"הלכת לכנס של שלדון אדלסון, נהיית ימנית אה?"

"מה לך ולכל מצביעי טראמפ האלה?"

כנס ישראלי במיאמי, נו באמת, אין לי ציפיות" מצאת לך סוף סוף חתן ישראלי?"

וזה רק קצה הקרחון של הערות שקיבלתי מאנשים למשמע הבשורה שהייתי בכנס השנתי של IAC, בחודש שעבר, בפלורידה. (גילוי נאות, הייתי בכנס במסגרת העבודה שלי ובמסגרת היותי פעילה של הארגון באטלנטה).

ואז הגיע הסיפור החוויתי של הסופר מאיר שלו על הכנס, והחגיגה גדלה: "…על הכנס הזה שרתה אווירה ימנית מובהקת, ואנחנו (סתו שפיר ואני) נפלנו זה על צווארי זו כנפול אחים אבודים. אני דיברתי שם על ספרים שלי ועל השפה העברית. ח"כ שפיר הופיעה כפוליטיקאית, וזכתה ללא מעט תגובות גסות רוח, שהעידו על כך שיש ישראלים שגם אחרי שנים בגולה מצליחים לשמור על הזהות הישראלית שלהם…" (מאיר שלו, ידיעות אחרונות, 14.12.2018)

לא, אני לא הולכת לספר לכם כמה ימנים או שמאלנים היו שם, בניגוד לסופר מאיר שלו שבחר לתת לזה נפח משמעותי בחוויה שלו בכנס. אני כן בוחרת להתמקד באבחנה שלו שיש ישראלים שגם אחרי שנים בחו"ל מצליחים לשמור על זהות ישראלית.

ובכן, אני ישראלית, חיה בארצות הברית (רוב הזמן מנסה לא להיות גסת רוח , וזה ללא ספק מאבק יומי-יומי קשה מנשוא), יש לי חברים ישראלים, ואנחנו משתדלים לעשות ארוחת שישי כל שבוע. יש ישראלים אחרים שגרים פה ששומעים מוזיקה ישראלית כל הזמן, צופים בערוצי טלויזיה ישראלים וחברים בקבוצות של ישראלים בפייסבוק שחיים בגולה, ויש עוד כמה ישראלים שאני מכירה פה שהזהות הישראלית שלהם מסתכמת בעובדה שיש להם דרכון ישראלי.

שאלת הזהות, היא שאלה שאני דנה בה לאורך כל התקופה מאז שעברתי להתגורר בארצות הברית. בכנס IAC שמעתי מספר פעמים לא מבוטל את הגדרות הזהות ישראלי – אמריקאי" ו"אמריקאי- ישראלי", מאנשים רבים, גם כאלה שמתגוררים פה עשורים ויש להם פה חיים שלמים ועדיין מתעקשים להיפרד מישראל כמרכיב בזהות שלהם.

מי הוא ישראלי? האם זה מישהו שנולד בישראל וחיי בה? האם זה ילד שנולד בגולה להורים ישראלים? האם זה מישהו שעשה עליה?

ואם אני אכן מגדירה את עצמי ישראלית, האם אוטומטית אמור להיות אכפת לי ממה שקורה במדינה קטנה במזרח התיכון, שאני לא חיה בה? האם אני אמורה לשייך כל מעשה אנטישמי שמתבצע בעולם, כשנאת ישראל? האם יהודים חייבים לתמוך בישראל? האם זה בסדר להגיד שאני ישראלי מבלי שיצפו ממני להסביר על הסכסוך, או שתהייה לי דעה על "חוק הלאום"? ואם אני ממש מרחיקה לכת, אם אני הולכת להופעה של אביב גפן בניו יורק ולא להופעה של עומר אדם, אז אני עוכרת ישראלית, או לחילופין, תומכת ישראל?

ומה זה אומר אם אני מגדירה את עצמי "ישראלי- אמריקאי" או "אמריקאי-ישראלי", כי אני בוחרת לשלב בין שתי המדינות? ואם אני שמה שם של מדינה לפניהשניה, האם אני יותר כזאת מהשניה?

וואי אחותי, חפרת. הבנו. יש בעיית זהות לישראלים שחיים בגולה. מה את רוצה?", אני שומעת כמה מכם שואלים אותי בזמן שאני כותבת שורות אלה.

לגיטימי. אני לא באמת מצפה מאנשים שלא חיו במדינה אחרת בחייהם להבין את מה שאני כותבת פה, ובכל זאת, אני מאפשרת לכם הצצה נדירה לשאלות ותהיות של ישראלים רבים בהקשר של זהות ולהשלכות שיש להן.

