אתם מרגישים מותשים, וכל יום נראה כמו משחק פינג פונג שבו החיים זורקים עליכם כדורים ואתם צירים להשיב מיד. סטרס הוא חלק בלתי נפרד מחיינו, במיוחד בתקופה המאתגרת הנוכחית. האם מדובר במצב שלילי או חיובי? 

נתחיל מהתשובה הקצרה: כן ולא. בעוד סטרס נתפס לרוב כמצב שלילי, הוא יכול למעשה לסייע בחיינו. כשאנו חווים סטרס, הגוף מתגייס ומאפשר לנו לפעול בחדות ובפוקוס. התגובה הפיזיולוגית כוללת עלייה בדופק ושחרור אדרנלין המגבירים את הערנות שלנו. לדוגמה, דמיינו מנתח שעומד להיכנס לחדר ניתוח זקוק לחדות ולריכוז מאסטרס מספק לו, כך יוכל לפעול בדיוק ובמהירות הנדרשים. במקרים אלה, הסטרס משמש ככלי שמוביל לביצועים מיטביים.

מתי סטרס הופך לשלילי?

למרות היתרונות האפשריים של סטרס במצבים מסוימים, הוא עשוי להיות שלילי כשהוא מופיע במצבים שבהם הוא אינו נחוץ. לדוגמה, כאשר אנו נחים מול הטלוויזיה, אין צורך בחדות ובפוקוס מוגברים. סטרס במצבים כאלה עלול להפריע לתחושת רוגע, לפגוע באיכות המנוחה ואף להוביל לתחושת אי נוחות מתמשכת. 

סטרס גורם להפרשת חומרים כמו אדרנלין וקורטיזול, שהם הורמוני סטרס שמסייעים לגוף להתמודד עם מצבים מאתגרים בטווח הקצר. אולם, כאשר רמות ההורמונים הללו נותרות גבוהות לאורך זמן, הן עלולות להזיק לבריאות. אדרנלין מגביר את קצב הלב ולחץ הדם, קורטיזול משפיע על מערכות רבות בגוף, כולל מערכת החיסון, מערכת העיכול ומערכת העצבים. רמות גבוהות של קורטיזול לאורך זמן עלולות לגרום לדלקת כרונית, פגיעה בתפקוד המערכת החיסונית, בעיות עיכול, עלייה במשקל, פגיעה בזיכרון ובמיקוד, ואף להחמיר מצבים כמו סוכרת ומחלות לב. בנוסף, סטרס כרוני עלול לגרום לעייפות, תחושת שחיקה בעיות שינה, מה מחמיר את המעגל של ההשפעה השלילית על הגוף והנפש.

אילו טכניקות יכולות להפחית סטרס?

קיימות מגוון טכניקות שאתם יכולים לתרגל כבר עכשיו כדי להפחית סטרס. חלקן מבוססות על האטת הדופק, ואחרות דווקא מבוססות על מנגנון הפוך לחלוטין – ביצוע פעולות בעצימות גבוהה כדי "לשרוף" או לנצל את האדרנלין שנוצר.

פעולות מרגיעות כמו נשימה מודעת ועמוקה, מדיטציה, דמיון מודרך והרפיה מרגיעים את הגוף. לעומת זאת, פעילות גופני. כמו ריקוד, ריצה או הליכה ואפילו שחיה יכולים לאפשר לגוף להשתמש באדרנלין, עד שהמצב עובר, ואפשר לחזור לשגרה רגועה.

שינוי תזונתי יכול אף הוא להפחית סטרס – ויתור על סוכרים, קפאין ועמילנים יעניק לגוף את שלוות הנפש, ותזונה קבועה מהווה שילוב של פירות, ירקות וחלבונים, תסייע לכם להתגבר לא רק על הסטרס, אלא גם לחזק את היכולת של הגוף להתמודד מול מחלות שונות. שיטה נוספת, המיושמת בהצלחה בקליניקה שלי בבוורלי הילס היא NET – קיצור של Neuro Emotional Technique.

בשיטה זו אני מזהה את הגורמים ללחץ, על פי ההשפעה הפיזיולוגית שלהם. ניתן לדעת אילו זכרונות מהעבר הוטמעו בגוף, ולאחר מכן משחררים אותם באופן פיזי בביצוע פעולות פשוטות. פעמים רבות אנשים מגלים כי הם נכנסים לסטרס בגלל מציאות מדומה לאירוע מהעבר שהשאיר צלקות לא נראות בגופנו. ברגע שמזהים את מקור הבעיה, יש דרך לשחרר את הקישור השגוי בנוצר בין הסיטואציה הכואבת או המעיקה לבין סיטואציות שונות בהווה ובעתיד. כך, במקום להילחם בסטרס לאחר שהופיע, ניתן למנוע ממנו להופיע כ"אזעקת שווא" של הגוף.

רוצים ללמוד עוד על הנושא? להיפטר ממצבי לחץ וסטרס מונעים מהגוף להירפא לבד? 

בטל' 310-278-4567

beverlyhillswellnesscenter.org

beverlyhillswc@gmail.com

280 S. Beverly Dr. #203 BH, CA 90212  

The post הכה את המומחה: האם סטרס הוא מצב חיובי או שלילי / מאת ד״ר אהרון אורפלי, בוורלי הילס appeared first on Shavua Israeli - שבוע ישראלי.

השבועות האחרונים, שהיו מלאים כרימון בחגים ובערבי חג והתנהלו תחת המוטו "לכל שבתון יש מוצאי שבתון", למרות שלא ברור בדיוק מתי זה, היו אינטנסיביים ביותר.

אחד הקשיים הבולטים של התקופה הוא הקושי להתמצא ביומן. מייד בתום ראש השנה אתה מותקף בסופי שבוע שהוצאו מהקשרם ומופיעים באמצע השבוע, ואין לך מושג איזה יום היום ומתי הסופר כבר יהיה פתוח כדי שתוכל לקנות מצרכים לארוחת חג, רק לא ברור לגמרי איזה חג.

זו התקופה היחידה בשנה שבה אדם מעלעל בלוח השנה העברי, וגם אז הוא לא מבין אם זה ערב חג, מוצאי חג, איסרו חג (מה בדיוק אסור שם?), שמיני עצרת או תשיעי עצירות. נראה שחז"לינו, שהמציאו את כל המסורות המשונות, בכלל רצו להתל בנו.

הם הבינו שלקראת סוף סוכות כולנו כבר הלומי חג ואין לנו מושג מה קורה סביבנו ואיזה יום היום, והחליטו להמציא כל מיני מנהגים משעשעים לסובב תרנגולת מעל הראש, לשלם אלפי שקלים על גרסה לא טעימה של לימון, או לתקוע תפוח על דגל – ולראות אם נזרום עם זה או שנשים לב שמסתלבטים עלינו. אני מודה שעד היום לא לגמרי ברור לי מה ההבדל בין שמחת תורה לשמחת בית השואבה, ואם יכול להיות שהאירוע השני הוא המצאת תוכן שיווקי של חברת שואבי אבק.

