אני כל כך לא בכושר שאני מתנשף במעלית.

בטח בחדר של בר רפאלי תלוי לוח שנה עם תמונות של מוסכניקים.

המוסד עושה מבצעים רק כדי שלרונן ברגמן יהיה במה למלא עיתוני חג.

<במיטה>
היא: איפה הזוגיות של פעם, שהיינו מדברים שעות אל תוך הלילה, אותה חברות נפש עמוקה ואמיתית, של תשוקה והקשבה
אני: גם אני מותק, לילה טוב.

עוד סמס אחד של שנה טובה ואני כפיי ארימה.

כשהוורד מסמן לך טקסט בקו ירוק הוא כאילו אומר לך "תשמע, אין לי סיבה מיוחדת למה עשיתי את זה, אבל אם אפשר לעצבן אותך אז למה לא?".

אין לי בעיה עם סופר פארם למעט חוסר העקביות שלהם. בשמים אין להם בעיה שאני בודק, אבל דיאודורנט סטיק, או הו.
מכירים את הרגע הזה שאתם קולטים כמה הבית מטונף ומבולגן, מקבלים עצבים, מפשילים שרוולים ויוצאים מהבית?

אין ילד מתוסכל מילד שאוכל ארטיק ואבא שלו אומר "זה מטפטף לך, תביא אני אעזור לך מהצד" ומשאיר אותו עם מקל.

-הגבינה הזאת רזה?
-כן
-אתה בטוח?
-כן, 5%
-אז כשתהיה בטוח ב-100% אני אקנה

-תחשוב על מספר כלשהו ואל תגיד לי אותו
-אוקיי, חשבתי
-זהו, אל תגיד לי אותו. כזה אני, לא צריך לדעת הכל.

 
יום כיפור יוצא השנה על שישי שבת, זו הפעם הראשונה שאלוהים יצטרך לבקש סליחה מאיתנו.
הרגע הזה שאתה קולט שיש במטבח תבנית עם עוגת שטרודל, ואתה עושה קפה, חותך פרוסה ונותן ביס בקיש בצל.

 
נשיאים אמריקאים תמיד הופכים בסוף למוצרים: לינקולן מכונית, קנדי מוצרי חשמל, ואובאמה נקניק.

– בוס, אל תשאל, היתה תקלה בפס הייצור, וכל חפיסות השוקולד יצאו עם חורים
– עזוב, תשאיר את זה ככה, נקרא לזה "שוקולד אוורירי"
– אתה גאון!!

פררו רושה זה הבר רפאלי של השוקולדים.

חלום שלי לראות ערס מסובב מעל הראש איזו פריחה וצועק "זו כפרתי".

גם אם פרויקט הדיור הזה הוא בפפואה־גינאה החדשה, תהיה שם הנחה לעמיתי חבר.

הקטע הזה שמישהו שלמד איתך בכיתה ב' מציע לך חברות בפייסבוק אז לפני שאתה מאשר אותו אתה מגשש עליו קצת כדי לראות לאן הוא הגיע בחיים ביחס אליך ומגלה שיש לו עבודה טובה יותר משלך ותפקיד בכיר עם שלוש אותיות כאלה באנגלית, יש לו תואר שני בטכניון, פנטהאוז ענק בתל אביב, שלו, לא שכור, יש לו שני ילדים, הוא המון בחו"ל, הוא נוסע על אאודי ספורט, שיניים מושלמות, הוא כתב כבר שני ספרים, הוא מתנדב בסיוע לניצולי שואה, צמחוני, יש לו על היד שעון ששווה 5 משכורות שלך. יששששש אשתו מכוערת. מאשר.

מנהרות הכרמל נחסמו עקב ״תקלה״, ושני כבישי היציאה האחרים מחיפה נחסמו גם הם על ידי ״רכבים תקועים״, במה שנראה כרגע כמו מזימה של יונה יהב למנוע מאנשים צעירים לברוח מאזור חיפה.

תן לאדם דג, והשבעת אותו ליום. תן לו גפילטע פיש, והרסת לו את היום

The post ליקטוטים 7 מאת אודו קשטן appeared first on Shavua Israeli - שבוע ישראלי.

לדבר ולא לאמר דבר

 

The post לדבר ולא לאמר דבר מאת אריאל בלומנטל appeared first on Shavua Israeli - שבוע ישראלי.

השלטים של צה"ל המובילים לשכם מזהירים אותנו שהישראלים אסורים מלהיכנס, כי הם מסתכנים בחייהם. בניגוד להפרדה כפויה זו, קיבלתי את ההצעה של החבר  האנטי ציוני החדש שלי לבקר בשכם ולתת איזו האנשה הומנית לאויבים המדומים שלי

שכם הפכה לטיול שבת שלי. שכם היא, אחרי הכל, העיר העתיקה של שכם המקראית , שבו יוסף נקבר ושבו יעקב התיישב רק כדי לנקום בבניו את האונס האכזרי של בתו דינה. זוהי גם העיר הכי קורה קרובה לבית שלי באריאל.

המחסום לשכם הוסר לפני זמן מה. מישהו באמת יכול לעבור בו החבר שלי , פרנק, הסיע אותנו עם מכונית עם לוחיות ישראליות צהובות. לא יכולתי שלא להבחין עד כמה מלוכלכים היו הרחובות. נראה שמחלקת הניקיון בעיריה לא קיימת. שלא כמו הדרכים שמובילות לאריאל , שבו עצי שקד פורחים, עצים גדלים לאורך הכביש המפריד, עד שמתקרבים לשכםשם העצים נראים כמו מתים. חבר שלי האשים את הכיבוש , ואמר, 'איסוף אשפה הוא מאוד יקר וזה דורש משאבים שהרשות הפלסטינית לא יכולה לספק' . מה לזרוק את האשפה לתוך פחי זבל ולא ברחוב?

זה העציב אותי שפלסטינים מסתובבים בין זוהמה, שהם לא מתגאים  בעיר היסטורית שבשליטתם. אני לא רואה הסיבה שהיהודים וערבים לא יכולים לעבוד יחד כדי להפוך את שכם יפה אם שני העמים מעריכים אותה כל כך הרבה . הדחיפה להפרדה, כי זה-הפתרון " שתי המדינות לשתי עמים" תהפוך לכמעט בלתי אפשרית. ואז אני שואלת את עצמי : האם ייפוי שכם הוא בכלל ערך לאנשים שחיים שם? האם הם יהיו מוכנים לקבל עזרה ישראלית או ידחו אותה פשוט כי זו עזרה יהודית? כי פרנק חושב שהפלסטינים יקבלו אותנו בברכה.

כשהמשכנו לנסוע דרך טלאים רופפים של מבנים , ללא פחד . לאנשים לא היה מושג מי או מה אני. אנחנו רק דואגים להלחם בתנועה המקומית המטורפת. זה היה נחמד להרגיש כמו מיעוט בעילום שם, כמעט כמו תייר בארץ אחרת. החבר שלי שילם עבור חניה במגרש עפר סמוך לקסבה הצפופה. זה הזכיר לי את השוק בעיר העתיקה בירושלים. חנויות מוצרי בצקים עם תבלינים ; חנויות בשר המפרסמות את הסחורה שלהם עם מיצג  טבעי של כבש שחוט וראשי פרה, חנויות בגדים שיכולים היו להיות אופנתיות בשנות ה -90…

אבל שכם ידועה  בעיקר בזכות הכנאפה האלוהית שלה – זול, מלאה בדבש, כל כך מתוק. יכולתי להתמודד  רק עם ביס אחד. על הקירות של המאפייה היו מטויחים עם פוסטרים של הרוצח יאסר ערפאת, ולכן החרמנו את המקום . במקום אחר בכפר סמוך היה זה כנאפה אבל אין סימנים לערפאת. אבל, באמצע הלעיסה, הבחנתי בסימן שונה על הקיר. זה היה שאהיד פלסטיני שנהרג בפעולות צה"ל. הקורבן החזיק רובה.