אם אתם עדיין כאן, בשמחה אספר לכם שבכנס השנתי של IAC, זה מה שעשיתי כמה ימים, חפרתי. השתתפתי בפנאלים רבים, כאלה שהיו קרובים לליבי וכאלה שפחות, שמעתי מגוון דעות, התעצבנתי, התרגשתי, התעצבתי, ושמחתי. פגשתי מלא אנשים, ביניהם כמה שאני מכירה וירטואלית ברשתות החברתיות וסוף סוף יצא לי להכיר אותם באופן אישי.

היה רגע אחד שאתגר את הסבלנות שלי, בעודי חופרת לעוד מישהו בקבלת פנים של "תגלית", שהייתה מיועדת לצעירים שבכנס, נכנסו לאולם הזוג שלדון.

החמצתי פנים.

"לא הכנתי לכם נאום היום, אז אתם יכולים לשאול אותי שאלות", אמר אדלסון למיקרופון כשהוא יושב על הקלנוע שלו.

"מה גרם לך לתרום לישראל?" שאל מישהו מהנוכחים.

אדלסון גולל בפנינו את ילד ותו, את הקשר לאביו ואתהסיבה שהחליט לתרום ל"תגלית" לפני עשרים שנה. ד"ר מרים אדלסון, הוסיפה משלה, העיניים שלה ברקו. היא הייתה כל כך קורנת וגאה.

פניי עדיין חמוצות, הדבר הזה שנקרא "ישראל היום",ניקר לי בקופסא.

מה יש לך?" חבר שאל אותי ״נורא קל לכעוס עליהם, שהם מתערבים לי במדינה", עניתי

״כן אני יודע, מבין אותך, אבל זאת לא המדינה שלך יותר משלהם, איכפת להם מישראל, והכנס הזה לא היה מתרחש בלעדיהם".

החמצתי פנים עוד יותר, כי ידעתי שהוא צודק.

רגעי השיא שלי היו: החיבוק של מרים פרץ ההופעה של יהודה פוליקר, התמונה עם צחי הלוי (כן, אני שיטחית), ומסיבת הריקודים עם כל המשתתפים, עיתונאים, פוליטיקאים, מושלים, תורמים, ימנים, שמאלנים, אמריקאים, ישראלים, יהודים, שהרעידו את קירות המלון בפלורידה כמו שבחיים לא רעדו.

הרגעים בהם ישבתי לקפה, לדרינק, לצהריים עם משתתפים אחרים ודיברנו על מה ששמענו בפנאלים, על החיים פה בארה"ב, על החיים בישראל בפרספקטיבה של זמן, מרחק ובעיקר על זהות, היו הבלתי נשכחים.

התחושה האישית שלי הייתה שאני נמצאת במרחב בטוח, יחד עם עוד 3200 משתתפים, עם הרצון לחלוק את שאלות הזהות שלנו,  על ולנסות לקבל תשובות. האבסורד הוא שככל שמדברים על זה, השאלות מתרבות, שובות? אין תשובות, יש החלטות לקבל לחיות חיים שלמים עם שאלות.

אני לא פה למכור לכם את הכנס השנתיֿ של IAC ואת פועלו של הארגון, את זה אתם יכולים לקרוא באתר שלהם ולהחליט אם זה משהו שמעניין אתכם או לא.

אני כן פה להציע לכם להקשיב לאנשים אחרים שרואים את הישראליות שלהם שונה משלכם, גם אם היא לא מתיישבת עם דעותיכם שלכם. בין אם זה להיות אקטיבי בקהילה שאתה מתגורר בה לבין אם לא, בין אם זה לנסוע לכנס IAC וללכת להרצאה של מאיר שלו או ללכת להרצאה של בועז ביסמוט. כל אחד מאיתנו מאמץ זהות מסויימת , וזה צריך להיות בסדר שלא כל הישראלים יחלקו את אותה הזהות הישראלית, אם בכלל.

שתהייה לכולנו שנה אזרחית מהממת!

The post כשמאיר שלו, שלדון אדלסון והזהות הישראלית נפגשו appeared first on Shavua Israeli - שבוע ישראלי.

כתבה וצילמה: הגר סידס

את הביקור השנתי שלי בישראל פתחתי יחד עם אפרת בשוק הפשפשים ביפו. מאוד נחמד שם. מה שנחמד עוד יותר הוא להיות שם כשכולם בעבודה ולא ממש עמוס. צהריים אכלנו בפועה.