בדיוק כמו עם ממשלת מעבר, שלא מצליחה להוציא לפועל שום תוכנית משמעותית, בתקופת המעבר שבין תחילת החופש הגדול לסוף החגים אין לישראלי הממוצע שום טעם להתחיל פרויקט בעבודה, דיאטה או תוכנית אימונים. ממילא יגיעו עוד חג או ארוחת חג והכל ייעצר. החגים וחופשותיהם הם תקופה מעייפת במיוחד, שבסיומה כל אדם נורמלי מייחל רק לדבר אחד: חופשה נוספת, שתאפשר לו לנוח מהחופשות.

ימי חול המועד נקראים כך כי הם מועדים לפורענות. הכבישים מוצפים באנשים שעושים את דרכם לכנרת כשעל גג המכונית שלהם מזרנים, גלשנים, רהיטים ומנגלים בכמות שבקושי היתה נכנסת בסמי-טריילר. משפחות שלמות נוסעות לכל מיני פסטיבלים עם שמות אקזוטיים, כמו פסטיבל הגבינות והדיזנטריה, פסטיבל הגרוב והמנדבושקס, הפסטיבל להצגות ילדים ועראק, או פסטיבל "מיונז בים האדום".

בניגוד לשגרה המסודרת, שבה הילדים מאוחסנים במשך היום במוסדות החינוך בזמן שאתה מבלה בעבודה ודואג לחזור משם בדיוק כשהם סיימו אמבטיות, בחגים אתה עסוק עד מעל לראש בלהאכיל את כולם, להעסיק ולשעשע אותם כאילו היית שף דה וילאג' בקלאב מד. הילדים, שביום רגיל לעולם לא קמים לפני עשרים לשמונה (וגם זה אחרי שנאלצת להשתמש בשוקר חשמלי), מקפידים בימי החג על השכמה בשש ופתיחת היום בשאלות "מה יש לאכול?" ו"מה עושים היום?", שכמו יהודי טוב אתה משיב עליהן בשאלה אחרת: "מה עשיתי רע שזה מגיע לי?"

הסבים, שכבר הבינו שתנסה להפיל עליהם את הנכדים כדי לטוס עם האישה לשארם, הקדימו תרופה למכה ודאגו לנסוע בתחילת החגים להמר בבורגס, כך שבזמן שאתה שורף את החופשה על הסעת הילד לחוג סליים, הם שורפים לך את הירושה.

עבודות הבית הלא נגמרות והחיכוך האינסופי עם הילדים מסוכנים לזוגיות. במקום להתפנות לאהבה ולטיפוח הקשר, אתה עסוק בוויכוח אצל מי עושים איזה ערב חג, מי יפנה את השולחן, מי יכבס, מי יגהץ, מי יבדר את בני הבית, ומי אשם בכך שהילדים האלה, שמתלוננים כל הזמן, לא עוזרים בכלום. לכן כנראה הומצאה הסוכה. כבר בימי קדם, אחרי ריב זוגי, שלחה שרה את אברהם לישון על הספה בסוכה, מנהג שמתקיים עד עצם היום הזה.

בבניית הסוכה, מצופה מהגבר הישראלי להפגין יכולות בנייה והנדסה מרשימות. אתה, שהפטיש היחיד שעשית בו שימוש במהלך השנה היה פטיש פלסטיק ביום העצמאות, והפעולה הטכנית המסובכת ביותר שאתה מסוגל לבצע היא תפעול שלט טלוויזיה תוך כדי פיצוח גרעינים, נאלץ להפגין כישורי בנייה של מהנדס שלד סיני.

פעם בשנה מצופה ממך להפוך לבוב הבנאי ולהקים קונסטרוקציה הנדסית, שאמורה לארח ארוחת ערב של בני משפחתך האהובים פלוס אורחים עם ילדים שנתקעים בקירות שלה עם אופניים. בנוסף, בניית הסוכה מאלצת אותך, אדם נורמטיבי ושומר חוק בדרך כלל, לבצע לאור יום ולעיני ילדיך ההמומים גניבת סכך מעצי דקל עירוניים וגרירתו ברחבי העיר.

בד בבד עם הפגנת הגבריות הזאת, אתה שביום חול מוכר כאדם נטול סטייל, שהתאמת הצבעים שלו היא ברמה של סטיבי וונדר – צריך פתאום לקשט את הסוכה ומוצא את עצמך גוזר שרשראות של ניירות צבעוניים ומנסה לעשות אוריגמי בצורת יונה. הכל כמובן למען הילדים, שיגמלו לך על העבודה הקשה בכך שבמקרה הטוב יסכימו לאכול ארוחה אחת בסוכה, שבמהלכה יתלוננו שהתקרה עקומה, יש זבובים ואין שקע
למטען של הסלולרי.

מבחינתם, אתה והמסורת הטרנטה שלך, והמנהגים המשונים שהבאת מהתקופה שעלית ביציאת מצרים, מעניינים הרבה פחות מהלק החדש של קלואי קרדשיאן. אתה אמנם בטוח שכבל החשמל שהורדת מהדירה כדי להאיר את הסוכה הוא שיא הטכנולוגיה, אבל כל עוד לא ארגנת להם וויי-פיי, מסך 50 אינץ' וקונסולה של פלייסטיישן – הם בחדר שלהם, ומבחינתם אתה יכול לשבת לבד בסוכה, לטבול אתרוג בדבש או לסובב תרנגולת עם לולב בפה מעל הראש. הם לא מבינים למה צריך להזמין אושפיזין, אם אפשר פשוט לדבר איתם בפייס-טיים או לשלוח להם סרטון בווטסאפ, והם בטוחים שהחושה המוזרה שבנית מענפים מתחת לבית היא סוג של חניה מקורה לאופניים של יום כיפור עד השנה הבאה.

הקשר היחיד של הצעירים לחג הוא בביטוי העיף לי את הסכך", שבו הם נוהגים להשתמש כדי להביע התלהבות ממשהו, בלי שהם יודעים מה זה בדיוק סכך. אולי כדי לחבר את הדור הצעיר למנהגים הישנים, כדאי להמציא ולהשריש עוד כמה ביטויים: "מה אתה מקשקש לי בערבה?", איזה נודניק זה, נשבר לי הפיטם ממנו", "פגשתי מישהי ששווה לולב", או "עזוב, יש לה פרצוף אתרוג אבל גוף ערבה".

ושיהיה לכולנו אחרי חג שמח!

The post חג וחלילה appeared first on Shavua Israeli - שבוע ישראלי.

יותר ויותר בעלי מקצוע מסכימים שנשלם להם באפליקציית תשלומים באמצעות הטלפון. החשמלאי סיים לתקן את התקלה ולהמציא עוד משהו שהוא עשה (ושכולל
את הביטוי תלת־פאזי?) המורה הפרטי סיים להרביץ בילדך תורה לקראת המבחן? חבר קנה לך כרטיסים לקולנוע ואתה רוצה להחזיר לו? המשפחה (הקמצנית) מארגנת קניית מתנה משותפת ליום ההולדת של סבא וצריך לאסוף כסף? מעכשיו כל מה שצריך זה להיכנס לאפליקציה. נוח, קל, מהיר, והכסף עובר מחשבון בנק
אחד לשני בלי ניירות והחלפת פרטים.

השבוע, כשרמזתי לקבצן בצומת שאין עלי שום מטבע פנוי והוא ענה שהוא מקבל גם ביט, הבנתי שזה תפס.

