האוטוביוגרפיה אודות הסופרת שהפכה לזייפנית מכתבים, לי ישראל, עובדה למסך הגדול ב-"האם אי פעם תסלחי לי?". הסרט הוא אסופת זיכרונות תקופתיים ובמרכזו מליסה מקארת'י ("מרגלת") בתפקיד הדרמטי ביותר שלה עד כה, אשר אף מביא לה מועמדות לאוסקר לפרס השחקנית הטובה ביותר השנה. מקארת'י למודת ניסיון בהאנשת דמויות גדולות מהחיים בקומדיות שלה, וישראל היא בהחלט 'דמות' או אפילו 'טיפוס' בפני עצמה. לצד מקארת'י, בתפקיד משנה אשר גם גרף מועמדות לאוסקר, הוא ריצ'ארד אי. גרנט, המגלם את שותפה וידידה היחיד של ישראל, ג'ק הוק. בכך, מקארת'י וגראנט מגלמים זוג נוכלים מיזנתרופיים, בסרט זיכרונות שופע חוכמה ושנינות המלווה בהרבה מסרים חברתיים מרגשים.

סיפורה של ישראל נכתב למסך על ידי התסריטאית ניקול הולופסנר ("דיברנו מספיק", "ארץ ההרגלים היציבים") והמחזאי ג'ף וויטי ("אבניו קיו"), ונהנה מהניסיון הרב שלהם כמספרי סיפורים. הולופסנר מתמחה, כמובן, בקומדיות של נימוסים, כאשר דמויות אפורות ומדוכאות מאמצות חוש הומור במצבים לא נעימים, מה שהופך את עולמה של ישראל למדוכדך ומצחיק כאחד. גם לוויטי תפקיד מפתח בתסריט, והוא עוזר להפוך אותו לאותנטי באופן שבו נפרשת חוויית הבדידות של שני אנשים משונים ומזדקנים, כשהם עושים את דרכם בניו יורק של תחילת שנות התשעים. מעוצמה זו, הולופסנר וכן וויטי מועמדים לאוסקר בפרס התסריט המקורי. במאית "האם אי פעם תסלחי לי?", מריאל הלר ("יומנה של נערה מתבגרת"), אינה נרתעת מלחשוף היבטים פחות מוכרים על גיבוריה, ובכך יוצרת ביוגרפיה אמפתית ופתוחה מאוד לגבי הדמויות, ומשכנעת את הצופים, שעל אף מגרעותיהם וכי דמויותיה אינן מצופות סוכר- הוק וישראל עדיין אהובים ומרגשים.

ואכן, מקארת'י וגראנט הופכים לאחד מבני הזוג והם בכלל לא בזוגיות) המשכנעים והטובים ביותר על המסך השנה, בין אם הם שותים אלכוהול ללא הפסקה, עושים בושות בציבור או רק נהנים מארוחה טובה. ישראל והוק הם דמויות עם אגו ענק, והסרט לא מתבייש לקלף את קליפות הבצל מעורם ולחקור את הפגיעות, את חוסר הביטחון ואת תכונותיהם חסרות המצפון באופן כנה ולעיתים אף שובר לב. בעוד בסרט "האם אי פעם תסלחי לי?" מקארת'י וגראנט בקדמת הבמה, גם השחקנים סביבם תומכים ועומדים בפנים עצמם: תפקידה מלא החן של ג'יין קרטין בתפקיד סוכנת הספרים מרג'ורי תורם מאוד להבנת הסטטוס קוו של ישראל, דולי וולס נהדרת בתפקיד בעלת חנות ספרים שמפגינה / מכחישה את רגשותיה כלפי ישראל, ואסור כמובן לפספס את אנה דייבר סמית' בסצינה בלתי נשכחת שבה היא מגלמת את המאהבת לשעבר של ישראל. חשוב לציין, שמקארת'י מצאה אף מקום לתפקיד קצר של בעלה במציאות,בן פלקון, בתפקיד אספן אמנות פקפקן למדי/