פרנק הסביר שזה לא פרסומת דתית, קרי של החמאס  שזה נפוץ לפלסטינים לכבד את מי שהם רואים לוחמי התנגדות , בדיוק כמו שהישראלים עושים לכבוד הלוחמים שלהם. אני לא זוכר שאי פעם ראיתי את הדיוקנים של חללי צה"ל על קירות מאפית קפולסקי, שהם מחזיקים את הרובים שלהם. צער, ולא תוקפנות , הוא ההרגש המתאים כאשר מישהו מת.

ואז, שהמשכנו ללכת , הבנו שהרובים היו נושאו של היו . זה היה מייד אחרי הרמדאן , והורים העסיקו את ילדיהם על ידי מתן רובי צעצוע .אבל הם לא נראים כמו צעצועים. הם נראו מאוד אמיתיים. פרנק טען שהאמריקנאם נותנים רובי צעצוע לילדים שלהם כל הזמן. אולי, אבל לא כאירוע חגיגי בעקבות, נאמר, חג המולד. אחרי יום כיפור, הורים היהודים ביותר שאני מכירה מאכילים את ילדיהם או קוראים יחד  ספרים.. פרנק הוסיף וטען כי התחמשות  מגויסי צה"ל בני שמונה עשרה עם רובים אמיתיים היא לא הרבה יותר טובה.

הרגשתי שאנשים נועצים בי מבטים. אני הייתי שונה , למרות הפרצוף האתני שלי וחולצת היג'בס מטריקו. פרנק שמע לחישות מאחורי הגב.

אין כמו קניות ולהירגע קצת ֿ. פרנק קנה בחנות תבלינים מאובקת. הבעלים מיהרו להצביע על פוסטר של מפת ארץ ישראל שהתוותה את הקו הירוק. לא כל המפות, הוא הבטיח לי, מראות את " פלסטין " מחליפה את ישראל. אין כרזות ערפאת בסביבה. ואני, בהכרת תודה, קניתי שמן זית שכם מפורסם בטעם סבון עדין.

גולת הכותרת של היום שלנו בשכם היתה עם קפה נרגילה ערבי טעים בבית קפה נקי נקי. כאילו אנחנו עיר גדולה בירדן. אני רגועה, חשבתי כמה מגניב זה שאני הייתי בשכם , מרגישה חצי נורמלית. אני מודה שכשיצאנו החוצה משכם, הוקל לי. היתה לי אפילו הקלה כשראיתי את הרובים, אלה הרובים של צה"ל במחסום – המטרה שלהם היא להגן על חיינו הישראלים. רובים הם לא משחק ילדים.

 המזכרות שלי משכם, הסבון משמן הזית, סימלה עבורי מה שיכול להפוך לעיר מקסימה, נקיה, וקדושה שבה יהודים וערבים לא צריכים לפחד זה מזה, שבה אלימות ונקמה היא נחלת העבר, באמת . אם רק יהיה סבון פינוק המתנה של הרמדאן –  שההורים יתנו לילדיהם.

The post רובים ושושנים בשכם: סיור ב"שטחים הכבושים" / מאת אורית ("המתנחלת") ארפא appeared first on Shavua Israeli - שבוע ישראלי.

היא גחה לאויר העולם כפגה במשקל נוצה,אבל התמודדה עם דרמות חייה כצ'מפיונית במשקל כבד. אביה ישב בבית סוהר באשמת רצח אך היא נחלצה מהמשבר האישי שלה בנדודים ומסעות,על הבמה ועל המסך,סקוטלנד,צרפת,הולנד,לוס אנג'לס.החיים רצופי מהמורות ויקושים, עליות ומורדות. עתה היא יושבת בינותינו וכובשת את הוליווד צעד צעד. קבלו נא את שינה ריי (שלומית ריינולדס-ג'יבלי-הררי), הכי פצצת אנרגיה, הכי חתיכה, הכי מצחיקנית והכי פלספית של החיים.

אין מקום פחות טוב לראיון עם אישה תזזיתית, מהמספרה של איטאי בשדרות קנון, בדאון טאון בוורלי הילס,אבל לשם שינה עפה בצהרי שישי חמימים ושם יירטתי אותה לשיחה קצרה על החיים לגלות על מה כל הרעש ?

באורגינל,שינה היא מתל אביב, אחרכך בגיל שתיים עשרה עברה לגור ברחובות.אבא שלה הוא סורי מעורב עם תימני-אתיופי תל אביבי מכפר שלם, ואימא שלה,מרוקאית בלונדינית טבעית, מחצור הגלילית. ושינה יצאה שטאנץ נדיר מולאטית קקאו צפיחית בדבש.

" עברת משבר רציני כשאביך האהוב הלך לכלא?"

שינה:"מאז שהייתי קטנה, לאימא שלי היה סטודיו לכלות. אבא שלי,שהוא אהבת חיי, היה בבית סוהר חמש עשרה שנה, הוא רק חזר לחיים שלי לפני עשרים שנה. הוא ישב על הריגה, הגנה עצמית. זה השפיע עליי טוב ורע. גדלתי בלי אבא. הוא קיבל מאסר עולם אבל אחר כך "המתיקו" לו את זה ומאז אימא שלי,  עד עצם היום,צמוד צמוד עם אבא שלי. הוא איש טוב, מדהים, בגלל שהוא איש טוב הוא הסתבך, הוא בא להגן על מישהו מבוגר שבאו לקחת ממנו כסף ואילו היו עבריינים והוא פשוט הסתבך איתם. הוא חטף מהם מכות ואז כשהוא בא להגן על הבנאדם הוא פלט כדור. כל שבוע הייתי הולכת לבקר אותו בכלא רמלה. זה חיזק אותי מאוד. היה לי חסך גדול בדמות האב. חסך באהבה.

"זה עושה אותי יותר חשדנית, יותר רגישה, יותר מחפשת אנשים שהם יותר טובים, רגועים, שקטים, פחות דרמות. מה שמרגש בחורות אחרות, למשל גברים שהם כוחניים וחזקים ועשירים וזה, לי זה לא עושה את זה, אני ההפך. מאז שאני זוכרת את עצמי, מגיל שלוש ארבע, הבנתי שלהיות במקום הזה, של כלא ועבריינים וכל המקומות הקשים האלה, שזה לא המקום שלי, אני לא שייכת לשמה, אני במקרה שם. הכניסו אותי לסיטואציה ומדונה הייתה הישועה שלי, בשנת שמונים ושלוש פתאום הכרתי את המוזיקה של 'מדונה',והיא היתה ההצלה שלי.מהשירים שלה למדתי אנגלית וזה היה הכוח שלי, זה מה שרציתי לעשות. מגיל שלוש היה לי קול של אופרה, אז אימא שלי לוותה כסף מהמשפחה ושלחה את אחותי ללמוד כינור ואותי פסנתר ושירה.

רקדתי והייתי בכל חוג, בבית ספר, בטקסים, והייתי במקהלה. הייתי קטנה ומכוערת, תמיד חשבו שאני בן,אפילו בבת מצווה, חשבו שאני בן,רצו שאעלה לתורה."

"מתי גילית שיש לך כישורי משחק?"

שינה:" בכל טקס שיכולתי בבתי הספר, מגיל חמש עשרה ,הופעתי במועדון שנקרא הפינגווין  בנמל הישן בתל אביב, הייתי מחקה זמרת גרמנייה בשם נינה האגן שהיא שרה פאנק ואופרה ביחד, אז עליתי לבמה והופעתי לייב, הייתי מתה מפחד אבל נותנת לעצמי בביצים, ואומרת:"את עולה ויהי מה!", אז עם כל הביישנות עולה לבמה ופשוט מופיעה.