אנחנו כמובן בתקופת מעבר, וייקח זמן עד שכולם יהפכו למשתמשים קבועים. אבל אם הכל יכול להיות כל כך פשוט, מתעוררת השאלה למה לאורך השנים עינו אותנו
הבנקים בשלל פרוצדורות וטפסים כשרצינו להעביר כסף? האם זה היה מטעמי אבטחה, או כדי להבטיח עבודה לפקידים?

בקמפיינים לשירותים החדשים, הבנקים משתדלים לשכנע אותנו שהיום הם מציעים עולם חדש לגמרי, ו״אל תקרא לי בנק״. הם מבינים שהם לא בדיוק הגופים הכי
פופולריים בסביבה, ושאף אחד לא רוצה להיות מזוהה עם טרנטה שכוללת כספת ישנה ומפתח גדול מזהב. שלא לדבר על מושגים גריאטריים כמו ועד עובדים, עט קשור לשולחן, מגבת מתנה למי שלקח הלוואה ומשכורת של עשרה מיליון שקלים למנכ״ל.

זה הזמן להיראות מגניבים ודיגיטליים, לשכנע שמי שעומד מאחורי השירות אלו כמה צעירים לא מגולחים שנוסעים בקורקינט, יושבים ב־ WeWork ושותים
בירה שהם הכינו במבשלה ביתית. אלא שאני חשדן זקן, וכשמישהו מנסה להיות ״פפר״ כמו סרג׳נט פפר או ״ביט״ כמו הביטלס, אולי הוא לא כזה צעיר כמו שרוצים
שנחשוב.

במסגרת הרפורמה בשוק הבנקאות, הבנקים בארץ נאלצים להיפרד מהבעלות על חברות כרטיסי האשראי, וכתחליף, מזדרזים להשתלט על שוק הדיגיטל המגניב והחדשני – לפני שחברות האשראי, שהיו עד לפני רגע בבעלותם, יספיקו לפתח אפליקציות פופולריות. כרגע, כשכולנו נלהבים מהחידוש, זה בחינם, אבל אל תדאגו, זה עוד יעלה לכם. הבנקים ימשיכו להיות מונופולים בכל מה שקשור לכסף שלנו.

מה שכן, בזכות השירותים החדשים אנחנו צפויים להיפרד בקרוב מכמה ריטואלים אהובים, כולל האביזר הביזארי המכונה צ׳ק. למשל, העובדה שכל טעות קטנה
במילוי אותה פיסת נייר משונה גורמת לזעזוע שלם במערכת הבנקאית. מספיק שמילאת תאריך לא נכון, שכחת לשים צ'ופצ'יק מעל שמה של המוטבת גברת
צ'יבוטרו, שכחת לחתום מאחור, או שהחתימה שלך לא זהה במאה אחוזים למשהו שקשקשת בבנק לפני עשר שנים – וכבר הצ׳ק חוזר, הפקידה מתקשרת לנזוף, וכולם מתנהגים כאילו בוני וקלייד בכבודם ובעצמם ניסו לשדוד את הסניף בפתח תקווה באמצעות צ׳ק מזויף על סך 50 שקלים לפקודת קונדיטוריית מוישה ובניו.

בעידן החדש יותר כבר אפשר לצלם את הצ'ק במקום להפקיד אותו פיזית, אבל הזמן שלוקח למצוא את הזווית שבה הטלפון מוכן להיכנס לפוקוס ארוך יותר מזמן
הנסיעה לבנק, ואם חלילה שוליו של הצ׳ק התקפלו קצת -גם נגיד בנק ישראל לא יוכל לעזור לך.

אחרי הצ׳קים הגיעו כרטיסי האשראי, אבל עם כל הכבוד, גם הם לא בדיוק שיא היעילות. הם נוטים לאכזב אותך ברגעי האמת של הרכישה, ובעיקר, להביך אותך בחו״ל מול הגויים. אתה עומד בחנות בגדים, מודד 40 זוגות מכנסיים, ואחרי המתנה ארוכה בתור כשמאחוריך עוד 20 קונים, מגיע לקופה עם טי־שירט אחת ביד. ודווקא שם, מול המוכרת, הכרטיס סובל מחרדת ביצוע. "מצטערת, אדוני, הכרטיס לא עובר. אולי הפס המגנטי מלוכלך. מה שלוש הספרות מאחור? אולי הוא פג תוקף? אולי אתה פג תוקף?" באפליקציה לא שואלים מה הספרות מאחור ומתי הכרטיס פג תוקף. למה כרטיס אשראי צריך תאריך תפוגה, בעצם?

כדי להעביר כסף באמצעות המחשב, צריך לעבור קודם בסניף הבנק ולקבל קוד לאינטרנט. בכל כניסה צריך להקיש כמובן שם משתמש וסיסמה, שאותה חובה
להחליף אחת ליומיים ורק כדי לזכור אותה ולהבדיל בינה לבין הסיסמאות בשירותים אחרים צריך להעסיק מזכירה. אחרי ההקשות האלה, עושים לך מבחן ״קפצ׳ה״, שנועד לוודא שאתה בשר ודם ולא רובוט עם רעיונות של אופנובנק.

אחרי שמיצו את פורמט העתקת האותיות שרואים בתמונה וגרמו לאנשים עם תואר דוקטור להרגיש כמו אנאלפביתים – עברו להציג לנו שורה של תמונות מטושטשות ולשאול באיזו תמונה רואים מעבר חציה. אם אתה בלי משקפיים ועונה לא נכון, אתה מרגיש שכשלת במבחן האמינות וצפוי להתמודד מול סט נוסף של תמונות ולהרגיש כמו ילד בעייתי במבחן אצל היועצת. לעומת זאת, כל מה שהאפליקציה צריכה ממך כדי להוציא כסף מהחשבון זה מספר טלפון אחד, שכבר שמור לך ברשימת אנשי הקשר. זה כמובן קל ונוח, מה שמייד מעורר חששות הפוכים – מה אם טעיתי במספר? ואם מישהו החליף מספר?

בעוד כמה שנים, עניינים כמו כסף מזומן, כרטיסי אשראי או צ׳קים דחויים שהשארנו לבעל הדירה לשנה הקרובה יהיו משהו שנספר עליו לנכדינו בנוסטלגיה מהולה בטרחנות. הם יסתכלו עלינו בהשתאות, כמו שצעירים מגיבים היום לסיפורים על טלפונים עם חוגה או מכשירי וידאו. העניין הוא שבעולם הישן, עוד היה אפשר להגיד לילדים לעזוב את הארנק של אבא. בעידן הדיגיטלי, שבו
הם אלה שפותרים עבורנו כל בעיה טכנולוגית מסובכת, גורל חשבון הבנק שלנו נמצא בידיים שלהם.

וכמובן, בכל מהפכה ממונעת יש את העגלונים שנשארו מאחור. לאן ילכו עכשיו אנשים שעיסוקם היה ניכוי צ'קים? שלא לדבר על אותם בריונים שתפקידם היה
להגיע לאנשים הביתה ו״להסביר״ להם שבפעם הבאה שתיפגשו הם כבר יבואו עם קרש. מה הם אמורים לעשות עכשיו? ללמוד תיכנות ולאיים על אנשים שאם הם לא
ישלמו באפליקציה, הם יחדרו למחשב שלהם עם וירוס? מה יעשו עכשיו כל ראשי ועד הבית, שכל עולמם סבב סביב איסוף הצ׳קים מדירות הדיירים ותליית הפתקים
ש"לא כולם עדיין העבירו את הצ'קים" בחדר המדרגות? ומה לגבי כל הקמצנים, שבסיום ארוחה עם חברים במסעדה נהגו ״לחפש״ את הארנק בכיסי החולצה, ואז
להיזכר שהם (שוב) שכחו אותו בבית? מה הם יעשו עכשיו? יגידו שהם שכחו את האפליקציה בבית?

