מאת: דיקלה גולסה-חליווה

אין ספק שהמוח של אדם מבוגר אינו טרי ורענן כמו המוח של הילד. אך היכולת ללמוד ולהתחדש טבועה בתאי-המוח, ואינה נעלמת עם הגיל. יתר על כן, דווקא כאשר אנחנו מתבגרים עלינו להקפיד ללמוד ולנסות דברים חדשים כל הזמן כדי לשמור עליו פעיל וחד, דבר שיסייע לאיכות החיים הכללית שלנו, לשמחת חיים והתחדשות.

בכל נקודה בחיים שלנו אנו מבינים מחדש שבעצם הכל עוד לפנינו ואף פעם לא מאוחר להתחיל לעשות/ללמוד/לראות משהו חדש. תוחלת החיים שעולה והשינויים באופי החיים המודרני מעודדים אנשים רבים לצאת מהחיים המוכרים בגיל 40, 50 ואפילו 60 כדי לחזור לספסל הלימודים ולרכוש תואר ראשון. בין אם הם על מסלול קריירה קיים ובין אם לא, בין אם הם נדרשים ללמוד ובין אם מדובר באנשים שרק מעוניינים להרחיב את השכלתם – יותר ויותר מבוגרים מתחילים תואר ראשון בגיל מאוחר.

״שריפת זמן" או "זמן איכות"?

הלימודים בגיל המבוגר אינם בבחינת "שריפת זמן" אלא תוספת איכותית ומעשירה לחיים. הלימודים מביאים להם סיפוק רב וזה בהחלט משליך על סביבתם הקרובה. עם זאת, חשוב לזכור כי בתקופת ההתבגרות והזיקנה, באופן טבעי, ישנה האטה ביכולת הקוגניטיבית- חשיבתית והקצב הופך להיות איטי יותר.

לכן, המבוגרים שפונים כעת לאפיק לימודי של כמה שנים, חייבים לדעת שהם יקלטו הכול אבל בקצב איטי יותר מאשר בצעירותם. כלומר, הם ילמדו טוב יותר אם לא יילחצו בזמן, אם יפנימו שהלמידה היא עבורם בלבד ועליהם ליהנות מהדרך. אל להם לערוך השוואות בינם לבין לומדים צעירים ובכלל, יש להניח את התחרות מחוץ למגרש הלימודי.

חשוב לזכור כי יכולת הלמידה נשמרת עד סוף החיים כל זמן שאין מדובר במחלה מוחית, אבל צריך להתאים את רמת הציפיות למצב החדש ולבקש עזרה ממי שיכול לתת אותה. למשל, עזרה בהנחיה של צורת לימודים נכונה כמו, בחירת נושא מתאים, סדר וארגון החומר ,סיוע במתן פתרונות לשאלות ענייניות ויכולת התמצאות במרחב הדיגיטלי שמשתנה חדשות לבקרים.

מה קורה למוח עם השנים?

פרופ' שרי וויליס מאוניברסיטת טקסס באוסטין וויליס ובעלה פרופ' ק' וורנר צ'אי, אחראים לאחד המחקרים הארוכים והמצוטטים ביותר בהיסטוריה הקצרה של חקר ההזדקנות, "המחקר ארוך השנים של סיאטל", שיצא לדרך ב־1956. המחקר עקב במשך 40 שנה אחרי 6,000 אמריקאים בני 90–20 שנבחרו באופן אקראי, בעלי רקע אתני ומקצועי מגוון, שחולקו באופן שווה לגברים ונשים. מדי שבע שנים הנבדקים עברו סדרה ארוכה של מבחנים שבדקו את היכולות הקוגניטיביות שלהם: מגודל אוצר המילים (לכמה מילים הם יכולים למצוא מילים נרדפות בזמן נתון), זיכרון מילולי (כמה מילים הם יכולים לזכור), יכולת לבצע פעולות חשבון, אוריינטציה מרחבית, מהירות תגובה (כמה מהר ילחצו על כפתור כשיראו אור ירוק) ועד מבחני לוגיקה שונים.

תוצאות ראשונות מהמחקר הגיעו רק לפני כמה שנים. הם היו הפתעה ענקית. ביצועי השיא של הנבדקים בארבע הקטגוריות החשובות והמסובכות ביותר – אוצר מילים, זיכרון מילולי, אוריינטציה מרחבית וחשיבה לוגית – היו בממוצע בין גיל 40 ל־65. גברים הגיעו לשיא הקוגניטיבי שלהם בממוצע בשנות ה־50 המוקדמות. נשים שמרו על ממוצע גבוה אל תוך גיל 60 ו־70. רוב הנבדקים, חוצה מין, רקע ומקצוע, השיגו תוצאות טובות יותר במבחנים בגיל 50 מאשר בשנות ה־20 שלהם. התוצאות היממו את החוקרים. במחקרים אחרים, אגב, נמצאו תוצאות דומות. גיל 40, כך מסתבר, הוא גיל קסום שבו אנחנו בשיא ההצלחה והלמידה.

אז איך זה שהשיא מגיע דווקא מאוחר כל כך? בספרו פרדוקס החוכמה" חוקר המוח אלחנן גולדברג מנסה להסביר זאת מניסיונו הפרטי: "בסך הכל תודעתי איננה חלשה יותר או חזקה יותר מכפי שהייתה לפני עשרות שנים. היא שונה", הוא כותב בגיל 57, "מה שהיה פעם עניין של פתרון בעיות כרוך היום במידה רבה יותר בזיהוי תבניות. אינני מצטיין כפי שהייתי בחישובים שכליים מייגעים, ממוקדים, עתירי עבודה; אך דברים אחרים נעשו דווקא קלים יותר. לא פעם, כשאני ניצב מול דבר שנראה כבעיה מאתגרת, אני עוקף איכשהו את החישוב השכלי המייגע, והוא נעשה למיותר. הפתרון בא ללא מאמץ, כמקשה אחת, כאילו מאליו. מה שהפסדתי ביכולת לעשות עבודה מנטלית קשה, הרווחתי ביכולת להגיע לתבונה מידית, כמעט לא הוגנת בקלותה".