הייתי מצחיקה את כולם ועושה חיקויים ועושה שפות.כשפגשתי אמריקאי אז הייתי מדברת כמו אמריקאית, בא רוסי אני מדברת כמו רוסי, אפילו כשהייתי הולכת לבקר את אבא בכלא ומחקה את העבריינים שם, הפושעים והנרקומנים. כולם אהבו אותי ובקשו שאעשה קטעים. היום ברור לי שזו הגנה, להיכנס לדמויות זה מגן עליך, אתה כאילו יוצא מתוך עצמך ומסתכל על זה ממקום אחר אבל אתה יודע זה חישל אותי, אין מה לעשות, זה מה שזה".

"מתי התחלת להשתחרר מהמשבר של אבא שלך?"

שינה:"לא עשיתי צבא בארץ. כשהייתי בת חמש עשרה,הגעתי לאילת, בטיול.שם פגשתי גבר חתיך מדהים ,סקוטי. שלוש שנים באתי וחזרתי לאילת, והוא חיכה לי, בגלל שהוא אהב אותי, הוא התגייר בשבילי ואהב אותי מאוד. התחתנתי איתו, גרתי בסקוטלנד כמה שנים.היינו יחד שבע שנים אבל זה לא היה ,זה לא נועד להיות, והתגרשנו.

חזרתי לארץ לביקור והכרתי את אבא של הבן שלי שרון, גבר ישראלי אמיד מאוד, אבל לא ידוע, הכרתי אותו, יצאנו והתחתנו ועשינו ילד. אך הדברים לא הסתדרו ביננו, כי היתה לנו מנטאליות שונה לגמרי והתגרשנו".

"מתי התחלת להופיע באופן מקצועי?"

שינה:" בגיל עשרים וארבע עשיתי חזה,הסתלקנתי בשפע ובאומץ.אחרכך עשיתי שפתיים בגיל עשרים ושש, סתם לא יודעת מה עלה לי בראש. הצורך הזה לתקן, אנחנו הנשים תמיד מחפשות.

בגיל עשרים וארבע, כשבאתי לארץ לביקור וראיתי את הסדרה "מרחב ירקון" של חיים בוזגלו.הוא הצית לי את החשק סוף הדרך. אמרתי לעצמי שאני רוצה לשחק עם  ועבור הבנאדם הזה. אני שחקנית, עשיתי קצת תיאטרון בסקוטלנד, למדתי בסדנאות משחק, גם שרתי שם, הופעתי בminister of sound ,עשיתי פרסומות ג'ינגלים לרדיו. עבדתי עם מבטא סקוטי, אני מדברת בהרבה מבטאים. אז אני מגיעה ארצה, אוזרת אומץ והתקשרתי לחיים בוזגלו,אלא שבאותו יום בדיוק איבדתי את הקול שלי, הייתי צרודה. אמרתי לו:"תקשיב, אני שחקנית ישראלית", הוא נבהל ולא הבין וניתק לי את הטלפון בפנים . אז הצקתי לו איזה שבוע שלם עד שהוא הסכים להכניס אותי לאודישן, באתי לאודישן והוא התלהב ממני. אבל האדיש הזה, הוא לא התקשר. אני נסעתי לאילת לחופשה, אחרי חודש, או שלושה שבועות שאני באילת מתקשרים אלי ורוצים שאני אבוא ליום חזרות עם איילת זורר.התקבלתי.כולם היו בהלם, אף אחד לא האמין,לא תמיד הייתי מספיק יפה, לא מספיק גבוהה, לא מספיק מלאה, זה בגלל הרקע שבאתי ממנו. הם חיפשו אנשים שיכולים לשחק חולה נפש וכשהגעתי לאודישן עשיתי תחקיר לפני ובדקתי מה היה הקטע, איך זה הולך להיות ובאתי לבושה כמו חולת נפש, התאמנתי, הלכתי לבית חולים לחולי נפש לראות אנשים, חקרתי אנשים. לסדרה קוראים "שלווה" יש לה חמישה עשר פרקים ואני שיחקתי בשלושה עשר פרקים, הייתי עם איילת זורר כל הזמן, היא גם שיחקה חולת נפש.שיחקתי דמות של חולת נפש שחושבת שהיא אחת הדמויות מכל מיני סרטים בהוליווד, כמו "שתיקת הכבשים",שיחקתי את שרון סטון.אחרכך שיחקתי עם איילת זורר בשלוש סדרות, "זינזנה" "הבלוק" ו"שלווה", קיבלתי תפקידים טובים, הצלחתי מאוד

למדתי המון כי אני באתי כמתלהבת, כמישהי חדשה, כמישהי שאין לה ניסיון ולה כבר היה את העבר מאחוריה, עבר של דוגמנות, משחק, היא שיחקה בסרט "פלורנטין" אז רק הסתכלתי עליה ורציתי רק ללמוד וללמוד כמה שאפשר.היא הייתה מאוד נחמדה ונעימה, התייחסה אלי בכבוד והדריכה אותי, דיברה איתי באותו גובה.

 אחרי ששיחקתי בסדרה לקחתי סדנת משחק אצל שרון אלכסנדר, רציתי ככה להרגיש מה זה  משחק מקצועי ממש,והרגשתי חוויה מטורפת.

.

אחרי זה עשיתי עם חיים בוזגלו עוד דברים, עשיתי איתו את הסדרה "הבלוק" עם יונה אליין ואחר כך נסעתי לחו"ל. חזרתי ועשיתי איתו סרט בצרפת שנקרא "ג'נם ג'נם", שאני עושה את הפסקול של הסרט, בטורקית, שיחקתי זמרת שמתה בפיגוע, זמרת טורקייה שמתה בפיגוע, סרט שיצא בצרפת, לא יצא בארץ. חיים בוזגלו אהב אותי מאוד. הספציליטה' שלי הוא להיכנס לדמות בכלל, זה משהו שמאוד מרתק אותי, כי בתור ילדה שאבא שלה ישב בבית סוהר, הייתי כל פעם משקרת. סיפרתי לכולם: "אבא שלי ימאי, אבא שלי טייס". התביישתי תמיד להגיד את האמת. אז כבר הייתי נכנסת לדמות, עד שיום אחד הבנתי שאין טעם, כי לשקר אין רגליים, תמיד מגלים אותו. אבל המשחק נתן לי ביטחון, כי כשאתה נכנס לדמות, עושה דברים שאתה לא, אתה לומד, חוקר את הדמות, נכנס אל הדמות, מדבר אל הדמות. זה נתן לי ביטחון כאילו בהרבה דברים אחרים, פסיכולוגית זה גרם לי לפרק את החיים שלי ואת עצמי לגורמים ולהתקדם ברמה האישית בתור אדם. זאת אומרת, לאן אני רוצה ללכת, מה אני רוצה להרגיש. הבנתי שיש את האני האמיתי, את האני שאני מציגה לחברה ואת האני שאני חושבת שרואים אותי. ניסיתי מכל הפרסומות האלה פשוט להיות במקום אחד שהוא אמיתי, כמה שיותר קרוב לעצמי ולא לשחק, אם אנשים אוהבים אותי הם אוהבים אותי בזכות מי שאני, אם לא אז זה בעיה שלהם.

הייתי באה לאודישנים והטריק שלי בראש היה שתמיד שיחקתי אותה כאילו אני כבר יודעת מראש שאני אקבל את התפקיד. אז פיתחתי עור של פיל, אבל בגלל שאני כל כך טובה במבטאים אז הייתי נכנסת לאודישן, והייתי עושה לבוחנים של האודישן כאילו אני ממוצא אנגלי, במבטא. ואז זאת שעושה את האודישן אומרת לי:"וואי, את לא ישראלית, את אמריקאית", ואז היו מתייחסים אלי הרבה יותר יפה כשאני אמריקאית. כשאני הייתי באה מזרחית פשוטה לא היו משתינים לכיוון שלי, ופיתחתי כל מיני שיטות למשוך אלי את תשומת הלב, כי לא היו לי את הכלים של הגבוהה, הבלונדינית, האשכנזייה, אז הייתי צריכה לעשות תחבולות עם האינטליגנציה שלי, זה היה יותר מאתגר אבל לבסוף יותר עובד.