The post צ׳ק אאוט appeared first on Shavua Israeli - שבוע ישראלי.

לכולנו קרה שהיינו חכמים לאחר מעשה. ברגע האמת, אנחנו אומרים לפעמים את הדבר הלא נכון ומצטערים שאמרנו (״ריקי, מזל טוב על ההיריון״. ריקי: ״אני לא בהיריון״), או שלא אומרים את מה שהיה צריך, ואז מצטערים ואוכלים את עצמנו על זה שלא אמרנו ("יאיר, יכולת להגיד לי מזל טוב על ההיריון")

אני כמובן לא שונה בעניין זה מרוב הבריות, נוטה להיות חכם לאחר מעשה ודביל עם הכנה למוח בזמן
אמת. ומעשה שהיה כך היה: לפני כשבוע הוזמנתי להתארח בתוכנית טלוויזיה מוכרת, כדי לקדם הופעה של הלהקה. אני עוצר כאן כדי לומר שבמשך השנים פיתחתי תזה שטוענת שאדם נורמלי לא צריך לרוץ להופיע בטלוויזיה מייד כשקוראים לו, אלא רק אם יש לו סיבה באמת טובה לזה, כי למרות הפיתוי, אתה אף פעם
לא יודע לאיזו מלכודת תיכנס. יש מצב שמרוב לחץ תזיע כמו סוס, תגמגם כמו משה רבנו בפרזנטציה, או סתם תדבר שטויות ותצא טמבל

להבנתי, יש רק ארבע אפשרויות שבגללן כדאי לאדם ללכת לטלוויזיה:

1. הוא מקבל על זה כסף או בעל סיכוי לזכות בפרס (גם אם הוא יצטרך בשביל זה להיות חודשיים בבגד ים בפיליפינים עם ליהיא גרינר);
2. יש בהופעתו אקט של כבוד (״נמצא איתנו ד״ר יענקלביץ׳, שהוא מומחה בעל שם עולמי לחקר כינים בעדה הבושמנית״);
3. מצאו קלטת לוהטת שבה הוא נראה מְתנה אהבים עם השכן, השכנה או הכבשה של השכנים, והוא צריך להסביר מה קרה או לא קרה שם ("מנסים לפגוע בי");
4. הוא צריך לקדם איזה פרויקט (זה אני).

אחרי שהחלטת שתופיע בטלוויזיה, אתה צריך לבחור באיזו תוכנית ובאיזה ערוץ תעשה את זה. כאן אפשר
להפעיל שיקולי רייטינג (כמה אנשים יראו אותך ויעבירו מייד ערוץ); יוקרה (כלומר, מעט צופים, אבל אף אחד מהם לא מילא בחג את הכנרת באריזות של מוצרי חלב); התאמה לנושא (קשה לקדם את מופע המחול
הפרובוקטיבי ״עורלות בחשיכה״ בערוץ המורשת); וסימפטיה למגיש (כלומר, הוא נראה נחמד בטלוויזיה,
אבל במציאות הוא כלב בן כלב שאני לא מאחל אפילו לנסראללה להתראיין אצלו).

ובחזרה לסיפורנו. כשקיבלתי את הפנייה להתארח בתוכניתם של צמד המגישים ששמה של הצלע הנשית
בו מתחרז עם תבן ושמו של המגיש הוא כשמה של עיר בירה של מדינה אירופית שחפצה להתנתק מהשוק
האירופי ולא מחכה לחוה אלברשטיין – הסכמתי. אני מסמפט כל אחד מהם בנפרד, ולא היתה שום סיבה
לחשוב שלא יהיה בסדר. הגעתי עם חברי ללהקה דני בסן, ושנינו נכנסנו לחדר האיפור כדי שניראה יותר טוב ממה שהמציאות מאפשרת. כשהתחיל הראיון, צמד המגישים קיבל אותנו בברכה ואז המגיש, שאותו אני מכיר הרבה שנים ומכבד מאוד, התחיל לירות עלינו אמירות ושאלות מרגיזות למדי.

הוא רמז שבעצם אנחנו להקת חובבים, שבוודאי נמאס לנו לנגן אותם שירים שוב ושוב במשך כל כך הרבה שנים ״עד שהם יוצאים מהתחת״, ושאם אנחנו לא חיים את הווי הסקס־סמים־ורוקנרול, מה זה שווה בכלל? המגישה נראתה נבוכה מהמתקפה המשונה, וגם אנחנו ענינו לשאלות באופן נוקב אך מנומס יחסית.

נער הייתי וגם זקנתי, אני לא באמת מתרגש מכל דבר שאומרים עלי, אבל הפעם נראה היה שהאיש, שיש לו
הרבה זכויות בטלוויזיה, נהנה מהפרובוקציה ה״בועטת״ ושאל שאלות ״נועזות״ עד מעצבנות, כדי שהתוכנית תהיה מעניינת והוא ייצא ״מגניב״.

בסיום הראיון ניסיתי להרגיע את עצמי. נזכרתי שגם לי יצא לראיין אנשים בתוכניות טלוויזיה, וייתכן שלעיתים גם אני הייתי חמור חסר התחשבות, שמנסה לצאת ״קוּל״ על חשבון המרואיין, שמפרפר מולי בלחץ.

שכנעתי את עצמי שהעניין מאחוריי, אבל כנראה אינני בן אצולה מאופק ובלתי פגיע כמו שחשבתי. כבר בדרך הביתה קיבלתי כמה שיחות טלפון כעוסות ממקורבים שלא אהבו את הקטע. עניתי להם בצורה בוגרת שהם צודקים, אבל מה שהיה היה ואת הנעשה אין להשיב. כמובן שמייד קפצו לי לראש כל מיני תשובות אלטרנטיביות שהייתי צריך לענות. כולן היו חכמות, חדות, עוקצניות, והפוכות ב־ 180 מעלות מאלה שנתתי בשידור. נכון שלא אמרתי אותן למנחה במהלך השידור, אבל הייתם צריכים לראות אותי יורה אותן באופן מבריק ומדויק לעבר הדשבורד באוטו שלי במהלך נסיעה! גם ראיתי על העיניים של הווישרים שהם התרשמו מכל מילה, עובדה שהם לא העזו לענות לי.

אצל כל בני זוג יש מריבות, שבמהלכן מוטחים עלבונות שמשאירים אותך חסר מענה. אלא שהחיים בצמידות פיזית מאפשרים לך לקום בבוקר שלאחר האירוע, ואחרי 14 שעות של שתיקה רועמת, להגיד לאישה
בלי קשר לכלום: ״לא, כי אמא שלך נורמלית…״

כשבני זוג צעירים ומאוהבים נפרדים אחרי כמה חודשים ואחד מהם מודיע לשני שזה נגמר (״זה לא אתה, זה
אני״, או כל תירוץ אחר שמכסה על העובדה שכבר יש לו מישהו אחר), ייתכן שהצד הננטש והפגוע ימלמל עלבון לא מוצלח, ולחלופין יגיד באצילות שהוא מבין לגמרי, מאחל הצלחה עם הפרטנר, ובטוח שתישארו ידידים. בפועל, כבר באוטובוס בדרך הביתה הוא יפרוץ בבכי מר, יצלצל לאמא שלו ויגיד שהוא רוצה
לגור בחו"ל, ולא יבין איך לא אמר לבת הזוג שלו שהיא ״כלבה בוגדנית, למרות שכלבים הם נאמנים, מה שאומר שבזוגיות הזאת אני הייתי הכלב ואת הקרציה שמצצה לי את הדם והאוברדראפט״.