הלר מיומנת מאחורי המצלמה ב-"האם אי פעם תסלחי לי?", באופן שבו היא מאפשרת לדמויותיה לתפוס את מלוא המסך. הבימוי לא בהכרח מושך ומסקרן באותה רמה כמו המשחק, אבל היא מנצחת על הצילומים היפים של הסינמטוגרף, ברנון טרוסט ("חי בסרט"), אשר מצליח להבליט פרטים קטנים המסייעים לקהל הצופים להיטמע בעולמה של ישראל – אם זה בדירה עמוסת פריטים עד כדי אגרנות או בחנויות ספרים צפופות. פסקול הסרט קובע עוד יותר את הטון והמצב-רוח של הסיפור, תוך ניגון שירים רומנטיים המסמלים את מצב רוחה של ישראל, כמו בשיר 'חשבתי עלייך אמש' של ג'ן סאות'רן או 'רחוב החלומות' של פגי לי. בכך, ההיבטים הטכניים של הסרט עושים עבודה מדויקת בהבלטת הופעות השחקנים ומבלי להצל עליהם, וכמובן אי אפשר שלא להתייחס למעילי הטוויד הנאים ואופנת שנות התשעים שנוצרו על ידי מעצב התלבושות, ארז'ון בהסין ("חיי פיי").

בסופו של דבר, "האם אי פעם תסלחי לי?" בן 106 הדקות הוא יומן זיכרונות משעשע, ושווה לראותו ולו בשביל המשחק של מקארת'י וגראנט (ובלי קשר אם יגרפו בסופו של דבר את פרס האוסקר). אוהדי הסיפורים של הולופסנר ו/או הלר ימצאו את כל מה שהם מעריכים בסרט זה, לאור הרעיונות והנושאים המשותפים של הסרט עם כל יצירותיהן הקודמות. באופן דומה, מאוד מרענן לראות את מקארת'י בוחנת טריטוריה של אופי אפל וקודר המתפרש כמבדר ומשעשע בדיוק כמו תפקידיה בקומדיות קלילות. מומלץ.

לקריאת מאמרים וביקורות קולנוע נוספות, בקרו באתר של שי שגב:
http://www.movieshy.com/Attachments area

The post Can You Ever Forgive Me? appeared first on Shavua Israeli - שבוע ישראלי.

מעת: שי שגב

בסרט "Johnny English Strikes Again": נקרא הסוכן החשאי הטוב בבריטניה ממשרת פרישה, כדי לפתור בעיית ריגול קשה, ותוך כדי להצחיק את הצופים. אולם מלבד הסלפסטיק של רואן אטקינסון ומתיחת עור פניו עד קצה גבול היכולת, הסרט הוא ניסיון כושל ומיותר בהחייאת המרגל שלא ידע מתי לפרוש.

בהתחשב ששני הסרטים הראשונים בסדרה צברו יותר מ-320 מיליון דולר ברחבי העולם, קל לראות מדוע המפיקים רצו להחיות הפארסה המנסה לחקות את סוכן 007, כשבע שנים לאחר יציאת הסרט הקודם. עם זאת, לאור פרודיות הריגול שיצאו בשנים האחרונות, ביניהן "מרגלת" ו-"קינגסמן: שירות חשאי" ועוד, החזרתו למסך של "ג'וני אינגליש" מיותרת לחלוטין.

״ג'וני אינגליש 3.0" (השם בעברית מוצלח יותר מהלועזי), מתחדש בהרבה טכנולוגיה ישנה – בניגוד לשמו המקורי של הסרט, ובהיפוך גמור לסרטי ג'יימס בונד. דמותו של אינגליש מתנגדת לטלפונים ניידים או כל טכנולוגיה מתקדמת וזאת כדי להשתמש בטריקים הישנים והמקובלים, שאפיינו את סרטי שנות ה-80. הפעם אינגליש אינו יוצא לתפקיד בשם הוד מלכותה, אלא דווקא בעקבות הוראותיה של ראשת ממשלת בריטניה (אמה תומפסון, שמביאה חן לתפקיד, אך זו אינה דמותה הנעלית ביותר על המסך עד כה). שחקנים נוספים שמקבלים זמן מסך מכובד הם אולגה קורילנקו ("קירות") בתפקיד הרוסי המקובל והצפוי, ואילו כלעג למייסדי פייסבוק או גוגל, ג'ייק לייסי ("המשרד") מגלם מיליארדר אמריקני שעושה את הונו מטכנולוגיה.