מה יאפשר למידה מוצלחת לאנשים בגיל מתקדם?

1. יש להבין שהלימוד כעת הוא הנאה ולא הכרח, לכן יש ליהנות מהתהליך כמה שאפשר.

2. יש להקפיד על מקום לימוד נעים ונוח שמתאים לצרכים שלנו באותו זמן.

3. יש לדאוג לכך שיהיה מנטור זמין שיש באפשרותו לענות על שאלות ולכוון את הלימוד בצורה הטובה ביותר.

4. יש לקבל את זה שהלמידה צורכת יותר זמן משהיינו צעירים, ולהיות סלחנים.

5. יש לחלק את החומר למנות קטנות יותר שניתן להתמודד עמן בצורה רגועה.

6. עריכת טבלאות, תרשימים, סיכומי ביניים ועוד עוזרים בתהליך הלימוד.

7. ניתן להיעזר בטכנולוגיה – רצוי לרכוש מחשב חדש ובו תוכנות עדכניות – לא לפחד לשחק איתן.

רוצים לתרגל את המוח שלכם: הירשמו לקורס באוניברסטה הפתוחה בישראל. בלוס אנג'לס מתקיימת קבוצת לימוד בכל יום שישי בבוקר לסטודנטים לתואר ראשון של האוניברסיטה הפתוחה. בכיתה מקבלים הנחייה וסיוע הן בפן הטכני של למידה מרחוק והן בפן הארגוני כמו סדר וארגון החומר הלימודי, הבנת השאלות, דיון בחומרים ומתן פתרונות מיידים לבעיות העולות מול האוניברסיטה בישראל. מפגש למצטרפים פוטנציאליים חדשים עם מרכזת התוכנית, אילנה שושן, ייערך במרכז שפר בוודלנד הילס ביום ראשון, 18בנובמבר, ב- 4אחה"צ. כולם מוזמנים! לפרטים נוספים והרשמה: טל':818-451-1201 openul18@gmail.com

The post לימודים אקדמיים? לעולם לא מאוחר מדי… appeared first on Shavua Israeli - שבוע ישראלי.

מאת: דיקלה גולסה–חליווה 

אני לא אוהבת את המילים "נכים" או "מוגבלים"; זה מעורר אצל כולנו תפיסה סטריאוטיפית לאנשים שסובלים מבעיות מולדות, גופניות או אפילו נפשיות כלשהן, וכל מה שהם רוצים זה "לחזור להיות נורמאליים".

אז זהו שלא.

אלה הם ילדים וילדות, גברים ונשים, סבים וסבתות, עובדים ומעבידים, חברים ושכנים, סטודנטים ומנהיגים, אמנים, רופאים, מורים ומדריכים לחיים. הם כולם בני אדם, הם קודם כל אנשים.

לאנשים אלו הוגדרו הצרכים המיוחדים ככאלו הגורמים למוגבלות בהתנהגות מסתגלת והם פועל יוצא של לקויות גופניות, שכליות, נפשיות, רגשיות-התנהגותיות, חושיות, קוגניטיביות, שפתיות או לקויות התפתחותיות כוללניות.

אנשים אלה לא זקוקים לרחמים וגם הוריהם לא. הם שמחים, בריאים ומאושרים והלקות הזו לא תעבור להם כל חייהם אלא הם ילמדו להתמודד אתה, הוריהם ילמדו להכיל אותה וכולנו נלמד להבין שהם חלק מהחברה שלנו שבה אנו חיים.

נכון, הם בהחלט זקוקים ליותר ממה שאדם נורמטיבי זקוק לו, כי בכל זאת לרובם יש מגבלה כלשהי שמקשה עליהם להשתלב בחברה, אך אין זה אומר שהם אינם מסוגלים לנסות/להתמודד ובעיקר להצליח.

אנשים עם צרכים מיוחדים יכולים להיראות בדיוק כמו האנשים ה"רגילים" בכיתה/בסופר/בעבודה שלהם אבל להיות שונים. הם יכולים להקשיב כמוהם אבל לשמוע אחרת. הם יכולים להביט כמוהם אבל לראות אחרת. אגב, להסביר זה כבר סיפור אחר… כי לא תמיד הם מצליחים לבטא את מחשבותיהם במילים או להתאים את פעולותיהם לנדרש בסביבה. ובדיוק בגלל זה הם נקראים אנשים "מיוחדים".

מה אנחנו כחברה צריכים לעשות?

לנסות ליצור להם חוויות בחיי היומיום שמאפשרות להם, לא משנה מי הם, להרגיש בפרק זמן כל כך קצר שהם חלק בלתי נפרד ושווה לחלוטין, במשהו גדול יותר. להישיר אליהם מבט ולהושיט יד. כל דבר קטן בשבילינו האנשים "הרגילים" יכול להיות דבר ענק בשבילם, האנשים "המיוחדים".

רצוי להדגיש שוב ושוב עניין חשוב ביותר והוא השימוש שלנו בשפה. חשוב לשים לב כיצד אנו מדברים על ועם האנשים הללו כי זה מה שיקבע את ההתייחסות שלנו אליהם ומה שישאיר בליבם חותם לנצח נצחים. אדם, כל אדם ובמיוחד אנשים עם צרכים מיוחדים, שקיבל הזדמנות אמיתית והצליח, מרגיש בלבו את תחושת היכולת שמתעלה על כאבי הלקות או הנכות שלו. מה שמעניין בהקשר זה הוא, שלרוב חושבים על המשמעות עבור המשתתפים עם הצרכים המיוחדים ומה הם לוקחים איתם. אולי חשוב לא פחות, הוא מה שאנחנו, האנשים "הרגילים" שומרים אתנו. לפעמים, דווקא כשאנו מביטים בעצמנו דרך העיניים שלהם, ניתן להיזכר באמת בחלק שלנו במעגל החברתי.

עמותת "מעגלים קהילתיים"

מעגלים קהילתיים היא עמותה שלא למטרת רווח שהוקמה בשנת 2017 ומספקת אינטגרציה חברתית לילדים, נוער ובוגרים בעלי צרכים מיוחדים, כדי ליצור חברויות, לעסוק בפעילות וליהנות מאירועים חברתיים כוללניים עם אינסוף מעגל של תמיכה בסביבה אוהבת.