דבר אחרון שעשיתי  לפני שייצר הנדודים גבר עלי היתה הצגה ב'הבימה', עם איילת זורר, שהייתה מעורבת גם בהפקה. אחרי זה הכרתי את אבא של שרון, התחתנתי, עשיתי ילד, הייתי עסוקה והפסקתי לשחק איזה תקופה.התגרשתי,ואז אמרתי לעצמי שהייעוד שלי זה להיות שחקנית, מה אני עושה בעצם?"

"חוץ ממשחק היו לך עיסוקים אחרים?"

שינה:" בין לבין הקמתי עסק של איפור ועיצוב גבות.אני גם מאפרת מגיל אפס, זה משהו שתמיד היה. אני מסתובבת  בסלון כלות של אמא שלי מילדות, מסתכלת על אימא שלי עושה שיער,  איפור, גבות, וזה נהיה בטבע שלי. ברחובות אצל אמא, בתל אביב אצל סטודיו של חברה. באותה תקופה גם הייתי מאפרת וסטייליסטית לדוגמניות ועושה שערים ל"לאישה".זו היתה כזו תקופה, בין לבין, עבדתי עם יניב אדרי שהוא צלם אופנה מאוד גדול. אחר כך נסעתי לצרפת ועשיתי גם תצוגת אופנה אחת עם ג'אן פול גוטייר. נסעתי לשם כי היו צריכים מאפרות ונתקעו בלי, היו כמה, אבל היו חסרות, אז מישהי התקשרה אלי ואמרה שיש עבודה מחר, דחוף, ושאלה אותי אם אני יכולה לבוא לאפר, אמרתי לה:"וואלה כן". אז כשהגעתי, ראיתי את סדר הגודל הענק של זה, כמעט התעלפתי, לא האמנתי שאני הקטנה הזאתי עושה את הדבר הזה".

"איך זה להיות סלבריטית בישראל?"

שינה:" בארץ,יש לי תדמית נקייה לגמרי, חוץ מזה שהפאפרצי תמיד מעדיף לצלם אותי בים. זה כיף, זה מפרגן לי מאוד. לפעמים אני לא יודעת שמצלמים אותי,כי הם מתחבאים ריוק עם עדשות טלסקופיות. אבל אני אשמח תמיד לדעת ואז אני אוכל לצאת יותר יפה, אני לא מתחסדת, אני לא מאלה שאומרות:"וואי, אני לא אוהבת פרסום, אני לא אוהבת פאפרצי", כל מי שנמצא בשואו ביזנס, זה סוג של נרקיסיסט שאוהב תשומת לב והוא עושה את זה בשביל הכרה, מי שיגיד לך שלא, הוא שקרן.

בארץ הגעתי בוא נגיד לטופ, כל מה שרציתי לעשות. חלמתי לעבוד עם יובל סמו, עונה שלמה עבדתי איתו בתור קוקסינל בדמות של מייקל ג'קסון. עבדתי עם סידרת "מה קשור", עבדתי עם יעל פוליאקוב ב-"הכל דבש", עשיתי דברים די איכותיים בארץ. כל מה שעשיתי בעצם היה איכותי. אבל נורא רציתי שינוי ושקט. גם בלי קשר למשחק, זה לא שבאתי לפה עם חלום גדול להפוך לאיילת זורר הבאה. באתי לפה, לארצות הברית, בשביל החופש המרחב והשקט. להיות מי שאני בלי שישגעו אותי. השקט המפתיע הזה, שאתה יכול להיות מי שאתה וליצור בלי הלחץ והאגו שמנהל אותך בארץ , שהוא יותר מידי מבחינתי.

יש לי עכשיו סוכנות, הייתי כבר בשלושה אודישנים רציניים, די אוהבים את המראה שלי פה, אפילו יותר ממה שחשבתי. חשבתי שרוצים רק דוגמניות צעירות. בגלל המבטאים שאני שעושה זה ממש מלהיב אותם. מעבר לזה,העיסוק הצדדי בגבות, באיפור ובתסרוקות, אני חושבת שאני מביאה משהו חדש, כל מי שרואה את העבודות שלי אומר:"וואו, זה הכי אוסקר שיש". מבחינת האיכות והרמה של העבודה אני מאוד משקיעה, ויש לי ידע אין ואאוט. גם על הבמה וגם מאחורי הקלעים, כמו שאני רוצה שיכינו אותי ושיצלמו אותי, ככה אני דורשת מעצמי את הטוב ביותר כמו שאני רוצה שיעשו לי.אני מוציאה תחת ידי את הכי מקצועי שיש, את הטוב ביותר."

"מה את עושה כאן בימים חמים אלו?"

שינה:"עשיתי סרט שיוצא בחודש הבא, שאגב טל ברקוביץ' גם משתתפת בו. זו קומדיה דוקומנטרית שנקראת "אילוף גוררת". משתתפים שם: שירלי בוגנים, מיכל ינאי, דון לני גבאי. כל מיני סלב מהשורה הראשונה. זה קומדיה דוקומנטרית של הבמאי ריקי שלח. הוא מראיין מלא אנשים מהשואו ביזניס, במיוחד נשים מפורסמות ושואל אותם על אהבה, על איך זה להיות בשואו ביזניס, על סקס, על מדע, על דת, על אם לחזור בתשובה, מיליון דברים אבל בצורה קומית, ואני דיברתי מלא על מדע ופילוסופיה, זה סרט מלא שיהיה בקולנוע, המפיץ הוא משה אדרי, זה גם יהיה בערוץ שתיים. זה ייצא בעוד חודש וחצי, חודשיים. לא מזמן הוקרנה בערוץ 2 הסידרה "בלתי הפיך", והופעתי שם בכמה פרקים, אפילו היתה לי הופעת אורח ב"ארץ נהדרת", הבמאי בן בכר הוא ידיד נפש שלי.

 וגם עשיתי שורט קצר, על דמות של ערבייה שעובדת על חיים רביבו ,כאילו זמרת שרוצה להצליח בישראל. אפשר לראות את זה ביוטיוב.

קיבלתי תפקיד נוסף בסידרת ריאליטי שתתחיל בעוד חודש ואני חתומה על הסכם סודיות,כך שאני מנועה מלספר,אבל זו סידרה גנובה לאללה ואני המלכה שלה. ובינתיים, אני עובדת במכון מאוד יוקרתי ואופנתי לכלות בבוורלי הילס.אני מקדישה את כישורי עיצוב הגבות שלי ועל מומחיות האיפור שלי.בנוסף אני עובדת עם כמה סלונים וזה בונה את השם שלי פה באל איי אבל בד בבד  אני עדיין שומרת על קריירת המשחק, אני הולכת לאודישנים, ויש לי סוכנות מדהימה, שמאמינה בי."

"מהם ההבדלים המהותיים שאת מוצאת בין ישראל וארה"ב?"

שינה:"בשבילי ההבדל בין אמריקה לישראל הוא, שבארץ עשיתי הרבה מאוד דברים,אבל אין בזה כסף. פה עם אחד מהדברים שאני עושה יתפוס, יש בזה הרבה כסף. וזה ההבדל המהותי, אחרת אני יכולה להשאר  שחקנית מצליחה שבקושי שורדת בארץ. יש גם הבדל ענק , בכל מה שקשור פה במשחק, זה מתחיל מהדבר הכי קטן שזה סוכנות השחקנים, איך אתה נראה שם, איזה חומר הם רוצים לדעת עליך, ורמת המקצועיות והדייקנות שלהם היא הרבה גבוהה מהארץ. ההבדל שבארץ ,שכמה שאנחנו פחות דייקנים שם ופחות לפי הספר, יש לשחקנים הישראלים הרבה יותר ספונטניות, הרבה יותר עומק ורגש.

אנחנו יותר טובים באלתור, אלתור זה לא חייב להיות שכל הסדרה תהיה באלתור, יכול להיות שסתם לדוגמא נתת לי טקסט ואני יודעת מה הסיטואציה אבל המשפט הספציפי שהכותב כתב הוא לא מתאים לסיטואציה אז אתה עושה אלתור על הטקסט.