״ג'וני אינגליש 3.0" לא מתקדם יותר מדי בעלילה, וגם פתרון הבעיות אליהם נקלע אינגליש נסמכים על האסונות שגורמים דמותו של אטקינסון. מהתחפשות למלצרים כושלים, התחבאות במעטה שריון של אבירים ועד נהג רכב יוקרתי – אין הרבה דרמה רצינית, אלא אינספור קלישאות צפויות מראש וסצינות שלרגע משעשעות, אך אז נמתחות הרבה מעבר למידת המוגזם.

עם זאת, אטקינסון לא איבד את כוח המשיכה שלו לצופים, או האנטי-כריזמה שלו על המסך. גם בגיל 63, אטקינסון עדיין גמיש ובהחלט מעלה כמה חיוכים, כמו גם מקרין על הצופים מבחר תנועות ריקודים אקסצנטריים (כנראה החלק הטוב ביותר בסרט). אולם מעבר לאלו, קשה למצוא קטעי הומור או צחוק המתקבל על הדעת בסרט, ששודד מהצופים כל סיכוי לספונטניות. באופן עצלני לחלוטין ואפילו לא מעורר רגשית, הסרט מכריז בסצינה לפני מתי המכונית אמורה להתקלקל, מתי תהיה נפילה – או בעצם כל אירוע שאמור לקרות – ידוע מראש. בשל כך, התסריט לא רק צפוי ולעוס, אלא גם אם יש פאנצ'ליין, הצופים כבר הסיקו אותו 88דקות לפני תחילת הסרט.

The post "Johnny English Strikes Again": המרגל שפיספס את המטרה appeared first on Shavua Israeli - שבוע ישראלי.

מאת: שי שגב

מארק וולברג ו-פיטר ברג מתאחדים שוב, כעת עבור מותחן הפעולה "מייל 22", אולם הפעם הרביעית המשותפת של הצמד-חמד לא מסתיימת עם הקסם הנכון, כפי שקיוו השחקן והבמאי. הצוות עבד יחד על טרילוגיית מותחני הדוקו-דרמה המתמקדים במשימה של חיל הים האמריקאי שהשתבשה ("השורד האחרון"), פיצוץ אסדת הנפט של BP במפרץ מקסיקו ("אסון בלב ים") והפיגועים במרתון בוסטון ("הגיבורים של בוסטון"). בעוד שכל אחד מהסרטים הקודמים מבוסס על עובדות ידועות – ולכל סרט מטרה ברורה להעביר לצופים את התרחשות האירועים, "מייל 22" הוא סרט עלילתי קופצני, הסובל מניסיון נואש לשמש כפיילוט מפואר עבור סדרת סרטים עתידיים (כולל סרט המשך, שכבר נכתב). "מייל 22" אינו חסר קטעי פעולה מרשימים, אבל הם מתבלטים בשישים בשל עלילה מבולבלת וניסיון נחפז ליצוק תשתית לסרטי המשך.

"מייל 22" הוצג תחילה כסרט פעולה עצמאי, בכיכובו של וולברג, איקו אוואיס ו-רונדה ראוזי – ומבוסס על תסריט של גרהם רולנד – כשהוכרז לראשונה בשנת 2015. עם זאת, שנתיים מאוחר יותר – ברג, וולברג וחברת ההפקה הפתיעו, כי הרעיון נכתב מחדש כדי לשמש כפרק ראשון בטרילוגיה, ומי שחתום כעת על התסריט היא לאה קרפנטר.