עמותה זו שואפת ליצור קהילה מכילה ואוהבת שבה אנשים בעלי צרכים מיוחדים מאומצים באופן מלא כחברים שווים, ולהעצים את המתנדבים הצעירים להיות מנהיגים קהילתיים העוסקים בכך בעתיד.

מייסדת העמותה והמנכ"לית היא איילת ששון, אם לארבעה ילדים שמתוכם ילד אחד אוטיסט. לצידה פועלת סמנכ"לית הכספים רחל ויצמן, אם לשתי בנות ופעילה חברתית. שתיהן שמו להן כמטרה לקרב את הקהילה לאחר השונה והמיוחד, וכן לשמח ולחזק את האנשים בעלי הצרכים המיוחדים שלא תמיד יודעים שישנם אנשים "רגילים" עם לב ענק שיוצא אליהם ומבקשים להעניק להם קצת אהבה ורגעים שמחים.

ב"מעגלים" מקפידים לקיים בכל חודש אירוע המוני ומפואר בסיוע של מתנדבים מהקהילה היהודית, שבו הזרקור עובר ממטלות היומיום וההתמודדות עם האתגרים הלא פשוטים של גידול ילד עם צרכים מיוחדים, לכיוון של שמחה, השלמה והעצמת הייחודיות שבכל אחד ואחת מהם; לראות אותם מחייכים אלינו זה האושר הכי גדול שיכול להיות לנו כבני אנוש בחברה.

דבריה של אמא לילד עם צרכים מיוחדים שהם חברים בעמותת "מעגלים קהילתיים":

״לגדל ילד מיוחד, זהו מסע לא נגמר של עליות וירידות. הרבה מאוד רגעים של קושי ומשבר, רגעים שבהם כלום לא הולך, לצד רגעים של אור ותקווה. אני מאמינה שלפני שהקב"ה שלח לי את הילד המיוחד שלי, הוא נתן לי כוחות גדולים להתמודד איתו ובעיקר חברים טובים שיתמכו ויעזרו. עמותה זו אפשרה לנו להכיר חברים מיוחדים כמו הבן שלי, נתנה לי כתף להניח עליה את ראשי באהבה גדולה ולהבין שלא רק אני בודדה ומתמודדת עם אתגרים, אלא אני חלק ממשהו גדול עוד יותר. אנחנו מחכים לכל מפגש בכיליון עיניים ושואבים כוחות להמשך הדרך".

דבריה של מתנדבת בעמותת מעגלים קהילתיים":

״ההתנדבות בעמותה נותנת לי פרופורציות לחיים ולבעיות שבהן אני נתקלת בחיי היומיום. הכל נראה לי קטן ליד הקושי והכאב הלא נגמר במסע עם אדם בעל צרכים מיוחדים. שום דבר כבר לא מובן מאליו בחיי והשמחה שיש לי בלב בכל פעם שאני מגיעה להתנדב בעמותה, נשארת איתי זמן רב ומשפיעה על כל הסביבה שלי. אני מאוד רוצה שילדיי יגדלו להיות אנשים עם לב ענק ושיוכלו לתת יד לאחר, השונה מהם. אני שמחה מאוד לשמש עבורם דוגמה לנתינה ואהבה ללא תנאים".

חשוב לציין שכחלק מהשילוב הקהילתי, העמותה מחפשת בלי עסקים אשר ירצו לשלב את הבוגרים הצעירים בבית העסק שלהם וכך יעזרו להם להשתלב במעגל התעסוקה.

ליצירת קשר עם עמותת ״מעגלים קהילתיים":

טלפון: 818-253-9618

כתובת: 22717Mobile Street, West Hills, California 91307 

אימייל: Maagalimcircles@gmail.com

דיקלה גולסה–חליווה היא בעלת תואר שני בחינוך, מורה לעברית ויהדות בתיכון, מומחית בלקויות למידה ושיטות לימוד ומאמנת להורים בטיפול בהפרעות קשב וריכוז באמצעות פיענוח ציורים וגרפולוגיה.

The post על אנשים ומעגלים appeared first on Shavua Israeli - שבוע ישראלי.

מאת: דיקלה גולסה-חליווה

חיים גורי נולד בתל אביב בשם חיים גורפנקל, לגילה ולישראל גורי. הוא גדל בקיבוץ בית אלפא ולמד בבית הספר החקלאי כדורי. בשנת1941 הצטרף לפלמ"ח והספיק להשתתף בפיצוץ תחנות הרדאר בסטלה מאריס בחיפה ב-1946, ב"ליל הגשרים" ובהורדת מעפילי האנייה "חנה סנש". לצד זאת, היה "משורר חצר", כדבריו, וכתב באותה תקופה כמה שירים, בהם "שיר הקברניט", "נשוטה נשוטה" ו"יום יבוא אחים, נחזורה". במוצ"ש, 20 באוקטובר בשעה 8:00 בערב, יתקיים ערב לזכרו של חיים גורי במת"י בעיר. הערב יכלול סרט תיעודי על חייו, הרצאה מפי עמרי ליאור בימאי הסרט ושירה של כמה משיריו בליווי פסנתר.

גורי נמנה עם משוררי דור תש"ח וחתום על שירים ופזמונים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהאתוס הישראלי, כמו הנה מוטלות גופותינו", "הרעות" ו"באב אל ואד". ספרו הראשון, "פרחי אש", פורסם בשנת 49', כשהיה בן 26 בלבד. מאז הוא הוציא ספרים רבים, וכן סרטים העוסקים בשואה. אחד מהם, "המכה ה־81", אף היה מועמד בשנת 1957 לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר.

בגיל 15 התוודע גורי לשירתו של נתן אלתרמן, וזו השפיעה מאוד עליו ועל יצירתו. היה זה ספרו הראשון של אלתרמן כוכבים בחוץ" שהותיר בגורו רגשות עזים וכמיהה בלתי נגמרת לקרוא עוד ועוד. שנה מאוחר יותר למד גורי בבית הספר החקלאי כדורי. אז הוא כבר קרא, בנוסף לאלתרמן, את שיריהם של אלכסנדר פן, לאה גולדברג ואברהם חלפי, והתחיל לחבר שירים הומוריסטיים לוועד בית הספר. כשהיה בן 18 כבר כתב פזמונים רבים לפלמ"ח, ובמקביל התחיל לכתוב פה ושם שירה של ממש.