האמריקאים יותר טובים כשהם עובדים לפי הספר, החוכמה היא לשלב בין השניים וכל הזמן לבוא עם ראש פתוח. אתה לומד כל הזמן, אתה לא בא אומר שאתה כבר עשית סדרות בטלויזיה.אתה מתחיל  כאילו אתה לא יודע כלום. אני רק רוצה ללמוד, זה המנטרה שלי.

הגברים בארץ יותר אימפולסיביים, רוצים יותר ,הכל מהר כאן ועכשיו. יש יותר לחץ על חתונה, יש תמיד את הדינאמיקה אם זה רציני או לא רציני. פה בכלל אין את הדברים האלה, פה אחד חי את החיים שלו וזורמים, מה שקורה קורה. אין את הדרמות המזרח תיכוניות האלה, המקשות עלינו הנשים. לי באופן אישי קשה להיות בארץ עם הקטע של הלחץ, השאלה התמידית האם עוד פעם אתחתן, האם אני אעשה עוד ילד ?"

"יש לך ילד בן 10 ושמו שרון,מה את יכולה לספר עליו?"

שינה:" הבן שלי הוא כוכב בפני עצמו, הוא כבר עושה עיצובים נדירים של בגדים. הוא שר, הוא רוקד, הוא עושה דברים מדהימים והוא מאושר. בא נגיד שזה הרבה יותר קל ממה שחשבתי.

הוא מעצב בגדים כתחביב, כבר קיבלתי הצעה. לאימא שלי היה סטודיו לכלות והוא היה שם הרבה כשהוא היה קטן וקיבל השראות. גם רשמתי אותו לחוג לריקוד לפני כמה חודשים כשהגענו והוא פשוט מת על זה, הוא לא רוצה לעזוב, הוא אומר שהוא הכי מאושר שהוא היה בחיים. פה מקבלים אותו כמו שהוא, כשהוא שר ורוקד, בארץ היו מציקים לו: "מה אתה אוהב ריקוד? אתה אוהב לעשות עיצובים? מה אתה הומו?". פה הוא טבעי, הוא אוהב וויטני יוסטון, הוא אוהב מייקל ג'קסון, הוא אוהב דברים שבארץ אנשים לא כל כך מבינים, רק אם אתה יותר בוגר אז אתה אוהב. הוא הופיע בקליפ שלם של כוכב נולד שהיה רץ כל היום בטלוויזיה, הוא היה בפסטיבל שירי הילדים והוא השתתף גם בסדרה "זנזורי". אח"כ הציעו לו לשחק בסדרה:"פלפלים צהובים" אבל בסוף הוא לא רצה, התחרט. אני חושבת שככה הוא יוכל לנצל את הפוטנציאל שלו, חשוב לי שהוא יעשה את מה שהוא אוהב בחיים, אני לא בהכרח אימא שמנסה לדחוף את הילד שלה להיות כוכב, אבל אם הוא אוהב את זה והוא זקוק לזה אז אני פשוט אהיה שם ואתמוך בו, שיעשה את זה בצורה הכי טובה שאפשר”.

"לסיכום,מיהי שינה שלומית ריי ריינולדס הררי גבאי?"

שינה: " אני נרקיסיסטית במהותי אחרת לא הייתי בוחרת להיות שחקנית, אני מודה, ואני אוהבת את תשומת הלב, אני מתה על זה ואני גם נורא מאמינה בלמכור את עצמך כל הזמן ולהפוך את עצמך למותג, וזה גם מה שהביא אותי לפה. בארץ, אם אין לך שלוש, ארבע, חמש מיליון דולר בבנק אז אתה אולי סלב, אבל אתה לא גומר את החודש. זה מצד אחד פדיחה, אבל אני מעדיפה להיות פה ולאפר סלבס ולאפר דוגמניות ולעשות פה תפקיד שם תפקיד, אבל יהיה לי יותר כסף, אל תשכח שאני גם אם חד הורית.

אני מכורה לזה, אני אוהבת תשומת לב. מצלמים אותי הרבה פפראצי בים. כולם יודעים שאני פתוחה וזמינה תמיד לצילומים. הקיץ אהיה הרבה על הקו אל.איי. – תל אביב, בגלל הסידרה החדשה.

אני אוהבת גברים שהם בדיוק ההפך ממני, אין להם שום קשר לשואו ביזנס, אני בחיים לא אצא עם מישהו מהתעשייה, אני אוהב אנונימיים, אני אוהבת נורא אינטלקטואלים, נורא עמוקים, בדרך כלל אנשים שהם מאוד אוהבים מדע והם נורא ערכיים, שבכלל לא יודעים מי אני והכי מגניב אותי, כי ככה אני יודעת שהם נדלקו עליי בגללי. אם מישהו יגיד לי "וואי שינה ריי!" אני לא ארצה אותם.

לא עשיתי דייטים הרבה מאוד זמן, אבל ביליתי המון בים, בעיקר. אני אוהבת את חוף הכלבים, חוף שבאים גולשים, חצי היפים אבל אינטלקטואלים, יש שמה הרבה גברים מהשייטת מאוד מעניינים. אני אוהבת לראות באינטרנט הרצאות של ריצ'רד דוקינגס, אני אוהבת לקרוא מאמרים שקשורים במדע, פילוסופיה ודת, זה מאוד מסקרן אותי, יש לי סבלנות מטורפת לזה, אם לא הייתי בשואו ביזנס או באיפור, שזה דברים שהם נורא קיצוניים אחד מהשני. מעיצוב גבות לאיפור, למשחק, לשירה ולראות הרצאות של ריצ'רד דוקינגס וכל הפילוסופיים, אלו דברים שמרתקים אותי, למדתי על הנצרות תקופת בית שני, ראשון, קראתי הרבה יהדות, איסלם, זה מאוד מסקרן אותי, אבל יש לי את כל השכבות האלה, אני חושבת שאני עמוקה יותר מהים".

The post נדודי שינה ריי…כנגד כל הסיכויים appeared first on Shavua Israeli - שבוע ישראלי.

שלי סקנדרי גדלה בלונדון בתנאי פנימיה על במת התיאטרון, היא היתה ילדה בת שבע. אבא סקנדרי היה מפקיד אותה כל בוקר בתיאטרון והולך לעבודה. היא גדלה עם אבא בלונדון ואמא נותרה בחולון. ככה היה לו ראש שקט. לשלי התיאטרון היה ממש כמו משפחה. זה היה תיאטרון מקומי בלונדון, "The Old Bull Theatre" ,שעושים חזרות כל היום , ארבעים הצגות בשבועיים במשך העונה הבוערת. התיאטרון סתם לה את החור המשפחתי ונתן לה את ההזדמנות להפוך לשחקנית. בגיל שבע כבר הופיעה על במות לונדון וזמן מה אחרי זה  גם השתתפה בסרטים.ילדת פלא שמתרחשת בעולם של דמיונות קסמים במות וסרטים.

סקנדרי זה שם המשפחה מיוחד, נגזר מ'אלכסנדריה', המשפחה של אבא עלו ממצרים .

"תמיד הייתי קצת מוזרה", היא מספרת לי , אנחנו מסובים מאחורי הקלעים של תיאטרון קטן וצבעוני בהוליווד.שלי על המזוודות לנסוע מחר לפסטיבל קאן.אבל על זה בהמשך."אני שיחקתי תמיד בעולם דמיוני",היא ממשיכה ומורחת צבע ואיפור על פניה,

" אבל היו לי גם חברים אמיתיים. אני זוכרת, שבארץ כשהייתי קטנה היה לי חבר שהיינו מטפסים על איזה עץ ומשחקים כאילו זה מטוס ואנחנו לוחצים על כל מיני כפתורים שכל עלה זה כפתור אחר והינה אנחנו עפים באוויר ואנחנו מפליגים בים או לא יודעת מה. אז תמיד היה לי עולם דמיוני מאוד מוזר, לא ברמה של חברים דמיוניים פשוט אם היינו הולכים באנגליה לפארק, אני הייתי מוצאת לי איזה פינה ומשחקת שם עם העצים והצמחים ואני נעלמת לתוך עולם דמיוני. זה היה מאוד הגיוני אם העולם הדמיוני הזה נוגע בתיאטרון, וכשהלכתי לאודישן להצגות של תיאטרון אז ראיתי המון אנשים וכולם רוצים להיות חברים של הילדה שחורת השער עם העיניים החולמניות ככה למדתי על העולם והיה הרבה מה ללמוד ".