לרוע המזל, התוצאה הסופית של הסרט נראית כמו אקספוזיציה לבניית עולם ודמויות. באופן דומה, ישנם מספר שחקני משנה, שנראה כאילו התפקיד שלהם הוקטן לטובת הסדרה המלאה שתצא בעתיד, ועל כן תפקידם קצר ולא ממש רלוונטי לסרט זה. כך גם מרבית העלילה (רובה חסרת טעם), שבה מופיע גיבור הסרט כשהוא מתראיין אל מול צללית של אדם בכיר ומסתורי. בסרט זה, לא פותרים את התעלומה…

בעוד ש-"מייל 22" נוגע במספר נושאים חוזרים ונשנים מסרטיו הקודמים של ברג (גבורה והקרבה בשם המדינה), הסרט טובע בפרשנות פוליטית עד גבול הגיחוך.

אלמנטים מסויימים (כמו עלילת משנה הקושרת את הממשל הרוסית) מרגישים כאילו הם נמצאים שם כדי להאריך את הסרט, אבל בסופו של דבר נבלעים בבליל הסצינות הקופצניות. "מייל 22" גם מרגיש גס סביב הקצוות, בדיוק כמו הסיפור עצמו – ברג משתמש באותן טכניקות צילום גרילה תזזיתי, כפי שעשה בסרטיו הקודמים, כולל שימוש כבד במצלמות אבטחה, שכביכול מקיפות את התרחשות האירועים. הבמאי וצוותו, כולל הצלם הראשי הקבוע שלו – ז'ק ז'ופרה, והעורכים החוזרים – מליסה לוסון ו-קולבי פרקר ג'וניור – מספקים קטעי פעולה שמרגישים מבולגנים, ולא מורטי עצבים או אינטנסיביים כפי שניתן היה ליצור אותם.

וולברג מגלם את הדמות הראשית כגיבור 'ריאליסטי' (ומזכיר את בן אפלק בסרט "רואה החשבון"), אולם התוצאה היא שילוב בין קצין זועף לבין גאון סוציופת. בניגוד לסרט של אפלק, חסר בו שנינות או טיפה אחת של אנושיות מתחת לקליפה קשה זו.

"מייל 22" יכול היה להיות מותחן איכותי בסגנון ג'ייסון בורן, אם זה לא היה ניסיון מגושם ליצור סדרת סרטים בכיכובו של וולברג. בעוד חלק מן ההיבטים כן עובדים בסרט, באופן כללי אפשר לראות כאן בלאגן וירידה באיכות מן הסרטים הקודמים של ברג. עם זאת, חשוב לציין, כי "מייל 22" איכותי יותר מרוב סרטי הפעולה שיצאו בקיץ האחרון, אף על פי שגם הרף לא היה גבוה מדי השנה… בסופו של דבר, מודדים את ה-"מייל 22" בקופות הקולנוע.

The post ביקורת קולנוע: "מייל 22" – מותחן שמפספס את המטרה appeared first on Shavua Israeli - שבוע ישראלי.

מאת: שי שגב

לבמאי ספייק לי יש הרבה מה להגיד על המצב הפוליטי והחברתי בארצות הברית, והוא אכן אומר זאת בקול רם בסרטו החדש:

הבמאי האפרו-אמריקאי הוותיק שיצר, בין השאר,
את ״עשה את הדבר הנכון״ ו-מלקולם אקס״ מעולם לא התבייש במחשבותיו הפוליטיות, והעיבוד שלו לספר הזיכרונות של רון סטלוורת׳, נותן לו הזדמנות להתייחס למצב הגזענות באמריקה בעידן של הנשיא דונלד טראמפ.