ביום מן הימים אזר אומץ והלך במפתיע לפגוש את נתן אלתרמן כדי להראות לו את השירים שכתב בתקווה לקבל ממנו טפיחה על השכם וברכת הצלחה. בבוקר שלמחרת נפגשו השניים בקפה 'קנקן', שתו קפה ושוחחו על הפלמ"ח ועל פועלו של גורי ללא קשר למחברת השירים "הוא שאל אותי על הפלמ"ח, על האימונים שלי, ואף לא מילה אחת על השירים שנתתי לו. זה כבר פגע בי. אמרתי שאני מתנצל שהפרעתי לו וקמתי כדי לצאת מבית הקפה. אלתרמן עצר בעדי ושאל אם אני רוצה להדפיס את השירים. אמרתי שאני חושב שכן, אבל רציתי חוות דעת ממשורר שאני מעריץ. ואז הוא אמר לי משפט נהדר, שלא אשכח לעולם ־ 'יום אחד אתה תראה שפרסמת. לא תמיד בחור זוכר מתי הוא אמר לבחורה אני אוהב אותך בפעם הראשונה'. כלומר יום אחד תדע שזה כבר קרה לך, אל תתכנן את זה, אל תרגיש רע מזה שלא פרסמת, זה כבר יגיע".

בגיל 23, התפרסם השיר הראשון שלו "מסע יום" בעיתון משמר" אבל האכזבה הייתה כה גדולה כאשר הבחין גורי כי בשיר נוספה שורה שלא הוא כתב. גורי, יליד הארץ, לא חווה את השואה בעצמו אך השפעותיה ניכרים בנפשו ועיצבו לא מעט את תפיסתו ויחסו לחיים. לאחר המלחמה הוא נשלח מטעם ההגנה למחנות העקורים בהונגריה, פעל בקרב התנועות הציוניות שם ועזר בארגון ניצולי השואה לקראת העלייה לארץ ישראל. בזמן שהותו באירופה בשנים שלאחר המלחמה הוא התוודע לזוועות השואה וזכה להכיר את שרידי המשפחות שניצלו מהתופת. המפגשים היומיומיים איתם והשיחות שניהלו, ניכרות מאוד בשירה שכתב מאז, וגם בפרוזה, בכתיבה העיתונאית שלו ובטרילוגיית הסרטים התיעודיים היסטוריים שיצר במשך כ-12 שנים: "המכה ה־81", "הים האחרון" ו"פני המרד".

גורי התמנה למפקד קורס הצנחנים הראשון של צה"ל שהתקיים במסגרת הצבא הצ'כי. בקורס השתתפו חיילי צה"ל וחניכים מקרב ניצולי השואה. אחרי קורס הצניחה חזר גורי לארץ ישירות למטה הפלמ"ח ולחבריו בדרום הארץ. כשיצא להפוגה וחזר לירושלים היה מקפיד לכתוב שירים ורישומים מהלך הרוח שחווה בעת שירותו. אחד מהשירים היה "באב אל וואד" ואחריו נכתב "שיר הרעות" דצמבר 1948, אחרי מלחמת העצמאות של מדינת ישראל).

בספרו "אף שרציתי עוד קצת" שהוציא בגיל 92, מתייחס גורי לא מעט לאלוהים. "הוּא קָדוֹשׁ מִכֹּחִי לְשֵׂאתוֹ", הוא כותב באחד מהשירים, "הוּא רַק עוֹמֵד עַל עָמְדוֹ וּמַחֲרִישׁ", הוא כותב בשיר אחר, ומוסיף גם לא מעט ציטוטים מן המקורות. גורי מספר שגדל והתחנך כחילוני בן חילוני בקיבוץ, שם אלוהים לא נכנס. המפנה הגיע כאשר עבד על טרילוגיית סרטי השואה שבהם בחר לראיין ניצולים ששרדו את מחנות ההשמדה הנאצים וחזרו לספר כיצד פגשו במוות מקרוב מאוד. באותם רגעים ממש, ניסה לשאול גורי את עצמו מס' פעמים: "אלוהים, אתה כאן?" בהמשך חייו ובעיקר לאחר מות אביה של אשתו, נהג להגיע לבית הכנסת ביום כיפור ולהתעטף בטלית. אלה היו עבורו רגעי הקדושה המיוחדים… הבית שלו תמיד היה המפלט שבו מצא נחמה בין רבבות הספרים שבספריית ביתו. "האדם יכול לחיות בין הספרים", כך אמר גורי ונפטר בשיבה טובה לצד בני משפחתו.

The post רעות שכזו לעולם appeared first on Shavua Israeli - שבוע ישראלי.

מאת: דיקלה גולסה-חליווה

ראש השנה הוא הזדמנות מצוינת להתחיל את השנה ״ברגל ימין״, לקבל החלטות מועילות יותר לחיינו ולהתקדם צעד אחד קדימה לעבר המטרות שלנו בחיים. ובעיקר, זו הזדמנות טובה עוד יותר לתת לילדינו דף חלק לבן וקופסת צבעים מלאה ולאפשר להם לצייר את תוככי נפשם בהנאה רבה.

ממחקרים נמצא כי ילדים מעדיפים לצייר קודם כל דמויות אנוש, אחר כך בתים ולבסוף עצים. וכמובן, הכל בהתאם לגילו של המצייר והתפתחותו הקוגני־טיבית. אנחנו נתמקד בסדרת המאמרים שלנו בפענוח של שלוש האלמנטים המע־ניינים האלה שמשקפים המון את עמדתו של הילד על סביבתו. כתבה זו תתמקד בציור הראש של הדמות, לכבוד ראש השנה!