תזמון זה הכל בחיים. אם יש ילדה בכיתה שאתה אוהב ולא העזת להזמין אותה לסרט, למרות שהיא הראתה
סימנים של מעוניינת, אפשר לתקן את הטעות ולהרים אליה טלפון – אבל לא באיחור של 30 שנה, כשהיא סבתא לנינים ותתקשה לשמוע מה אומרים בסרט בגלל מכשיר השמיעה. תזמון יכול להיות קריטי גם בתחום התעסוקה והעסקים. אמנם לא נכחתי בישיבה שבה הודיע מארק צוקרברג לשותפיו להמצאת פייסבוק שהוא ממשיך עם הרעיון שלהם בלעדיהם, ואין לי מושג מה הם ענו. אני, רק מההלם וכדי לצאת קוּל, הייתי בטח אומר לו שהכל בסדר, לא קרה כלום, ונישאר חברים בפייסבוק. הם, לעומת זאת, שלחו לו עורך דין ולקחו לו 65 מיליון דולר. בדיעבד, כסף קטן.

בבואך להגיב באופן מיידי חשוב לשים לב למכלול המרכיבים של הסיטואציה. אם עמדת ברמזור והנהג
שמאחוריך נכנס בך וריסק לך את המכונית כי היה שקוע בווטסאפ, יש בהחלט מצב שתרצה לצאת ולצעוק לעבר הפוגע שאמו מועסקת בתעשיית המין, ושאתה מאחל לו תאונת דרכים עם קומביין. כדאי רק שתוודא קודם שהבחור אינו איש גדול מאוד שהרגע הגיע מקטטה בבית מלון, וכיסא הכתר פלסטיק שלו עוד לא הספיק להתקרר. אם זה המצב, תגיד שמאוד התרשמת מההופעה שלו בסרטון, הוא כוכב מלידה שכבר מוכן לעשות את קפיצת המדרגה מסרטוני הווטסאפ לסרטים באורך מלא, ולגבי השטות הזאת שקרתה עכשיו בכביש – "שטויות, כנראה נגעתי בטעות במוט ההילוכים ונסעתי אחורה בלי לשים לב"…

.

The post לונדון לא מחכה לי appeared first on Shavua Israeli - שבוע ישראלי.

כשהייתי בן 16, הדרך היחידה להיות עצמאי מבחינה תחבורתית היתה לעשות רישיון על טוסטוס. קניתי טילון משומש של חברת ICM, עם אגזוז רותח ושרשרת, שהיו נתפסים בה מכנסי הפדלפון שלי, והייתי המאושר באדם. אחר כך השתכללתי לווספה, 50 , למברטה, ובשנות ה־90 לקטנועים יאפיים יותר, נטולי גריז ולכלוך. נסעתי על הכלים
החביבים האלה יותר מ־30 שנים, ואיכשהו נשארתי בחיים. עד שבגיל 50 ומשהו הבנתי שאם אמשיך ככה, אגיע יותר מהר לא רק ליעד, אלא גם לבית החולים הקרוב, או למפגש עם מלאך המוות.

הסיבות היו מגוונות. חשתי שאני לא חד כמו פעם, שהראייה לא פיקס, שלא לדבר על הנהגים המטורפים, שאורבים בכל פינה ורק מעוניינים לחסל אותי ולהשאיר אותי מרוח על הכביש כמו שוקולד השחר. וכך, למרות שאין דבר יותר מתאים לנסיעה עירונית מאשר רכב דו־גלגלי, מכרתי את הקטנוע האחרון שלי ונגמלתי מהעניין. גם כשהגיע טרנד האופניים החשמליים, לא נשברתי. ראשית, ההבדל בינם לבין קטנוע אינו גדול. שנית, הרעיון שאלך לכל מקום עם סוללה בגודל של כספת ביד, נוסף על הקסדה, לא נראה לי. זה בערך כמו שביציאה מהאוטו הייתי צריך לקחת איתי את ההגה.

ואז הגיעו הקורקינטים. בשנים האחרונות העיר התמלאה בקורקינטים חשמליים ושיתופיים, שאותם מזמינים דרך אפליקציה בנייד. מורידים את האפליקציה, נרשמים לתשלום, ומאותו רגע, כל קורקינט פנוי בעיר עומד לרשותך במחיר שווה לכל נפש ובלי שתצטרך לעבוד אצל הקורקינט ולסחוב לו את הסוללה.

לפני שבוע, בסיומו של שידור רדיו, נתקעתי בלילה הלבן באמצע תל אביב, כשהרכב שלי חונה הרחק ממני. ב־1 בלילה, קורקינט נראה לי הדבר הנכון. התחלתי לצעוד תוך זיהוי קורקינט קרוב והורדת האפליקציה שלו, רק כדי לקבל הודעה שהוא ריק מסוללה. הורדתי אפליקציה נוספת, שהודיעה שהקורקינט המבוקש אינו תקין. אחרי חצי שעה הגעתי לרכב שלי בלי שום קורקינט, אבל עם חמש אפליקציות חדשות בנייד.

הקורקינטים מפוזרים בכל העיר, עומדים בצמתים או סתם זרוקים על מדרכות ובשיחים, כאילו שתו יותר מדי אלכוהול בלילה הקודם. הקורקינט החדש מתאים לתכונה הישראלית של ״השתמש וזרוק״. הישראלים משוכנעים שאם שכרו את שירותיו של הרכב הדו־גלגלי, זכותם להשליך אותו בסיום הנסיעה, וייתכן שמבחינתם, זה החלק הכי כיפי של העניין. מותר להם להשאיר את הקורקינט זרוק על המדרכה, בדיוק כמו שאפשר לא לנקות אחרי הכלב שלך או להשתין בלי להרים את הקרש בשירותים ציבוריים. הרשויות, מצידן, לא הספיקו להיערך לפטנט החדש ולקבוע כללים של מותר ואסור, וכך נולד מטרד סביבתי חדש. לאור כמויות הקורקינטים שמושלכים מדי יום ברחובות, לא ירחק היום ויוקם ארגון לשמירה על זכויות הקורקינט ("תנו לקורקינטים לחיות"), שיקרא להפסיק את ההתעללות בדו־גלגליים החפים מפשע ויקרא לציבור לאמץ קורקינטים נטושים.