פועה: יופי של סלט עדשים

התמזל מזלנו והיה שולחן פנוי (מיד אחרינו היה שם תור לא נורמלי). המקום היה עמוס בתיירים, דבר שחימם את ליבי (בכל זאת נציגת משרד התיירות). אפרת ניצחה על ההזמנה, טחינה אדומה, סלט עדשים וקובה כרובית ברוטב קארי. אף מנה לא איכזבה. האהובה עליי הייתה סלט העדשים. שני סוגי עדשים, עם מלח, שמן זית, לימון, כוסברה, צנונית וחמוציות מיובשות, על מצע טחינה אדומה. מרענן, לא כבד וקל להכנה.

המסעדה הבאה הייתה אחת מהפתעות הביקור שלי. כמשתמע מרבים מהפוסטים שלי, אני לא אוכלת אוכל כשר, ליתר דיוק, אני אוכלת כל מה שלא כשר. גיסתי ואח שלי כן אוכלים כשר, והם הזמינו לנו מקום במסעדת EWA SAFI.

EWA SAFI – מרוקאית, כשרה ועסוקה

EWA SAFI היא מסעדה מרוקאית כשרה ליד מגדל שלום בת״א. היינו שם ביום ראשון בערב והיה מלא אנשים, בעיקר תיירים. המסעדה מעוצבת בסגנון מרוקאי, ממש כמו אוהל חינה או מימונה אפשר לומר.

כלי ההגשה כולם ממרוקו והאוכל לא נופל מביצוע של אף סבתא מרוקאית, כולל סבתא של גיסתי לדבריה. לפתיחה לקחנו את מגש סלטי הבית עם לחם פרנה לחם מרוקאי שנאפה במקום שרציתי להתחתן איתו), דג מרוקאי, סיגר בקר, והמנה הטובה ביותר שאכלתי שם ובין הטובות שאכלתי בביקור הזה, פסטיה – בשר טלה בבישול ארוך, עם פרגיות, שקדים, עטוף בבצק פילו, ובצד צ׳ילי מקורמל. פשוט חלום. הביס בפה, של בשר הטלה עם הקרנץ של השקדים והצ׳ילי המתקתק, ואוו! יכולתי לאכול שניים כאלה בלי לחשוב פעמיים. למנה עיקרית, הזמנו טנג׳ין טלה עם פירות יבשים, מגיע על מצע קוסקוס וירקות שורש. המסעדה הזאת, מלבד השירות האדיר שהיא עושה לקהל ששומר כשרות, היא חוויה קולינארית לכולם.

שוק הכרמל: נפלאות הפיתה הדרוזית

ביום שני הלכתי לשוק הכרמל יחד עם ליליפוט ככה אני קוראת לה). הכל נאמר על שוק הכרמל, אני לא באמת יכולה להמציא משהו חדש. מה שכייף שם זה שאפשר לצלם ירקות, תבלינים, ממתקים, גבינות, וזה לא נמאס. עוד תמונה ועוד תמונה ועוד אחת, כי חייבים להראות לאנשים באמריקה, שאין כזה בשום מקום חוץ מישראל, ואז תמונה של פיתה דרוזית, ואז בא לי פיתה דרוזית, עם לאבנה, שמן זית וזעתר, ואז אני תוקעת פיתה דרוזית, וזה כל כך טעים (נשבעת שאכלתי רק חצי פיתה). שתינו בירה במנזר, והשלמנו פערים. אחכ עוד סיבוב בשוק, הפעם הצקנו לרוכלים כמו שאנחנו עושות כשאנחנו יחד, ואף אחד לא באמת מבין למה אנחנו נקרעות מצחוק, ואז כבר היה זמן לצהריים, ובבר אוכל היה מקום *על הבר*, שזה ממש נדיר, אז התיישבנו.

בר אוכל – להפסיק לחפור לתיירים

את בר אוכל הכרתי כבר לפני שנתיים. הייתי שם עם אחי ביום שישי בצהריים. היה ממש טעים, אבל אם אתם יודעים מזה שישי צהריים בשוק הכרמל, אז אתם יכולים להבין למה הדבר היחיד שאני זוכרת הוא שאנשים עומדים לי עם סטופר על המנה ומחכים שאסיים. הפעם היה אחרת. הפעם היו כל כך הרבה מקומות ישיבה שאני וליליפוט השתלטנו על כל הבר. הבעלים, החמוד, הוציא לנו ערק אשכוליות בלי טעם של ערק אבל עם הרגשה של ערק (הרגשה מעולה), התחלנו עם מטבלים, ועשינו לחיים עם בחורה מאוסטרליה ובחור מקוריאה. צילמתי את הקבבים על הפלאנצ׳ה, ואת הירקות הצלויים, הקוריאני הלך ובא זוג מקסיקני מבוגר שזה הביקור ה-20 שלהם בארץ הקודש. ליליפוט קוראת לי להפסיק לחפור לתיירים כי האוכל מוכן. צלחת יפיפיה של בשרים נחתה על הבר. סטייק, קבב, וצ׳וריסו עם ירקות צלויים. הכל טעים. הקבב מנצח. הבעלים מוזג לנו שוטים של משהו בטעם אבטיח, והכל מתערבב ביחד לחוויה תרבותית שמחממת את הלב, בלי טיפת ציניות.