לצד צוות נהדר של תסריטאים, כולל קווין ווילמוט, דייוויד רבינוויץ ו-צ׳ארלי ווצטל, לי משתמש בסיפור של סטולוורת׳ כדי לטפל בנושאים הכי חמים היום בדמוגרפיה האמריקנית. הסרט הוא דרמטיזציה בעלת מבנה טוב של אירועים אמיתיים ואחד מן הסיפורים החשובים ביותר של לי מן השנים האחרונות.

בדומה לכך, לי אינו נמנע מלצייר קווים מקבילים בין אורח החיים של המתרחש בסרט לפני כ-40 שנה, למציאות המתרחשת בהווה. בפרט, הסרט בוחן את תפקידה של התקשורת ההמונית בהנצחת עמדות גזעניות לאורך השנים, החל מפתיחת הסרט בקרב על אטלנטה מהסרט ״חלף עם הרוח״. לי בוחן את ההשפעה המתמשכת של הסרט ״לידתה של אומה״ על התרבות האמרי־קנית ומשקף הן את האיקונוגרפיה החיובית והן את האיקונוגרפיה הקולנו־עית הקלאסית של סרטי הבלאקספלוטיישן, תוך שילוב הפריחה הקולנועית של שנות השבעים (לדוגמה מסכים חצויים) למטרות הדגשת העלילה. אם כל זה לא מספיק, הבלאקספלוטיישן מרחיב את מבטו עוד יותר בהדגשת כוחו של חברי כנופיית ה-KKK ברוטאליות משטרתית, וברגעים אחרים, חיבור הסיפור לאירועים האחרונים, כמו עצרת ‘העליונים הלבנים׳ בשארלוטסוויל.

קיים הרבה מידע ומסרים בשביל סרט אחד, ונראה מעט ארוך (135 דקות) בניסיון לכסות מנעד נושאים, תוך הדגשת הסיפור של סטולוורת׳. עבודת הבימוי של לי מעודנת כתמיד, ומסייעת להחליק חלק מהקמטים הללו באמצעות הצילומים המדהימים של הצלם קייס ארווין וכמה קטעים מוזיקליים של המלחין הקבוע של לי, טרנס בלנשארד.

Blackkklansman לא מבלה יותר מדי זמן בחשיפת עומק הדמויות, ומתעניין יותר בהתבוננות באידיאלים שלהם – וכיצד הם מתפתחים בסרט. ג׳ון דיוויד וושינגטון (״בולרז״), שהוא הבן של אחד השחקנים המובילים בסרטיו של לי דנזל וושינגטון, נמהל בתפקיד באופן מושלם כגיבור הסרט ויש לו כימיה מוצקה עם השחקנים שסביבו, מה שעושה את הסיפור שלו מעניין עוד יותר. שחקני המשנה של הסרט חזקים גם הם, אם זה אדם דרייבר (״מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר״) כשוטר יהודי, ועד יאספר פוקנן ו-טופר גרייס (״מופע שנות ה-70״) כחברי ה-KKK.

זהו הוא אחד הסרטים הטובים ביותר שלי לי בשנים האחרונות. הסרט אינו נרתע מלהראות את הזוועות האכזריות של קנאות על רקע גזעני, וגם השימוש ברגשות השחקנים ובמבטאים שלהם מודגשים עד כדי הגזמה. סיפורו של סטלוורת׳ בהחלט שווה את המסך הקולנועי, והצופים צריכים להכין את עצמם נפשית שהם מגיעים לסרט ארוך, מאתגר, אבל בהחלט משתלם בלא מובן המילה.

The post Blackkklansman: המסר של ספייק לי appeared first on Shavua Israeli - שבוע ישראלי.

מאת: שי שגב

התסריטאי והבמאי ווס אנדרסון יצר לעצמו שם עם סרט הבכורה שלו: ״פשיעות קטנות״ מ-1996. מאז, אנדרסון המשיך לפתח את סגנון הבימוי הייחודי שלו עם הרבה הומור, השראה ומקוריות.