הרשויות העירוניות מנסות לעמוד בקצב, אבל אין ספק ששלל כלי הרכב החדשים לא עושים להן חיים קלים. אם עד לא מזמן היה צריך לדאוג לשבילים לאופניים, היום צריך לשקול גם שבילים נפרדים לאופניים חשמליים, לקורקינטים, להובר־בורדים, ואולי כמו בסין, גם שביל מיוחד לאנשים שמסמסים בהליכה. כמו שהחברה מתפצלת לשבטים, ככה המדרכה מתפצלת לשבילים, נתיב לכל כלי רכב. הדרך שבה אנחנו מתנייעים בעיר מגדירה אותנו ומשנה את התודעה שלנו, וברגע שהחלפת כלי רכב, גם הדרך שבה אתה רואה את המציאות צפויה להתהפך. כשאתה הולך ברגל, אתה לא מבין למה צריך את כל המכוניות מסביב, שרק מפריעות, צופרות ועושות כל מה שהן יכולות כדי לדרוס הולכי רגל תמימים. דקה אחר כך, מרגע שנכנסת למכונית, הולכי הרגל הופכים למטרד שמפריע לזרימה הטבעית של התנועה עם מעברי החצייה המעצבנים שלהם. שלא לדבר על הקטנועים, שכל מטרתם בחיים היא לצוץ בדיוק מהצד שאליו לא הסתכלת. אם כי ברגע שתצא מהאוטו ותעלה על קטנוע, תביט על נהגי המכוניות כעל יוצרי פקקים סדרתיים ורוצחים פוטנציאליים, שכל מטרתם היא להפוך אותך לשניצל באמצע הכביש.

כשאתה הולך ברגל, רוכבי הקורקינטים והאופניים החשמליים שנוסעים לידך על המדרכה הם פושעי מלחמה שצריכים לעוף מייד מהמדרכה לכביש, ואתה מוכן להוריד להם את הראש. אבל ברגע שעלית על קורקינט והולך רגל מעז לסטות קצת מהדרך, אתה מייד צועק על הצב האנושי הזה ״אתה לא רואה שזה שביל לאופניים???״

שבוע אחרי הלילה הלבן שוב מצאתי את עצמי בלילה בלב בירת הקורקינטים של גוש דן, והפעם לא החמצתי את ההזדמנות. עליתי על המכשיר כמו קורקינטאי מנוסה ונסעתי משכונת מונטיפיורי לכיוון שוק לוינסקי, כשאני מגלה זווית חדשה לעיר שאני מכיר 40 שנה. לא בטוח שהכלי מיועד לבני 60, כי פה ושם, במעבר בין הכביש למדרכה, הפרצוף שלי כמעט פגש את המדרכה (אירוע שאני לא בטוח שהמדרכה היתה יוצאת ממנו בחיים). אחרי נסיעה של חצי שעה בעמידה, הגוף שלי רעד ממאמץ וסבלתי מהתכווצויות שרירים כאילו הרגע סיימתי את מרתון טבריה.

השימוש בקורקינט הוא קול ומדליק, אבל צריך לזכור כמה כללים, כי הגבול בין מגניב לפתטי יכול להיות דק כמו סקטבורד.

• לצאת מבית הספר ולהרכיב את החברה בת ה־16 שלך כדי לאכול גלידה על הטיילת – זה קול. לצאת מדיור מוגן עם האלמנה בת ה־70 ולעלות על קורקינט בדרך להצגה בשלישי בשלייקס – בעייתי.
• לנסוע לפגישת עבודה בתוך העיר בכל גיל זה קול. לאסוף כגרוש בן 40 את הדייט שלך בפעם הראשונה עם קורקינט – בעייתי.
• לנסוע מתל אביב לעבודה שלך בחברת ההייטק בקריית עתידים עם קורקינט – קול. לנסוע בכל בוקר מאשדוד לתל אביב בכביש בין־עירוני – בעייתי.
• אב צעיר מרכיב ילד לחוג – סביר. סבא שמגיע לאסוף את הנכדה מהגן עם קוקו – בעייתי.
• בכל מקרה, בעקבות הנסיעה המהנה אך המכאיבה שלי, חשבתי שמן הראוי להתאים את הקורקינט גם לבני גילי. להוסיף לו חידושים כמו כיסא, מגן שמש, מזגן, זכוכית קדמית, ושני גלגלים נוספים לשיפור שיווי המשקל. בקיצור, להפוך אותו לקלנועית.

The post אם לסבא היו גלגלים appeared first on Shavua Israeli - שבוע ישראלי.

התעוררתי משנתי בעקבות מיחושים מרגיזים בבטן. ברגעים הראשונים ניסיתי להסתובב לצד השני, להתכחש להם, לחפף אותם, להגיד שזו טעות בכתובת ושימשיכו לשכן ממול. אבל הם המשיכו להציק, ומצאתי את עצמי ערני ועצבני.

הדבר הראשון שעושה אדם מסוגי זה לחשב את הנזק. לשם כך אני חייב לדעת בדיוק מה השעה, כדי למקם את עצמי על ציר הזמן, להבין כמה שעות כבר הספקתי לישון, ומה פוטנציאל ההפסד והסבל שצפוי עד לשעת ההשכמה המתוכננת. ידעתי שלמחרת יש לי יום עמוס, וחישבתי שאם לא אצליח להירדם בחזרה, ישנתי שעתיים־שלוש בלבד, מה שמבטיח לי יום נטול פוקוס ומלא בפיהוקים, עצבים והמון קפה. הלו"ז הצפוף גם לא יאפשר לי לפצות על עוגמת הנפש בשנ"צ.

בהיתי בתקרה. הבית היה שקט, אבל בתוך הבטן שלי ניגנה להקת כלי נשיפה. בשלב הזה אני בדרך כלל מגייס את הידע הרפואי שלי (שנובע משילוב של תואר בהיפוכונדריה וצפייה בסדרות בית חולים אמריקאיות), ומנסה לתת דיאגנוזה לגבי מקור הצרה. אני מודה שמעולם לא פגשתי את הלבלב או הטחול שלי פנים אל
פנים, ולא בטוח שהייתי מזהה אותם בקיבה חשוכה אבל אני בהחלט מודע לקיומם ויודע שעד עכשיו הם עשו את המצופה מהם באופן יעיל, שקט, צנוע ולא מתבלט. אז למה פתאום הם עושים לי אינתיפאדה בבטן? מה עשיתי להם רע? זה משהו שאמרתי? זה משהו שאכלתי? האם זה קלקול קיבה? צרבת? או הריפלוקס שאני סובל ממנו כבר שנים כשאני שם בפי שקשוקה, מנה פלאפל עם חציל מטוגן, יין אדום או קמפרי תפוזים? אבל לא צרכתי אף אחד מאלו ביממה האחרונה, וגם לא נרשמה אכילה בשעה מאוחרת מדי או הגזמה עם הקפה.

לאחר שהקיבה זוכתה מחוסר ראיות, ומכיוון שאני מכיר היטב את הכבד, הלבלב והטחול שלי ויודע שידם אינה במעל, עברתי לכליות. למרות השעה המאוחרת, זכרתי שהן קשורות איכשהו לשתן, ובצר להן נוטות לשדר כאבים באזור הגב התחתון. זה לא היה האזור הכאוב. המשכתי לחשוד הבא – הלב. האיבר החיוני והערמומי הזה אמנם ממוקם בצד שמאל, והכאבים שלי הם במרכז הבטן, אבל כפי שלמדתי ב"האנטומיה של גריי", לפעמים איבר מסוים מקרין על סביבתו, וכל הסימנים מראים שאני כנראה בתחילתו של התקף לב משמעותי.