הראש הוא, כידוע, החלק העליון בגוף האדם, ודרכו אפשר לראות את רמת הביטחון של אדם/הילד. הראש הוא בעל חשיבות ביצירת התקשורת והמגע עם העולם. חשיבותו מביאה להבלטתו ולהגדלתו בציור, בעיקר בגילאים הצעירים. הראש הוא גם המרכז הקוגניטיבי של התפיסה, עיבוד הנתונים, הזיכרון והחשיבה.

ככל שהראש יהיה גדול יותר, כך מרגיש המצייר שהוא בעל ביטחון גדול יותר, שהוא חכם יותר. למה? כי הראש מתקשר לשליטה ולאינטלקט ואילו הגוף מתקשר לרגשות, לעשייה, למיניות וליצרים. אולם, כאשר אין פרופורציה בין הראש לגוף בצורה משמעותית במיוחד, יכול להיות שישנם קשיים לילד/לאדם המצייר, למשל, כאשר הראש גדול מדי (לעומת הגוף) זה יכול להעיד על שאיפות גדולות מדי אפילו מעבר ליכולת, פנטזיה, חוסר שביעות רצון מהסביבה או אפילו הסתגלות חברתית ורגשית לא טובה, יהירות וחיפוש אחר תוצאות מידיות.

כאשר הראש יהיה בעל פרופורציה לגוף, אפשר בהחלט לומר שהמצייר מתנהג ע״פ מוסכמות חברתיות, הביטחון העצמי שלו מאוזן ויש לו יכולת לעמוד בפני לחצים שונים. יחד עם זאת, יש מקרים שבהם נראה פגיעות רגשית כלשהי. כאשר הראש יהיה קטן מדי זה יכול להעיד על כך שהמצייר חש תחושת נחיתות כלשהי אולי כי לא מסתכלים עליו מספיק (בד״כ אני רואה את זה בציורים של ילדים שנולד להם אח/אחות חדשים) אולי גם אגו חלש וחוסר יכולת להתמודד עם מה שקורה לי. כאשר בציור ישנה השמטה של הראש (כלומר, אין ראש – רק גוף), וראיתי כמה ציורים כאלה, הדבר יכול להעיד על פחדים כלשהם, על חרדות, רגשות אשם, הסתרה ובעיקר על הצורך לצמצם מחשבות לא נעימות. הכי חשוב כאן הוא לא לשאול את הילד ״מדוע לא ציירת ראש?!״, הרי ברור שיש סיבה לכך והוא לא בטוח רוצה שאתם תדעו אותה.

פיענוח ציור של נער בן 14.5, תלמיד שלי בכיתה ט׳

הוא צייר כאן דמות שלכאורה נראית שמחה, אך אם נתבונן היטב נראה כי יש כאן נער שרוצה לבטא את עצמו (צבע כחול), הוא סקרן מאוד (עיניים פקוחות עם אישונים) ומקפיד לבחון את הדברים שעוברים עליו (ציור מודגש של אף). כמו כן, הפה הגדול מעיד על כך שיש לו הרבה מה להגיד אבל הוא לא ממש מקבל את האפשרות הזו מהסביבה. השיניים מסמלות אגרסיות עצורות מחד, ואת הרצון שלו לשמור על הזכויות שלו ועל מקומו בחברה. עניין נוסף בולט הוא הזקן החום אשר מציין במפורש את היותו נער בגיל ההתבגרות עם כל הסממנים החיצוניים.

פנים:

הפנים הם מקורות סיפוק סנסורי, הם התקשורת הבין אישית שלנו, כאשר העיניים, אוזניים והאף מבטאים את הקשר הראשוני עם המציאות והסביבה, ואילו איברי החישה מייצגים ערנות וקשר לסביבה.

באופן כללי ניתן לראות כי, ציור מדויק של תווי פנים והשקעה בהם, מלמדים על מיומנות גבוהה ביחסים חברתיים ובתקשורת בין אישית. עם זאת, השמטת מאפייני פנים, אם השאר מצויר כרגיל, יכול להעיד על שטחיות ביחסים בי־נאישיים, קשר סביבתי לא תואם, ביישנות או שקילת מילים. ציור של פנים עגולות מבטא רגש של המצייר, הכלה, אופטימיות, רוך ונעימות. ואילו, ציור של פנים מאורכות מבטא מקום גדול של השימוש בשכל על חשבון הרגש.

פה:

הפה הוא המדבר, הוא התקשורת לעולם החיצון, פה מתחיל ונגמר במקום מסוים. מטרתו לאפשר לנו להוציא צלילים והוא משמש אותנו למקום של אהבה מיניות ותחושות. הפה מופיע מוקדם בציורי ילדים, והוא איבר בעל משמעויות ותפקודים רבים.

פה קטן מאוד יכול להעיד על איפוק, ולהיפך: פה גדול מאוד מעיד על כך שלמצייר יש המון מה להגיד. פה בצורת עיגול יכול להעיד על מצייר שיש לו הרבה מה לומר אבל הוא אינו מצליח לארגן את המילים, אולי מהמקום של קושי בשליפה לקות למידה כלשהי). השמטת הפה בציור הפנים יכולה לבטא קשיי תקשורת וביטוי, או בעיה פיזית כגון לקות בתקשורת וגם אסטמה. ציור שיניים בפה, יכול להעיד על תוקפנות ואגרסיביות, אך מצד שני, זהו מיתוס שכיח בציורי ילדים צעירים, שכן לפעמים זה דווקא קשור למודעות כלשהי בנושא השיניים.

עיניים

עיניים הן איבר חשוב מאוד וכמעט לא נראה ציור דמות עם השמטה של העיניים. כשזה קורה, יש לייחס לכך משמעות ולבדוק באופן מעמיק את מצבו של הילד. בכל מקרה, לא כדאי להסיק מסקנות נמהרות ללא צורך. בשלב הראשון כאשר הילד מצייר דמות הוא מצייר ראש ועיניים חלולות כי הוא מבין שרואים דרך העיניים ולכן הוא מצייר עיניים כי הוא רוצה לראות את העולם החיצון. הפרטים בעיניים נוספים בגיל מאוחר יותר.