עכו: התור לחומוס סעיד

ביום שלישי נסעתי לעכו. לא הייתי בעכו מאז התיכון לדעתי, וגם זה היה לעצירת ביניים. גם אמא שלי ואח שלי לא ממש היו בעכו, אז הם הצטרפו. היה גשם כל הדרך לשם וקיוויתי שיתבהר,

ואכן אחרי שהתבהרו השמיים, קיבלנו יום בהזמנה. עכו מפורסמת היום בקנה מידה בינלאומי בגלל דייג אחד שהוא גם שף, וקוראים לו אורי בורי, והמסעדה שלו נמצאת במלון אפנדי, ממש בתוך קוטלי העיר העתיקה. לא הלכתי לאכול אצלו. באופן עקרוני יש לי בעיה לשלם הון תועפות על אוכל שאפשר לאכול בשוק אצל סבתא חמודה בשליש מחיר וסביר להניח שזה יהיה פחות מסחרי ויותר טעים.

אז אחרי סיבוב באולמות האבירים ומנהרות הטמפלרים (שזה חוויה מגניבה לגמרי), הובלתי אותנו לכיוון המפרץ, איפה שנמצאת ארוחת הצהריים שלי. בדרך לשם חצינו את השוק הטורקי, שאפשר למצוא שם מסעדות קטנות וחמודות וברים לבירה ומזטים. ״חומוס סעיד״ המפורסם, שהתור אליו בשעה 12 הוא תור לא הגיוני בעליל. ממתקי קשאש שנחזור אליהם אח״כ, דייגים שמוכרים את הסחורה שהם דגו בבוקר, מלא תיירים ושילוב של נוצרים, יהודים ומוסלמים. בדיוק כמו שאני אוהבת.

מסעדת אל-מארסה
(El Marsa) – תודה לגי פינס

לפני הביקור לישראל ביקשתי המלצות של ישראלים למקומות לאכול בהם, כאלה שהם היו אוכלים בהם. מפה לשם מישהו תייג אותי בפוסט של גיא פינס ובתמונה שהייתה טיפה חשוכה, היה קובה בצורת אגס וברקע סירות דייגים עם שם המסעדה. מיד פצחתי בחיפוש ומצאתי את המנה. קובה פירות ים, על מצע עדשים. זאת הסיבה שנסעתי לעכו. המסעדה לא הייתה מלאה. מלבד הסביצ׳ה הטרי והמרענן, סלט החצילים-טחינה הוא בין הטובים שאכלתי (לא צוחקת). המנה שלי הגיעה! והיא לא אכזבה. קובה ממולא בקלמרי ודג, ומלא דברים טעימים (תיזהרו זה רותח, נכוויתי בלשון), מוגש על סלט עדשים וחיטה, עם גבינה בולגרית ושיני שום קלויות. אפילו אח שלי שהוא ממש בררן באוכל, היה מבסוט. הייתי בעננים. תודה למי שתייג אותי ותודה לגיא פינס שתייג את המסעדה.

בורקס לוינסקי כמו הפעם הראשונה

קבעתי עם חברה בשוק לוינסקי, והקדמתי קצת. הקדמתי מספיק בשביל ללכת לבורקס לוינסקי ולאכול אחד. את הבורקס הזה תיארתי בפוסט שלי לפני שנתיים ב ״אכול כפי יכולתך בישראל״. העניין הוא שנראה לי שהוא נהייה יותר טעים או שהוא פשוט נשאר טעים בזמן שלא הייתי בישראל. בניגוד לפעמים קודמות, החלטתי לשבת בפנים לאכול אותו. כשהוא חתך לי אותו לצלחת, אמרתי לעצמי ״אין מצב שאני מסיימת את זה״. עשרים דקות אחרי זה, המשכתי לטבול פירורים שנפלו ממנו בזמן שאכלתי את כל כולו ברסק עגבניות. בזמן שצילמתי את הבורקס מכל זווית אפשרית, עמדו בחוץ חבורה של אנשים עם מדריך שמסביר להם באנגלית מה הם הולכים לאכול, וקנאתי בהם שהם הולכים לאכול את זה הפעם הראשונה. כי כל פעם שאתה אוכל שם, זה כמו הפעם הראשונה.