עם כל השמחה על האבחון המבריק, החלק העצל שבי התנגד לדיאגנוזה ודרש לספק לעצמי חוות דעת שנייה. התקף לב זה אומר נסיעה למיון באמבולנס או במונית. אמבולנס עשוי להרעיש ולהעיר את כל השכונה ולהוציא לי שם של אדם סיעודי ומתפרק. מונית זה דווקא רעיון לא רע, אם כי במצבי, שיחה על השיר של איסלנד באירוויזיון עשויה להיות מעיקה בשעה זו של הלילה ולהוסיף לכאב הבטן גם מיגרנה קשה. אני יכול כמובן להעיר את אשתי, שישנה לצידי במתיקות, אלא שזה יהרוס גם לה את הלילה ואת מחר, והיא עלולה לקבל את העניין בעוינות. אם העניין יסתיים בפחות ממוות קליני, היא צפויה להאשים אותי בפינוק ובהפרעה לאישה בעת מילוי שעות השינה שלה.

התחלתי לדמיין מה צפוי לי במיון. לשכב שם כמה שעות באבחון, אולי להמשיך לצנתור, ניתוח לב פתוח או מה שהרופאים יחליטו – וכל זה ביום שהוא עמוס בעניינים והתחייבויות, שכבר קבעתי מזמן. בקיצור, ממש לא מתאים עכשיו התקף לב, תחזרו מחרתיים.

החלטתי לדחות את האשפוז ולבדוק איך אני מתפקד בעמידה. קמתי מהמיטה באופן העדין ביותר שאני יכול ויצאתי מחדר השינה על קצות אצבעותיי. הבטן המשיכה בשלה, אבל הגפיים תפקדו באופן סביר. סרקתי את המקרר בלי להזיז פיירקסים שעושים רעש ומצאתי כמה מועמדים לשאיבה מהירה. אבל למרות החשק והידע הרפואי המוגבל, הבנתי בעצמי שקציצות קרות ברוטב עגבניות, יוגורט כבשים וחצי בקבוק יין לבן הם לא בדיוק הדברים שיעכבו את התקף הלב.

בנוסף, המחשבה שנהג האמבולנס יאסוף אותי מהרצפה כשאני בתחתונים ולצידי סיר עם קציצות קרות, לא נראתה לי הולמת את הדימוי הציבורי שלי. עם כל הכבוד למאמצי ההחייאה, הוא עלול לא לעמוד בפיתוי, לצלם אותי ולהעלות לאינסטגרם עם הכיתוב היצירתי "עוד קציצה ועוד קציצה".

החלטתי למצוץ קצת לימון חמצמץ ולהכין לי תה. הפעלתי את הקומקום והקפדתי לעמוד לידו כדי לתפוס אותו על חם בטרם ישרוק ויעיר את כולם. בינתיים נכנסתי לאתרים לחפש המלצות מה עושים במצבי. הגעתי לאתרים של שאלות ותשובות שנראו אמינים ומדויקים כמו הקול של מדונה באירוויזיון. הבנתי שגם המשיבים באתר הם קלולסים עם נדודי שינה כמוני, וכדי לשפר את רמת המקצועיות שלהם, עברתי מייד לספק תשובות רפואיות לכל שואל – בנושאים שנעו מציפורן חודרנית באצבע ועד מה לעשות אם ירדו לי המים בהיריון. בטלוויזיה הקרינו שידורים חוזרים של תוכנית הבוקר של פאולה וליאון. הזוגיות העולצת שלהם לא נראתה רלוונטית ב־3:00 לפנות בוקר, וגם האייטם על מטהר אוויר טבעי שיעזור לריכוז, מתכון לברוקולי ובורגול בשום ולימון ודיון בנושא פוריות במגזר החרדי לא נראו לי מידע שדחוף לי להעמיס על הראש ועל הבטן הכואבת בשעה כזאת.

לשיפור מצב הרוח, שקעתי בהרהורים על מותי המתקרב, ואיך הוא יתקבל בקרב בנות המשפחה. הן יהיו עצובות בהתחלה, אבל בהמשך יש סיכוי טוב שרעייתי תתחתן עם רופא נחמד שהיא הכירה כשהביאה אותי למיון. עוד סיבה לנסוע לבד במונית. הוא בטח גרוש עם שלושה ילדים, ויחד הם יקימו להם מין משפחת בריידי חמודה וייסעו בוואן פולקסווגן להופעות כמו משפחת פרטרידג'. מעניין מה יעשו בפסנתרים שלי. אולי הרופא יהיה גם פסנתרן קלאסי בהכשרתו, שבשונה ממני ממש יודע לנגן יפה מנגינות עם יותר משני אקורדים.

מאחר שהבית שלנו מצויד בכל מכשור רפואי אפשרי שעשוי להועיל ברגעי האמת, החלטתי שזה הזמן לבדיקת לחץ דם עצמאית. אלא שהמכשיר מונח ממש קרוב לראשה של הגברת הראשונה, וחילוצו היה עלול להעיר אותה, ואז להגביר מאוד את לחץ הדם שלה, בעיקר באזור הראש.

התקרבתי על קצות האצבעות ושלפתי את המכשיר. עיניה של רעייתי היו פעורות לרווחה. התנצלתי שהערתי אותה, אבל היא מלמלה שהיא ערה כבר שעה ומודעת לכל פעולותיי ברחבי הבית. "שמעתי אותך קם, צופה בפאולה וליאון, מרתיח קומקום שורק, פותח מקרר ומחלץ לזניה". התנצלתי, אם כי הבהרתי שלא הזזתי את הלזניה אלא את הקציצות. חזרתי למיטה, ותוך דקה כבר ישנתי כמו תינוק. אשתי כבר לא הצליחה להירדם עד הבוקר.

בבוקר קמתי והלכתי לרופא, מוכן לשמוע את הגרוע מכל. בסיום הבדיקה הוא אמר שיש לו בשורה טובה ובשורה רעה. הטובה – לא נמצאו ממצאים קרדיולוגיים. הרעה – תצטרך לעבור בבית מרקחת ולקנות קרבוסילן…

The post באמצע הלילה appeared first on Shavua Israeli - שבוע ישראלי.

יש המון דברים שאני אוהב בישראל. חלקם נוסטלגיים, אחרים נגועים ברומנטיקה, חלקם נטועים בזיכרונות ילדות. רק בישראל הבת שלך יכולה להתקשר מהצבא ולהודיע לך שהיא סוגרת כי הקמב"ץ קלט אותה מורחת גבנ"צ בחפ"ק, וזה יישמע לך הגיוני. רק פה השיפוצניק הערבי יכול לומר לך, "אחי, אני אגיע מחר, בעזרת השם", ואברך חרדי יכול להגיד, "אבויה, זה אחלה בית כנסת". רק בישראל אתה יכול לשמוע את המציל בים ביציאה מבריקה כמו "אתה עם הבגד ים, זוז ימינה". ורק אצלנו לגיטימי לשאול מישהו שלפני דקה הכרת מה הוא עושה, איפה הוא גר וכמה עלתה לו הדירה.

