיג, אבל לפני הכול, אדם טוב; אופטימי, רואה את הטוב, לא מתלונן לעולם – תמיד זה שמרים, שמעודד, שמוצא את הדרך להקל על מי שסביבו. חברים ידעו שאפשר לפנות אליו בכל דבר. הוא תמיד היה שם, מלא חיים, עם חיוך, עם צחוק קטן, עם מילה טובה. עם חוש הומור טבעי ושובבות עדינה שכבשו כל מקום שאליו הגיע. תמיד ידע להצחיק בלי מאמץ, להפיג מתח, להפוך רגע רגיל לרגע של אור. גם כשהיה חוזר מהשטח עייף וחסר שינה – הוא תמיד בחר להיות עם אנשים.
"והוא אהב חתולים. תמיד היה אפשר למצוא אחד נח עליו, בבסיס או בקיבוץ, כאילו גם הם הרגישו את הלב הטוב שבו. זה היה עומר – חם, מצחיק, נוכח, אמיתי. אבל עומר לא רק אהב את החיים, הוא האמין בשליחות. הוא ראה את עצמו חלק מגשר בין ישראל ליהדות העולם. הוא הבין שהעם שלנו אחד, בארץ ובתפוצות – ושחוסנה של ישראל תלוי בקשר הזה. הוא עזב חיים נוחים בארה"ב, ובחר להיות כאן – לשרת, להגן, לתרום. עד נשימתו האחרונה הוא חשב על אחרים – על חייליו, על חבריו, על עמו. וכמה סמלי שהוא שב הביתה יחד עם חברו לצוות, עוז דניאל ז"ל".
"מאז אותו יום חיינו במציאות בלתי-אפשרית", שיתף. "פחדנו לדעת, ופחדנו לא לדעת. כי בלי ודאות אין ריפוי, ובלי קבר אין התחלה של אבל. ראינו משפחות אחרות מקבלות את יקיריהן חזרה לקבורה וראינו את הכאב, אבל גם את ההקלה שבידיעה. הבנו שגם לנו דרוש הרגע הזה – כדי להתחיל ללמוד איך לחיות עם האובדן. אבל יש עוד שמונה משפחות שעדיין ממתינות. עבורן, הספירה נמשכת. גם עבורן השעון חייב לעצור, גם עבורן דרוש סוף – גם אם הוא כואב. יש לנו הזדמנות היסטורית לסגור את הפרק הכואב הזה, אסור לנו לפספס אותה.
"אנחנו רוצים להודות לנשיא ארצות הברית דונלד ג'יי טראמפ, לשגריר סטיב ויטקוף, לג'ארד קושנר ולכל מי שסייע להביא עד כה 20 חטופים חיים ו-20 חללים חזרה הביתה. תודה גם לחיילי צה"ל, לגופי המודיעין ולכל מי שלא חדל לחפש. ותודה לקהילות שאיתנו – בארץ ובחו"ל: ברעננה, בלונג איילנד, בירושלים, בוושינגטון ובכיכר החטופים.
"המאבק שלנו מעולם לא היה רק על עומר, הוא היה על כולנו. על מי שאנחנו כעם. בחייו ובמותו, עומר היה גשר בין ישראל לארה"ב. על השבתו נלחמו יחד חיילי צה"ל האמיצים והממשל האמריקני. מסעו, מילדות בניו יורק ועד לשדות הקרב בדרום ישראל, הוא סיפור של אומץ, של אמונה ושל אהבת אדם".
לסיכום אמר האב: "שובו של עומר מסמל את סופה של המלחמה המשפחתית הארוכה שלנו, אבל זה לא הסוף. אנחנו נמשיך להילחם, באותה בהירות, באותה נחישות, באותו לב פתוח, עד שכל חטוף יחזור הביתה, וכל משפחה תוכל לזכות בנחמה שאנחנו רק מתחילים למצוא".
לצד ארונו של נאוטרה הושבו אתמול לישראל גם ארונותיהם של אלוף-משנה אסף חממי וסמ"ר עוז דניאל. במהלך הלילה מסר נשיא ארה"ב דונלד טראמפ כי שוחח עם הוריו של נאוטרה, שהחזיק באזרחות אמריקנית.
סרן עומר נאוטרה בן ה-22 מלונג איילנד פיקד על טנק מספר 3 בבוקר 7 באוקטובר. הוא שהה עם צוותו לטנק – נמרוד כהן, עוז דניאל ושקד דהן – במוצב הבית הלבן סמוך לניר עוז. עם תחילת המתקפה קפצה המחלקה לטנק והחלה בלחימה. ככל הנראה, הכלי היה תקול, וכשנורה – הושבת. תמונת הטנק הבוער שפורסמה ברשתות חמאס בשעות הבוקר הייתה של עומר וחבריו, הטנק היחיד שממנו נחטף כל הצוות.
במשך יותר משנה לא ידעו בני משפחת נאוטרה מה עלה בגורל בנם, עד שבחודש דצמבר 2024 התבשרו שנהרג באותו היום. היחיד ששרד מצוות הטנק הוא נמרוד כהן ששב לישראל עם סיום המלחמה.