בתור ישראלית שלא ביקרה במקסיקו, עד לפני שנה וחצי, לא ממש הייתי חשופה למטבח מקסיקני. ברגע שנחשפתי אליו, תהיתי מדוע בישראל אין לנו אוכל מקסיקני. זה קליל, מתאים בדיוק לאקלים שלנו, לא יקר להכנה, ומאוד צבעוני. התשובה לשאלה הזאת די ברורה, יש לנו מספיק אוכל רחוב משלנו, שאנחנו לא באמת צריכים את המטבח המקסיקני לעומת האמ־ריקאים. למרות זאת, יש לנו מלא מטבחים אחרים בישראל שהצליחו ובגדול, והמקסיקני אף פעם לא ממש תפס תאוצה. בביקור הזה ראיתי שיש איזה שינוי במובן הזה ושמחתי. המקום הבא שאספר עליו הוא הפתעה נוספת שהייתה לי בביקור.

ממתקי קשאש – כנאפה חלומית

להיות בעכו ולא לאכול כנאפה זה משהו שלא מתקבל על הדעת. באופן אישי, להיות ליד כנאפה ולא לאכול אותו זה לא מתקבל על הדעת. כשהייתי בת 8 סבתא שלי (ז״ל) לקחה אותי לבית לחם. זאת הפעם הראשונה והאחרונה שהייתי שם. אני זוכרת שישבנו במסעדה מול עץ חג המולד, וסבתא שלי הזמינה משהו כתום כזה. היא שאלה אם אני רוצה לטעום, ולמרות שהיססתי, טעמתי. עד היום אני זוכרת את הטעם, את מי הוורדים עם גבינת העזים החמימה בפה שלי, ואותי אומרת לסבתא שלי שאני רוצה עוד מהדבר הכתום הזה. ״כנאפה״ היא ענתה והזמינה עוד חתיכה לשתינו.

כשנכנסנו לממתקי קשאש בעכו, אמא שלי ביקשה קפה, ואיש חביב עם שיער לבן , הגיע ומזג לה כוסית. בעודי תוקעת את הכנאפה אני מבקשת גם אחד כזה, שיהיה לי להוריד את הכנאפה. תוכלו למצוא שם בקלאווה בכל הסוגים, תעצרו שם, שבו לקפה עם ממתק ליד, דברו עם בני דודנו ותמשיכו הלאה.

לה אוטרה – פיוז׳ן ישראלי מקסיקני

נמצאת במלון אימפריאל על רחוב הירקון , והיא אחותו הצעיר של בר אימפריאל המצוין. היא מעוצבת בסגנון שמזכיר בר על חוף הים איפשהו במקסיקו או באזור הקאריביים. יש להם מגוון רחב של קוקטיילים מגניבים, אני הצטיידתי במסקמויול בגרסה שלהם שהיה מוצלח ביותר. חברים שלי הגיעו, השלמנו פערים והאוכל הגיע. אני שמחה לבשר לכם שיש דבר כזה פיוז׳ין ישראלי- מקסיקני והוא מבורך. אין מנה שהזמנו שלא הייתה מוצלחת, טאקוס עם בקר, סביצ׳ה על מצע גואקמולי, טאקוס כרובית (טבעוני) מושלם, נתחוני בקר, עם חתיכות מלון. זאת הייתה חגיגה אמיתית. אני שולחת לשפית (בדקתי) היישר מאטלנטה קידה. חותמת על המקום באחריות.

***

אכלתי המון, השתדלתי לאתגר את עצמי כמה שיותר ולהיות תיירת כמה שאפשר.

אני לא באמת חושבת שיש בין ישראלים הסכמה על אוכל וזה מה שכל כך יפה בעייני. יש לנו דעה מוצקה על החומוס הכי טוב ולמה חומוס הוא לא טוב, ולמה בורקס כזה ולא אחר, אבל האוכל הכי טעים שאכלתי היה אצל אמא שלי , דודה שלי, אמא של גיסתי, אמא של חברים שלי. בתוך הבתים שלנו נמצאות השפיות והשפים הכי טובים. אלה שמכינים משהו מכל הלב, עם הנגיעה ההיא שיש רק להם, ושרק לא ייחסר לאף אחד.

עד לפעם הבאה, דרישת שלום חמה!

The post לאכול ולעכל ברחבי ישראל appeared first on Shavua Israeli - שבוע ישראלי.