דווקא מפני שאנחנו אוהבים את המדינה, אנחנו מרגישים נוח להעביר עליה ביקורת. לא שאין על מה. במדינות, כמו עם בני זוג, אין דבר כזה "מושלם". מותר לבקר ולקטר, אבל מומלץ גם לחשוב חיובי. רופאים טוענים שלחייך זה טוב ללב ובריא לעור הפנים. אנשים פסימיים ומתוחים מפתחים אולקוס, לחץ דם וקרחת, ומהברוך הזה, תאמינו לי, אין דרך חזרה. אם לא קלטתם עד עכשיו, אני מאנשי חצי הכוס המלאה. אחד שמעדיף לחפש את הטוב בכל דבר ומאמין שאם מחפשים, בסוף מוצאים. אז הנה רשימה קצרה של דברים ישראליים שהם בבחינת "לעשות מהלימון לימונדה". או כמו שאני אוהב לקרוא לזה: "לעשות מהפיתה פיצה".

פקקים

יותר מאיראן, ויותר מחופשות התלמידים הבלתי נגמרות, הפקקים הם הסיוט הגדול של היומיום. אתה יוצא כל בוקר לעבודה ועומד שעות בדרך, וכשאתה חוזר אתה שוב עומד שעות. זה זמן, זה דלק, וזה מביא את העצבים, בעיקר כי תמיד יש איזה חכמולוג שכמו נחש מניאק עוקף מהשוליים ומנסה להידחף לפניך.

יש על הכביש רגעים שבא לך לבצע חרקירי ולתקוע לעצמך בעין את המסטיק היבש שבמאפרה. תירגע. אם תחשוב חיובי, תגלה שהפקק יכול להיות חוויה נפלאה. השעות המתות באוטו הן זמן נהדר לשמוע רדיו, להתגלח, לנקות את הרווח בינך לבין המושב שליד ולשלוף מתחת לשטיחון פירורי ביסלי, עטים שקיבלת מסוכן הביטוח וקיסמים דנטליים משומשים. זה זמן נהדר להביט החוצה לנוף הירוק (היה לנו חורף טוב!) ולהגיד תודה שאתה לא לוחם דאעש, מורד סורי או חייל באוקראינה. תתעודד, בן אדם. יכולת להיות עכשיו נהג טוק טוק בפקק בניו דלהי, וזה היה הרבה יותר נורא.

ברלין

נכון, יש עזיבה מסוימת לברלין, ומבחינה ציונית זה אכן מבאס, אבל גם כאן צריך לחשוב חיובי. הצעירים שיורדים לברלין מפנים דירות בישראל ומקטינים את צפיפות הדיור. זה אומר פחות אנשים על אופניים בשדרות רוטשילד ובבריכת גורדון, פחות אנשים בפארקים ובגנים הלאומיים, ויותר מקום לנו במנגלים של יום העצמאות. הסטטיסטיקה גם מצביעה על כך שרוב הצעירים חוזרים, אז מה הלחץ?

חוץ מזה, בכל פעם שהם קופצים לחופשת מולדת הם עושים טיפולי שיניים וקונים מצרכים כדי להביא לחברים שלהם בחו"ל. שקדי מרק, במבה, חומוס, קפה עלית. וזה טוב למשק ומניע את גלגלי התעשייה. הקיץ הקיץ בישראל חם ולח, ולא ידידותי למשתמש. לא כולם שמים דאודורנט, ובאוגוסט כל הרמת יד יכולה להיות סיבה לעילפון. להיכנס למכונית בשיא החום, לגלות שהמזגן לא מצליח לקרר ולהידבק עם הזיעה למושב, בלי יכולת לאחוז בהגה הלוהט – יש אנשים שיעדיפו כיתת יורים. אבל עובדה – למרות מזג האוויר הבלתי נסבל, הצרפתים באים לכאן בכל קיץ וקונים פה דירות כמו משוגעים, אז כנראה יש כאן משהו. אז קצת חם, ביג דיל! מה, עדיף קר? בקנדה אי אפשר לצאת מהבית תשעה חודשים בשנה, כי הטמפרטורות מתחת לאפס. אנשים עוברים מהאוטו לקניון, מהקניון לעבודה ומהעבודה למיטה. גם ברלין קרה. לונדון ערפילית, ניו יורק קפואה, ובאוסטרליה יש שריפות ענק.

הזקנה במסדרון

רבות נכתב על הצפיפות בבתי החולים וההמתנה הארוכה בחדרי המיון. חולים ששוכבים במסדרונות זה לא אידיאלי, נכון, אבל גם לא אסון. אם אותה קשישה היתה שוכבת לבד בחדר פרטי, היו נמנעות ממנה כל דרישות השלום וקריאות העידוד של המבקרים. במסדרון העוברים והשבים יכולים להתעניין בשלומה, להחזיק לה את היד בחום ולקרוא לאחות אם צריך. שלא לדבר על ההתקרבות בין הדורות. במקום שהצעירים ייסעו למזרח כדי לשמוע פתגם מאיזה חכם סיני זקן, יש להם את הפריבילגיה הזאת קרוב לבית, ועוד בעברית! ואם אפשר לטעום לזקנה מהפירה, אז עוד יותר טוב.

החופים נעלמים

קבלנים בונים על קו החוף, וככל שעוברות השנים כך נהיה צפוף וקשה למצוא בים פיסה קטנה לשים עליה מגבת, לשכב עליה ולהביט בשמיים הכחולים והיפהפיים של הארץ הדמוקרטית הזאת. מצד שני, הדוחק הזה הוא אולי לא כל כך רע. בינינו, רוב האנשים הולכים לים כדי לתפוס חתיכות וחתיכים, והצפיפות הזאת יכולה לסייע בהשגת המטרה. בזכות הצפיפות והבלאגן יש בהחלט סיכוי שמישהו, או עדיף מישהי, תתבלבל ותמרח עליך בטעות קרם הגנה שהתכוונה למרוח על בעלה. מכאן, לך תדע לאן זה יתגלגל: סטוצים, זוגיות חדשה, אהבת אמת, חתונה, הקמת משפחה, הקמת חברה, עסקים בינלאומיים, מיזמים אזוריים, שלום בין מדינות, ולבסוף פירוק איראן מנשק גרעיני. דה סקיי איז דה לימיט.

אדריכלות ואסתטיקה

האסתטיקה העירונית של ישראל היא נושא כאוב. לא די שכל אחד בונה פה איך שבא לו, לא מספיק שקשה לקנות דירה – מי שכבר שפר מזלו וקנה עלול למצוא את עצמו תקוע לנצח בשכונה הנקראת על שם חברת הבנייה שבנתה אותה, למשל "מגדלי חמאדי", "משכנות ג' גורי" או "סביוני אלקטרופלסק". אבל גם כאן יש צד חיובי. בניגוד לשווייץ וסקוטלנד, הירוקות עד פיהוק, בניגוד לאגמים האוסטריים, שכולם נראים אותו דבר, ובניגוד למגרשי החניה הענקיים של לוס אנג'לס, אצלנו לא משעמם בעיניים. רק בישראל על עמוד השלט המסמן "יד ושם שמאלה" מישהו יכול להדביק את המודעה "תוריד משקל מייד – שאל אותי כיצד", ורק פה על עץ אחד אפשר למצוא הודעה על כלב שהלך לאיבוד, מודעת אבל על אבא שהלך לעולמו ופרסומת לג'חנון של אמא שמגיע עם רסק וביצה. זאת המדינה שלנו, והאמת – היא לא רעה כל כך…

The post דברים שאפשר למצוא רק בישראל / מאת יאיר ניצני appeared first on Shavua Israeli - שבוע ישראלי.