עיניים עגולות מבטאות ״ראייה רגשית״ במשמעות של ״עיגול פינות״, ככל שנוסיף יותר פרטים אישונים, למשל) זה ממקום של סקרנות, למידה והבנה. עיניים בצורת שקד מגיעות בשלב הבא, כלומר מהמקום של השכל וההתבוננות על המציאות. המצייר מתחיל להיות מודע לצורת המחשבה שלו ושל האחרים סביבו, ושוב ככל שיש פרטים זה מהמקום של ההת־בוננות העמוקה בכל דבר. עיניים פקוחות, המצייר מוכן שייראו מה הוא מרגיש בפנים, ולהיפך, עיניים סגורות או ציור של משקפי שמש על העיניים זה מהמקום שבו המצייר לא מאפשר ראייה פנימה אלא רק כלפי חוץ.

גבות

הגבות הן המקום של ההבעה. הגבה עוזרת לעין להביע. הגבה היא הגנה ויוצרת משהו נינוח המשלים את העין. ילדים המציירים גבות מראה כי הם מודעים לסביבה, לעצמם. גבה זוויתית מצוירת מהמקום הביקורתי, החד והמחפש דיוק, גבה עגולה מעידה דווקא על הצורך להתגונן ולחפש הגנה, סגירות כלשהי. מה קורה כשרואים ציור של פנים ללא גבה? זה קורה לא מעט וזה יכול להעיד על משהו חסר, הבעה שלא נאמרה ולכן צריך לתת מקום לחלקים האחרים בפנים שיביעו את נפשו של המצייר.

אף

מגיל 4 מתחילים להוסיף פרטים כי הגננת אומרת/ כי ככה הילד למד מהסביבה. אף שמחובר לגבות יכול להעיד על עומס, ביקורת לא יכול להביע את עצמי כי תמיד היה למישהו מה לומר עליי בד״כ מכוון להורים) ולכן המצייר חש שהוא לא יכול להביע את עצמו. אף גדול ומודגש מלמד על עיסוק בגבריות, מאצ׳ואיזם, וגם תוקפנות כלשהי עם סימנים אחרים תומכים) בעיקר מופיע ורלוונטי בסביבות גיל ההתבגרות. לפעמים זה מהווה פיצוי על חולשה בתחום הזה, שוב, כל מקרה לגופו. השמטת האף מבטאת מגמה של מופנמות, ביישנות וחרדה כלשהי.

עם זאת, בגילאי 5-7 זה אופייני להשמיט את האף.

דיקלה גולסה-חליווה היא בעלת M.A בחינוך, מורה לעברית ויהדות, קואצ׳רית להעצמת בני נוער ויועצת להורים לטיפול בהפרעות קשב וריכוז באמצעות פענוח
ציורים וגרפולוגיה. ליצירת קשר: hebrewteacherla@gmail.com www.learningwithdikla.com

The post הכל בראש appeared first on Shavua Israeli - שבוע ישראלי.

מאת: דיקלה גולסה – חליווה

הגרפולוגיה, דרך פענוח ציורי ילדים, משמשת לנו כלי לבחון ולהוציא את הילד שבתוכנו, לספר את מה שאנחנו מרגישים ובעיקר להבין באמת מי הוא אותו אדם שכותב/מצייר. למה? כי יכולת-היצירה אצל כל אדם מקורה בשכבות העמוקות ביותר של אישיותו, וברגשות הפנימיים שלו, בתוכו ובנשמתו. כמו כן, הצבע הוא צורת הביטוי הראשונה לדינמיות האישית של הילד. הילד המצייר מבטא איזושהי מחשבה שעולה במוחו באותו רגע נתון ולכן הבחירה בצבע היא אינה מקרית.

אין ספק כי לצבעים יש השפעה רבה עלינו פיסית ונפשית. הצבע הוא בעצם, אור מהשמש (או ממקור קרינה אחר) המזרים אנרגיה אל גופנו ונפשנו, והוא הביטוי החיצוני לעוצמתם ולאיכותם של החיים גשיים שלנו.

אז מה אומרים עלינו הצבעים?

אדום

הצבע האדום מבטא תשוקה, עשייה, הישגיות, מוטיבציה, כוח רצון, דומיננטיות, מוחצנות, תחרותיות, התלהבות, אך כאשר זה מוגזם, האדום יבטא אלימות, תוקפנות ואימפולסיביות. האדום הוא גם הצבע של צ׳אקרת הבסיס (צ׳אקרת המין) והוא מבטא הישרדות.

בציורי ילדים: הצבע האדום, בדרך כלל, מופיע הראשון, והוא נמצא בשימוש בעיקר בשנה הראשונה של הגן. ממחקרים נמצא כי ילדים שהשתמשו באדום, יותר מן הרגיל, התגלה שהם חברתיים ומאושרים. אבל השימוש בצבע אדום אינו בא תמיד לשקף הסתגלות מוצלחת, והיו מקרים שנראתה איזו עקשנות מסוימת, או שהאדום חזר והופיע כמעט כצבע יחידי. במקרים אלה משקף הצבע האדום חוויה לא פשוטה אולי אפילו קריאה לעזרה או תוקפנות ברמה כזו או אחרת, או ביטוי עז של צורך מידי באהבה.

ירוק

הצבע הירוק מבטא אהבה, ביטחון עצמי, קבלה עצמית, שלווה, הסתגלות חברתית. ברמזור האור הירוק הוא חיובי, מסמן לנו להתחיל לנסוע/ללכת. זהו צבע שמופיע הרבה בבתי חולים, צבעו של הדשא והעלים בעצים המבטאים צמיחה והתחדשות, לבלוב ופריחה. מצד שני, הירוק יכול לבטא קנאה חזקה או חינוך קפדני מדי.

הירוק הוא גם הצבע של צ׳אקרת הלב והוא מבטא קבלה ופתיחות, סלחנות והתרגשות.

בציורי ילדים: הצבע הירוק מבטא את כוח הרצון של הילד, הנחישות, ההתמדה ודבקות במטרה, היציבות במקומו, שלווה ורוגע. הוא גם יבטא למידה חדשה ופריחה חברתית או משפחתית. מן הצד האחר, הירוק מופיע גם בביטוי של מחאה נגד סביבה מקפידה יתר על המידה, הנוהגת במשטר מחמיר ולא תמיד מאפשרת לילד לבטא את עצמו בחופשיות.