כבר בבית הספר היא נבחרה לתפקידים במחזות שהועלו. המורים לדרמה סימנו את שלי, והיא התקבלה לכל הצגות הילדים שהועלו.

שלי:"תמיד התקבלתי והלכתי, ועוד פעם התקבלתי ועוד פעם. בחיים שלי לא ידעתי עד גיל שמונה עשרה, עד שהייתי די בוגרת, לא ידעתי שאודישן זה כן או לא, חשבתי שאודישן זה כן ואז מחליטים למה אתה מתאים, לא ידעתי שיש דבר כזה לא".

"מתי היתה פריצת הדרך המשמעותית הראשונה שלך?"

שלי:" בגיל שש עשרה קיבלתי תפקיד בסרט,  זה היה סרט אמריקאי ששמו "חשבון השטן" שהפיק אותו דסטין הופמן בכיכובה של קירסטן דאנסט על נערה יהודייה אמריקאית שמואסת בסיפורי הזיכרונות של סבתה על זוועת השואה. בליל הסדר היא הולכת לפתוח את הדלת לאליהו הנביא. באופן לא ידוע היא חוזרת אחורה בזמן לשנת 1942 ומוצאת עצמה בעיירה יהודית טיפוסית בפולין, שם היא מכירה את רבקה בריטני מרפי  היא מגיעה בזמן שנערכת חתונה, שבסיומה מגיעים חיילים נאצים הלוקחים את תושבי העיירה למחנה ריכוז. היה לי תפקיד מאוד יפה, זה היה סרט שואה. ילדה שחוזרת אחורה בזמן ואז היא הולכת לחתונה של בת דודה, אני הבת דודה, אני זו שהתחתנה. אפילו כתבו עליי בעיתון של ניו יורק. זו הייתה הפקה אמריקאית וקנדית, הם פשוט הביאו המון שחקנים מאנגליה, כי קודם כל אנחנו נחשבים שחקנים איכותיים, וגם המבטא לא הפריע. בכל מקרה הם היו צריכים להביא אנשים שילמדו אותנו לדבר מבטא פולני. אתה לא מאמין, אני דיברתי במבטא פולני! השוס של הסרט, שהורידו לי את השיער בסרט. יש צילום מקרוב שלי בוכה. אז בוא אני אסביר לך מה קרה מאחורי הקלעים בסצינה הזאת. אז מה שקרה זה שהתחילו לחתוך לי את השיער והיה לי דמעה בעין וצילמו ואז אמרו קאט, ואז אני מעבירה ככה את הידיים בשיער וקולטת שחצי מהראש שלי בלי שיער ואני מסתכלת על היד ואני נכנסת להיסטריה ואני מתחילה לבכות והבימאית אומרת שיחזירו את המצלמה, והיא מצלמת אותי ככה. היה רק חצי ראש, אני מסתכלת עליה ואומרת לה :"די, די" וככל שאני ממשיכה לבכות הם חותכים לי את זה יותר ויותר קצר. מה שהיה הכי קשה בסרט, קודם כל זה היה מאוד אמיתי, גם כשהיינו שם. אני יודעת הרבה על השואה, אני יהודייה ואני יודעת הרבה על השואה. זה היה מאוד אמיתי במובן שלא ממש ראינו מצלמות. צילמו את החתונה שלי ואז באו ודחפו את כולם לתוך משאיות ואנחנו נדחפים, ויש כל מיני אנשים צורחים ויש כמה ילד שגם נבהלו ודמעות בעיניים שלהם והכלבים נובחים ואתה נכנס לתוך ההיסטריה של הרגע ואתה באמת חי את הרגע.

אני לא יודעת לבכות בכאילו, אז זה עניין של ריכוז ועניין של הבנה של הסצנה וזה עניין של הבנה של הדמות וזה לא נגיד שאני יכולה לעשות את זה אין ספור פעמים, אני יכולה לעשות את זה שלוש פעמים. זה לא נפתח אצלי ככה, זה צריך להיות בזמן ובאווירה ובדיכאון הנכון".

"מה ההבדל הרגשי בין משחק בתיאטרון למשחק בסרט?"

שלי:" הבעיה בתיאטרון, גיליתי, שבגלל זה בסופו של דבר עברתי לקולנוע ולטלוויזיה, הבעיה בתיאטרון היא, שאתה לא עושה את זה פעם אחת, אתה עושה את זה ארבעים פעם. בחמש, עשר פעמים הראשונות, הרגש יוצא בקלות, כי עדיין בהתרגשות של התפקיד וזה חדש ויש קהל ואתה באדרנלין. אחרי עשר פעמים, חמש עשרה פעמים, זה כבר יותר קשה, אז אתה צריך לחפור, אתה חופר לתוך הפצעים. זה כמו שיטה, אתה מנסה למצוא מקומות בתוך העבר שלך או בתוך הנפש שלך שבה אתה יכול להזדהות עם הדברים של הדמות. שאתה מנסה להזדהות עם הדמות בצורה עמוקה, כמו שאמרתי, בהתחלה מספיק שהתסריט, ההצגה כתובה בצורה כל כך מצוינת, המלל עצמו עושה את שלו. זה כמו שתקרא שירה ואז כל כך תתרגש שזה יגרום לך לדמעות. זה אותו דבר, אבל אחרי עשר פעמים, חמש עשרה פעמים, זה כבר לא זה, ואתה מתחיל לחפור וזה מה שנהיה לי קשה, עם הזמן שוב ושוב כל פעם לחפור ולחפור. עשינו עשרים וחמש פעמים הצגה. מופיעים בפני קהל, מאתיים, שלוש מאות איש. משלמים, גם המשפחות משלמות. התפקידים לא משפיעים במובן שאני הולכת הביתה מזועזעת, אני מגיעה הביתה ,לוקחת מקלחת וכל הדמות נשטפת לתוך הביוב למטה."

"מה היו התובנות שקיבלת בעקבות הסרט הראשון שלך?"

שלי: "הסרט הזה היה הפעם הראשונה ששילמו לי, אז זה לא היה מעט, קודם כל מהכסף הזה אני שילמתי על הרבה דברים כמו טיול לדרום אמריקה, לימודים ב'בית צבי'. הבנתי מתוך זה, שמשחק זה לא חייב להיות משהו חובבני או כיף, זה גם יכול להיות משהו שאני עושה בחיים שלי נהינת ומתפרנסת.

אהבתי את זה וחשבתי על עתיד, אני מזל בתולה, אני בנאדם מאוד הגיוני ודאגני. חשבתי ללכת וללמוד ארכיטקטורה ולנסות משחק, כי אמרתי שהרבה אנשים רוצים את זה וזה לא פשוט, מבחינה כלכלית והכל, ואולי כדאי שתהיה עוד תוכנית ואני מאוד טובה במתמטיקה ובציור וארכיטקטורה זה משהו שמאוד מעניין אותי אז זה מה שחשבתי לעשות.

המורות שלי מאוד התאכזבו כששמעו שזה לא מה שאני הולכת לעשות בסוף, אבל שמה באמת נכנס לי הסרט ,"חשבון השטן", צילמנו את זה בליטה, היינו שם חודש, נהייתי חברה מאוד טובה של הסטאריות של הסרט.

האמת שאחרי הסרט אני חושבת שדי נבהלתי וגם אבא שלי קצת נבהל, כי פתאום זה היה מאוד גדול ורצו שאני אבוא לאמריקה לעשות מסע הופעות וקידום מכירות, עם כל הדברים, וזה קצת הבהיל אותנו ואבא לבד, והוא לא יודע אם חס וחלילה יקרה לי משהו.