עם כמה סרטים מצליחים ואיכותיים במיוחד, כמו ״משפחת טננבאום״, ״רכבת לדארג׳ילינג״, ״ממלכת אור הירח״ ו-״מלון גרנד בודפשט״, אנדרסון חוזר עתה עם סרט מונפש בסגנון סטופ-מושן: ״אי הכלבים״ – סרט חכם, מקורי, משעשע ובעיקר מחמם לב על נער וכלבו.

אנדרסון כתב וביים את ״אי הכלבים״ על סמך סיפור שהוא יצר עם משתפי פעולה תכופים, כמו רומן קופולה, ג׳ייסון שוורצמן וכן קוניצ׳י נומורה. העלילה של הסרט לפעמים קצת מסובכת, אך היא מושרשת בסיפור הקלאסי על ילד וכלבו. מה שהופך את הסרט של אנדרסון לכל כך ייחודי הוא האווירה הדיסטופית העתידית שבו הוא מתרחש, והשימוש בסטופ-מושן כדי להביא לחיים את הכלבים. שילוב של כלבי רחוב עם כלבי מחמד, שנדחקו כולם לאי מלא זבל, נשמע קודר למדי, אך זוכים לנימה חיה ומקורית בזכות הציניות החדה והמתוחכמת של אנדרסון. השכבה הנוספת בסיפור, אשר עוסקת בשחיתות פוליטית, נרקמת להפליא אל תוך קו העלילה שבו גיבור הסרט, אטארי, מחפש אחר כלבו, ועובדה זו מציעה עומק ועניין, ועל כן הסרט יכול להתאים למבוגרים ולצעירים ברוחם (אם כי לא לילדים קטנים).

מה שמקפיץ את העלילה בסרט ״אי הכלבים״ הוא העושר הוויזואלי בעולם המונפש של אנדרסון. יש הרבה פרטים שהבמאי הכניס, ולא רק הדמויות המונפשות מתעוררות לחיים באופן נפלא, אלא גם ההיסטוריה הנרחבת של מגסאקי – העיר שבה מתרחשת העלילה. יש אינספור פרטים, שפע עובדות היסטוריות בדיוניות, הצופים עלולים ללכת לאיבוד בזמנים השונים המתוארים בסרט, אבל כל אלו מסייעים להביא עוד שכבות של עניין וצבע לסרט. לרבות מן הדמויות הראשיות, הן הכלבים והן בני האדם, יש רקע מפותח לאורך הסרט, ולכל דמות יש אופי ועניין. בהתאם לאופי, קולות הרקע והדיבוב של דמויות הסרט הותאמו על ידי שחקני צמרת, עובדה נוספת שמביאה חלומיות וקסם לכל הסיפור.

כבר בכתוביות הפתיחה אפשר לקרוא במהירות את רשימת השחקנים המרשימים שהעניקו את קולם לדמויות הסרט, ביניהם: סקרלט ג׳והנסון, ביל מארי, ג׳ף גולדבלום, אדוארד נורטון, בריאן קרנסטון, טילדה סווינטון, ליב שרייבר, פרנסס מקדורמנד, פ. מארי אברהם, הארווי קייטל, יוקו אונו ועוד ועוד. חלק מדובבים כלבים וחלק בני אדם – אך לכל מדובבת ומדובב יש האופי הייחודי שלו.

״אי הכלבים״ הוא עוד מיזם סטופ-מושן מוצלח למדי של אנדרסון, שבו הוא מביא את הסגנון הייחודי שלו בסיפור מחמם לב, שבוודאי ישמח את המעריצים הוותיקים, וילהיב צופים חדשים. ״אי הכלבים״ יגרוף כמה פרסים מכובדים עם פתיחת עונת הפסטיבלים המתקרבת, אך מעבר לצד האמנותי, גם אם אינכם חובבי כלבים – בוודאי תאהבו את הסרט, כיוון שהוא מלא הומור ומתאר הרפתקה נהדרת לכל אורכו.

The post Isle of Dogs: אגדה מקורית של ווס אנדרסון appeared first on Shavua Israeli - שבוע ישראלי.