כחול

הצבע הכחול מבטא דמיון מפותח, תקשורת ויכולת ביטוי גבוהה, שלווה ורוגע (ים, שמים). מצד שני, הכחול עשוי לבטא קרירות ובדידות, שמרנות יתירה (מדים כחולים – משטרה). הכחול מסמל את צ׳קרת הגרון, האזור שאחראי על הצלילים והקול ולכן יש בו ביטוי לתקשורת בינאישית ויצירתיות. ממחקרים נמצא כי ילדים בגילאי 2-4 שצבעו בצבע הכחול בעיקר היו בעלי שליטה עצמית גבוהה יותר מהילדים שהשתמשו בצבע האדום. כמו כן, ילדים שצבעו שטחים נרחבים בדף בצבע כחול חשו חרדה, מופנמות וריחוק מהקבוצה החברתית. מעניין לציין גם שהציור בצבע הכחול מופיע לעתים תכופות אחרי מחלות. ילדים שלא צבעו חודשים תמימים ציורים עם שטחים רחבים של כחול, חזרו שוב, אחרי שהבריאו ממחלתם, לצורת ציור זו.

בציורי ילדים: הצבע הכחול בד״כ מסמל ילד רגוע, בעל קשרים חברתיים הרמוניים ומפותחים, ילד סקרן ובעל עולם פנימי עשיר. מן הצד השני, שימוש יתר בכחול, מבטא ריחוק ומופנמות או צורך עז להתבטא בקול רם.

צהוב

הצבע הצהוב הוא קליל ועליז, משדר אופטימיות, אנרגיה (בננה – פצצת אנרגיה צהובה), טוב-לב וטוהר, אך גם שאיפה להתקדם, בדגש על אגו ושליטה. הצהוב הוא גם צבעה של השמש, החום הנעים או השורף, השמחה בלב ביום שמשי אחרי ימים קרים ואפורים. בדרך כלל משתייך הצהוב לשלב ילדותי ביותר. הילד תלוי במבוגר, מחפש את הסכמתו ואינו מעז להיות תוקפני. אך, מן הצד השני, הצהוב מסמל בחילה, סנוור או אי נוחות במצב מסוים (מחלת הצהבת). הצהוב גם מסמל את צ׳קרת מקלעת השמש – אזור הבטן (קשור ל״תחושות בטן״) ומדבר על רצון, נחישות, אגו ושליטה עצמית. מעניין לציין כי צ׳אקרה זו השולטת על איזור העצבים, תורמת לעובדה כי אנשים החולים במחלות נפש אינם יכולים לסבול את הצהוב.

ממחקרים נמצא כי הצהוב מופיע, בדרך כלל, לפני הכחול וכשהוא חוזר, משמש הוא סימן לרגרסיה מסוימת הקשורה בהתחדשות ההתעניינות באזור האוראלי והאנאלי. כמו כן, הצהוב מופיע גם אצל ילדים מבוגרים יותר ומחוסרי אהבה: ילדים שהרגישו את עצמם עזובים ומוזנחים בביתם ותוך כך הבליטו בציוריהם העדפה לצבע הצהוב.

בציורי ילדים: שימוש בצבע זה מצביע על אינטלי־גנציה רגשית ועל החיבור של הילד עם אמו. בנוסף, ילדים שמציירים בצהוב הם ילדים רגישים, פתוחים, שאפתנים, בעלי שמחת-חיים ובעלי יכולת ריכוז טובה. מאידך, שימוש מוגזם בצהוב, יכול לסמל אנרגיה, בעיות קשב וריכוז או קינאה.

בשבוע הבא החלק השני של הכתבה על משמעות הצבעים.

דיקלה גולסה-חליווה היא בעלתM.A . בחינוך, מורה לעברית ויהדות, קואצ׳רית להעצמת בני נוער ויועצת להורים לטיפול בהפרעות קשב וריכוז באמצעות פענוח ציורים וגרפולוגיה. ליצירת קשר:hebrewteacherla@gmail.com • www.learningwithdikla.com

The post משמעות הצבעים בציורי ילדים appeared first on Shavua Israeli - שבוע ישראלי.

מאת: דיקלה גולסה – חליווה

כולנו יכולים לצייר. ילדים ומבוגרים. עצם העובדה שתניחו לידינו דף לבן חלק וצבעים, תגרום לנו להושיט יד ולצייר מה שאנו רוצים, אפילו ללא הכוונה, ואנו נחוש אושר צרוף. הציור עבור הילד הוא מעין ״כלי״ שבאמצעותו הוא יכול לבטא את עצמו, כי מבחינתו הדף החלק הוא המרחב והעולם שבו הוא חי. לכן, אם נאפשר לילד לצייר בדף ככל העולה על רוחו, הוא יוכל ללמוד להביע ולתאר רגשות ומחשבות ובעצם ליצור עולם ע״פ מידותיו שלו.

חשוב לציין כי אותו ״עולם״ שאותו הילד מצייר הוא החוויה שלו עצמו והוא לא בהכרח נראה כפי שעולם נראה באמת. בבסיס של הציור יש רעיון כלשהו מסתתר, אבל בנוסף לחלקים המודעים למשל: בית, עץ) ניתן לזהות סימנים ומסרים לא מודעים שמתבטאים בציור ללא שליטתו של הילד. לדוגמה: ילד יכול לצייר בית קטן עם גג גדול מאוד או דמות עם ידיים ארוכות או קצרות מדי וכו׳… כמובן לכל פרט כזה יש משמעות חשובה מאוד להבנת ״עולמו״ של הילד.

בנוסף, במחקרים רבים נמצא קשר הדוק בין ציורי ילדים להתפתחותם הרגשית, החברתית והקוגניטי־בית. הציור מעורר את סקרנותם והתעניינותם בכל גיל והלהט שלהם לצייר עומד בעינו לאורך השנים, על אחת כמה וכמה בגיל הרך. למה? כי לילד ששפתו עדיין אינה מפותחת וכושר הביטוי שלו מוגבל, הציור משמש אמצעי ביטוי ״לא מילולי״ שניתן להפיק ממנו רבות.