אז אחרי הסרט חזרנו ללונדון, ישבנו וחשבנו, אני הפסדתי המון לימודים והחלטתנו להקפיא את כל העניין הזה עד שאני מסיימת לימודים. אז גמרתי את הלימודים בלונדון.

"אז מה קרה אחרי הסרט ולאחר גמר התיכון?"

שלי:"הייתי בת שמונה עשרה,והחלטתי לחזור ארצה, הייתי קצת הפוכה, לא ידעתי עברית. אימא שלי בחולון. אז חזרתי לחולון, כולם מכירים אותי מהילדות ומהביקורים, כל החברים מהילדות. הייתי לרוב בתל אביב, היה לי בן זוג, עברתי לגור איתו, הייתי צריכה את תל אביב מהצורך לעיר גדולה. לא עשיתי צבא, אימא שלי פחדה, מאוד פחדה, היא אמרה:"אתם לא שמים רובה ביד של הבת שלי". אז עשיתי שירות אזרחי מסוג אחר, עזרתי לקשישים בבתי אבות.

הלכתי והתקבלתי לאוניברסיטת תל אביב, וניסיתי להתקבל שלוש פעמים לבית צבי, בהתחלה לא התקבלתי למרות שאמרו שאני הכי טובה באודישנים עצמם. יש שבעה שלבים, הגעתי לשלב האחרון ונכנסתי ללחץ, שאני לא מספיק טובה. זה לא משנה וטוב שזה קרה, כי לוקחים חמש עשרה איש בבית צבי מתוך מאה חמישים איש. בוחרים חמש עשרה איש ואלה הכוכבים, והם מקבלים תפקידים שבחיים לא יכולת לקבל ללא הבית ספר הנפלא הזה. אני הייתי אחת מהם, אני שיחקתי את "ירמה" עצמה, ב"פדרה" שיחקתי את פדרה, ב"לאחר הנפילה" שיחקתי את מגי נערת הטלפון. שיחקתי תפקיד ראשי אחרי תפקיד ראשי, היה לי שיער קצר וזה הספיק לי. מן הסתם זה היה מאוד קשה, הייתי צריכה ללמוד להתמודד עם זה שחברות שלי לא מקבלות את זה ויש אי נעימות ובשנה הראשונה היה לי מאוד קשה ובעצם הרגשתי שאני כל הזמן מתנצלת, הרבה אנשים לא אהבו אותי, שנה שנייה קצת קיבלתי יותר ביטחון ואמרתי שזה בסדר ואין מה לעשות, אני אהיה נחמדה לכולם, זה מצב מסובך."

"מה עשית לאחר בית צבי?"

שלי:" באותה תקופה גרתי ברמת גן קרוב לבית צבי לאחרמכן  חזרתי לתל אביב, גרתי עם חברה חצי שנה, עשיתי כמה תפקידים בטלוויזיה, עבדתי עם מנחם גולן, עשיתי תפקיד ב"אקטובה", כמה דברים קטנים כאלה ואמרו לי "וואו רק סיימת בית ספר וכבר את רשומה בסוכנות השחקנים אצל  "פרי כפרי" .כל יום היה לי צילומים למשהו אחר אבל זה לא סיפק אותי, כי בילדות אני חלמתי על עולם גדול יותר, וישראל הייתה לי מאוד חונקת.

לא היתה לי סבלנות, היום בדיעבד אני יודעת את זה, היו לי מספיק תפקידים, עשיתי תפקידים בתוכניות טלוויזיה ועבדתי עם מנחם גולן, ב"לא הבטחתי לך" .היה לי תפקיד אורח בסדרות, עשיתי הרבה גם סרטונים תעשייתיים והתפרנסתי, היה טוב. גם מלצרתי פעם בשבוע להשלמה אבל התפרנסתי בכבוד.

"איזה דמויות את מעדיפה לשחק?"

שלי:" אני חושבת שלרוב אני יותר קשורה לדמויות קלאסיות, פחות דמויות שהן מגניבות, קוליות. כי אין לי את זה, במובן של לא ידעתי מספיק על התרבות המקומית הישראלית כדי לשחק איזו בחורה ישראלית מהתיכון. אני לא מבינה את זה, לא הייתי בארץ בתיכון. אז אני יותר מתאימה לדמויות הקלאסיות, משהו שהוא כזה מכל הזמנים. בגלל זה בארץ לא עשיתי קומדיות, באמריקה אני עושה המון קומדיות, אבל אז לא עשיתי קומדיות, אז זה לא שהיה לי תחרות ישירה, פשוט היה יותר קשה ללהק אותי מכיוון שלא היו הרבה תפקידים כאלה בחוץ.

לא הרגשתי שום צורך לעשות שום ניתוח פלסטי, שום דבר כזה, אומרים שיש כל מיני יפות ואני מתחרה איתם. כן, אבל אני לא באמת מתחרה איתם, כי את התפקידים שלהם אני לא יודעת לשחק, לא יודעת, ניסיתי, הייתי באודישנים, השפה לא יוצאת נכון. אני לא מצליחה לשחק את זה. תן לי את הטקסט ויש בלוק, הייתי הולכת לאודישנים של: "אה אחותי! … …" לא, לא מצליחה לשחק את זה, לא מסתדר לי. תן לי תפקיד כזה עם משקל, עם משמעות ואני אוכלת את זה בלי מלח רק עם קוויאר."

מה השלב שבו הבנת שבארץ את לא מסתדרת?"

שלי:"כשנוכחתי שאין לי יתרון בארץ החלטתי לקחת הפסקה. בגלל זה עזבתי את הארץ, זה היה העניין. אם הייתי נשארת בארץ, בסופו של דבר היו מוצאים לי תפקיד, כי המלהקות אהבו אותי וגם עשיתי אודישנים, ל"שיר שלנו", ל"אלופה" ,עשיתי אודישנים להכל, לא התאמתי לכלום, אין לי את שפת רחוב הזאת, אין לי את הדבר הזה.

קניתי כרטיס טיסה לשלושה חודשים לדרום אמריקה, אמרתי קודם כל נצא מהארץ, אימא שלי לקחה אותי לשדה תעופה והיא מתחילה לבכות אני אומרת לה:"אימא מה את בוכה, אני עוד שלושה חודשים חוזרת" היא אומרת לי: "שלי, את לא חוזרת" ואני לא חזרתי, היא ידעה, היא הרגישה. נסעתי לדרום אמריקה לשלושה חודשים, נשארתי תשעה חודשים לבד. למדתי ספרדית וסלסה.

טיילתי, טיפסתי, כתבתי יומנים, למדתי, ראיתי, בעיקר בחנתי את היכולות שלי, זה מה שעשיתי שם. רציתי לדעת שנוודת במדינה זרה, יודעת לעמוד באתגר ולהסתדר. זה מה שעשיתי, כי הרי לא היה לי צבא ואחרי שנתיים שלושה בארץ נורא התחרטתי על זה שלא עשיתי צבא. בזמנו אנשים שבאו מהצבא לבית צבי אמרו שמה שבית צבי עושה לך זה יותר ממה שהצבא עושה לך. זה שמונה עשרה שעות ביום שבעה ימים בשבוע, במשך שלוש שנים, זה טירוף.

אז עשיתי את הטיול, מהטיול נחתתי באמריקה, אצל חברה שיכלה להגיש לי ניירות לשלטונות, ולעבוד אצלה. עבדתי בחנות עם מישהי שפגשתי בדרום אמריקה שאמרה לי "יש לי חברה ישראלית, בניו יורק", חסכתי כסף והגעתי ללוס אנג'לס. בלוס אנג'לס חטפתי את הבומבה, הגעתי לבד, לא הכרתי אף אחד אבל באתי עם בן הזוג שלי, באנו ביחד. לא הכרנו אף אחד, היה קשה, עבדתי קשה,חפרתי כל היום בפייסבוק, Gmail, חיפשתי אנשים. לאט לאט בניתי חיי חברה, גם בניתי קריירה. התחלתי לעשות אודישנים, עשיתי הרבה סרטים קצרים, הרבה סרטים של סטודנטים, העיקר לעשות, שיהיה לי חומר באנגלית כי לפני שהגעתי הנה , היה לי חומר רק בעברית.