מכאן החשיבות לכך שאסור להתערב בציור של הילד. אם נתערב לו אנו בעצם נאלץ אותו להתאים את עצמו לאמות המידה, לחוקים ולכללים של אחרים בחברה וזה לא בהכרח דרוש ביצירתו.

יתרה מכך, אנו מוכרחים להבין שכל הילדים מוכשרים וכולם יכולים לצייר באותה מידה כי הס־פונטאניות שלהם בציור היא החשובה כאן. היכולת של כל אחד ואחת מהם להביע באמצעות צבע את עולמם הפנימי היא נפלאה כל כך וחשובה לאין ערוך עבורם, וגם לנו המבוגרים, שרוצים קצת להבין אותם ולאו דווקא דרך מילים.

אתם בוודאי מכירים את הסיטואציה שבה סופר לילד סיפור בכיתה או בחוג כלשהו, לא משנה היכן, והוא התבקש לצייר אותו. המבוגר בדק את הציור של הילד והעריך אותו בהתאמה: ככל שהילד זכר יותר ויותר פרטים וצייר אותם, כך הוא קיבל ציון גבוה יותר והמשמעות היא שהוא היה קשוב יותר ומוכשר יותר, וזו אמירה אינה מדויקת כלל, בלשון המעטה.

עצם העובדה שמבוגר אחר נותן לו ״ציון״ או הערכה או אפילו משוב על מה שהוא צייר, הוא משדר לילד שהוא מצייר בהתאמה למסופר בסיפור, דהיינו, הוא עומד בחוקים ובנורמות שהחברה מסביב מכתיבה לו מגיל צעיר. כך יוצא שהילד לומד מראשית שנותיו שעליו לצייר ציור ״יפה״, כלומר, עליו להתאים את עצמו לציפיות החברתיות ולהשתיק את רחשי הספונטאניות המקננים בתוך נשמתו הרכה.

על כן, יש לעודד את הילד, בכל גיל לחוות את ההנאה שבציור ואסור להתייחס רק לתוצאה הסופית ולהעריך אותה בכל קנה מידה קיים נורמטיבי. מאידך, לא צריך להגזים ולומר לילד: ״זה הציור הכי יפה שראיתי אי פעם״; זה יגרום לו להפסיק לצייר ואף לתחושת תסכול כי אמירה שכזו בעצם חוסמת את הספונטאניות והתשוקה לציור חופשי, כיוון שיש בה אמת מידה גבוהה למדי שספק אם הילד יוכל לעמוד בה שוב. לכן רצוי לומר לילד: ״תודה רבה שציירת לי ציור, זה גורם לי להיות שמח״, או ״אני שמח לראותך נהנה לצייר, אתה מוזמן לעשות זאת שוב ושוב״. אלה אמירות חיוביות שמזמינות את הילד לצייר בכל פעם מחדש.

מה תורם הציור לילד?

1. בטחון עצמי – באמצעות הציור הילד לומד להכיר את היכולות שלו, דרך המפגש עם צורה וצבע נפגש הילד עם עצמו. ההתנסות העצמאית מפתחת את בטחונו העצמי.

2. פיתוח יצירתיות – בציור הילד בונה עולם, עולם שמשקף את חוויותיו וחלומותיו, עולם שאינו צריך לחלוק עם אחרים, הנייר הוא גן עדן בו הכל אפשרי.

3. פיתוח כישורים חברתיים – הילדים אינם מתחרים ביניהם, הם בני אדם אינדיבידואלים שעוסקים בפיתוח אישיותם, הם לומדים שאפשר להיות חזק ומלא ביטחון עצמי בין שווים. הילדים בעצם מציירים בטבעיות, במהלך העבודה מתפתחות שיחות תוך כדי ציור, השיחה אינה מהווה הפרעה אלא חלק מהאווירה הנינוחה והיא זורמת מתוך כבוד כלפי האחר.

4. הרגשת רוגע והנאה – באמצעות הציור הילד יכול להביע את רגשותיו ולפרוק את הכעסים שלו והאגרסיות שהצטברו אצלו במהלך היום או אפילו התקופה האחרונה. ההנאה קשורה גם לפיתוח היכולת שלו ותחושת הסיפוק, והן להנאה בשימוש בחומרים השונים (צבעים, מכחולים ועוד). לפי הגישה הפסיכואנליטית, העיסוק היצרי בחומרי הציור השונים יכול לעודד את הילד לפתח אישיות פתוחה, מסתגלת וגמישה, ולהיפך: הימנעות ממגע עם חומרים כאלה עלולה לעודד נטייה לפיתוח אישיות סגורה ונוקשה.

5. חיזוק המוטוריקה העדינה – הילד מפעיל בפעולת הציור את השרירים במפרקים העדינים של כף היד והאצבעות, וכך מתחזק תפקודם. בנוסף מתחזקת גם הקואורדינציה שבין השרירים העדינים.

6. תרומה קוגניטיבית – הילד המצייר לומד להכיר את התוצרים של פעולתו על הנייר וגם את כישוריו, לכן כל חזרה על פעילויות תנועתיות-חושיות כאלה מביאה לזכירה ולהבנה של הקשרים ביניהם. רוצה לומר, הילד מפתח מודעות לציור שלו וזה תורם להתפתחות חשיבתו האנליטית: ההבנה שדברים מורכבים מחלקים שונים במרחב. למשל: קווים באורכים שונים, צורות, צבעים השונים זה מזה. ההבנה הזו עשויה לתרום לו בלימודיו בבית הספר: בקריאה וכתיבה של אותיות שונות, במתמטיקה, בגיאוגרפיה ועוד.

דיקלה גולסה-חליווה היא בעלתM.A . בחינוך, מורה לעברית ויהדות, קואצ׳רית להעצמת בני נוער ויועצת להורים לטיפול בהפרעות קשב וריכוז באמצעות פענוח ציורים וגרפולוגיה. ליצירת קשר:hebrewteacherla@gmail.com • www.learningwithdikla.com

The post החשיבות והתרומה של הציור לילד בגיל צעיר appeared first on Shavua Israeli - שבוע ישראלי.