האנגלית שלי יותר טובה מהעברית שלי, עבדתי על מבטא אמריקאי. היום אנשים חושבים שאני מניו יורק, לפעמים אומרים לי מלוס אנג'לס, למשל כשאני בניו יורק שואלים אותי אם אני מלוס אנג'לס, אני אומרת להם תודה! זה תלוי אם יש לי קטע עם מבטאים, אני יודעת לעשות איזה עשר מבטאים.

"מה עשית בתחום המקצועי בהתחלה?"

שלי:"בינתיים ותוך כדי, בגלל שלא היו לי אישורי עבודה עדיין, אז הייתי חייבת לעשות רק סרטי סטודנטים. באותו זמן עבדתי על ויזת אומן, ואז הוצאתי חברות בסאג, ולקחתי סוכן והתחלתי ללכת לאודישנים ועשיתי כל מיני פיילוטים. הפיילוטים לא נבחרו אבל עשיתי אותם.גם עשיתי כמה תפקידים בסרטים קצרים, בסרטים באורך מלא, עליות ומורדות, חלק הגיעו לאן שהוא, חלק לא, חלק הציעו לי עוד עבודה במשהו אחר, כאילו הרבה עליות ומורדות, המון.

לפני איזה שנתיים הבנתי שלהסתובב פה במערבולת של לוס אנג'לס כמו איזה תרנגולת שכרתו לה את הראש, זה לא יעזור לי. עשיתי עצור לכל העניין של האודישנים וקטעי סרטים .התחלתי לחשוב פנימה מהו השלב הבא? ואז התחלתי לכתוב, והיום אני כותבת.כתבתי תסריטים, כתבתי מחזה, כתבתי כמה סרטים קצרים, כמה סיפורים קצרים, הכל באנגלית. האנגלית שלי, במיוחד האנגלית הכתובה הרבה יותר טובה מעברית, אני בקושי יודעת לכתוב בעברית.

הסרט הראשון שהפקתי היה סרט קצר שכתבתי וכיכבתי בו. זה דווקא סיפור מהחיים שלי, זה על שתי אחיות חורגות שההורים נפרדים כשהן ילדות מאוד קטנות, בנות עשר ושש ואחד מההורים עובר לאמריקה והשני נשאר באנגליה ואחרי עשרים שנה הן נפגשות, כשלא הייתה שום סיבה שהם לא ידברו, חוץ מזה שהן היו קטנות ולא כל כך זכו. כל סרט קצר יכול להיות גם עד חצי שעה, אני עושה סרט קצר של עשר דקות, כל עמוד זה דקה, זה פחות או יותר איך שזה עובד, בדרמה לא באקשן.באקשן כל עמוד זה יותר. אז צילמתי את זה, ולקחתי איתי לקאן.לקחתי גם את הטריילר לסרט הבא, להתחיל כבר להראות לאנשים. הסרט שלי התקבל לפסטיבל "קאן", סרט קצר שיש לי תפקיד ראשי בו. זה סרט על בחורה אמריקאית שאבא שלה נפטר מאיזה מלחמה, זה לא עולם עכשווי, הוא נפטר במלחמה לא מדברים ספציפית על איזה והיא נוסעת לגור עם הדודה שלה, לתקופה. כשהיא נוסעת היא פוגשת בשדה התעופה, היא פוגשת בחורה מהמזרח התיכון שזאת בעצם אני. ויש לנו כל מיני קטעים שצילמתי בארץ והבחורה שהייתה בארץ גם היתה בצבא ועוזבת את הארץ , כי היא רוצה להתרחק כי היא איבדה חברים בצבא ויש לה כל מיני טראומות. יש את הצד הזה של האנשים שמרגישים ככה מאז המלחמה, אנחנו ביחד מדברות ומסבירות אחת לשנייה שכולם סובלים מהמלחמה, ובו זמנית יש את כל העניין של המדיה בתוך הסרט. הרעיון מאחורי הסרט הזה הוא שהמלחמה זה כמו ביזנס והבנאדם הקטן סובל עבור הבנאדם הגדול. זה התקבל לפסטיבל "קאן" בצורה רשמית. זה תשע עשרה דקות".

"איך התקבלת לקאן,בסך הכל זה הסרט השני שלך?"

שלי:" רציתי לעשות סרט יותר ארוך, אבל אמרו לי שברוב הפסטיבלים המקומיים מרשים סרט קצר עד עשר דקות.שם הסרט הוא  "The C Gate"–אמרתי לעצמי שכדי שלא יהיו בעיות אני אכתוב את זה קצר יותר. זה סרט עם ערך הפקה מאוד גדול, צילמנו את זה בסט של שדה תעופה, עם מטוסים והכל, אז דבר כזה אפשר כבר להכניס לפסטיבלים.אנחנו שתי בנותשמשחקות את התפקידים הראשיים לשניה קוראים Barbee Mabee,אתה תשמע עליה הרבה בעתיד. זה לא צולם סתם בבית קפה, זו הפקה איכותית.

אבל הסיפורהתחיל בכלל, שיום אחד הייתי בהקרנה של איזה סרט, לקראת האוסקר, עושים שם כל מיני הקרנות. הייתי שם עם כמה חברים שהם מפיקים ובא אלי מישהו בשם Basil Mooreואומר לי:"אני מכיר אותך, קוראים לך שלי" אני מסתכלת עליו ושואלת אותו:"מאיפה אתה מכיר אותי?" הוא אומר:"אני ראיתי את הסרט שלך "חשבון השטן" את נפלאה!" זה קורה לי מידי פעם, אבל אני שוכחת שזה קורה לי, אז הוא אומר לי :"גם ראיתי הצגה שלך, בארץ" עכשיו חשבתי שהוא צוחק עליי, אמרתי לו:"איך ראית?" הוא אמר:"הייתי בארץ, אני יהודי בריטי". הוא יהודי שהיה בארץ, לקחו אותו לאיזה הצגה, במקרה זו הייתה ההצגה שלי שהייתי תפקיד ראשי, אז הוא אומר:"את שחקנית מעולה, אני ממש אוהב את העבודה שלך, בואי ניפגש!" אוקי, נפגשנו, דיברנו, הוא העלה מולי רעיון, הרצנו קצת רעיונות וזה, הוא אמר:"יופי, אני מבין שאת יודעת על מה את מדברת, בואי נעשה את זה" הוא בינתיים הביא לי תסריט  והתחלנו לצלם. הבמאי שלי בזיל מור, קודם כל הוא יהודי והוא גם בריטי, אז הוא מכיר הרבה אנשים דרך הצד הבריטי שלו, והוא הגיש את המועמדות שלנו לפסטיבל קאן והתקבלנו. הרעיון החשוב בפסטיבל "קאן" זה לא רק ליהנות, זה גם לעשות קשרים. בקאן הייתי שבוע, משם נסעתי לארץ, היו לי שתי חתונות ועשיתי קצת צילומים, השלמה לאיזה פרויקט.

היה בקאן דיבור להשתמש בסרט הזה בתור פלטפורמה כדי לעשות סרט באורך מלא, הסרט היה הצלחה גדולה והקרינו אותו שלוש פעמים תמיד עם אולם מלא וחלק נשארו בחוץ.מנהלי הפסטיבל באו לראות אותו ונהנו מאוד.לבזיל מור עצמו יש עוד כמה פרויקטים בדרך שגם בהם אני כנראה אהיה מעורבת, בלי קשר לסרט הזה. זה תלוי, בקאן מישהו אמר לנו :"אני רוצה לשים על זה ככה וככה כסף, בוא נעשה מזה סרט באורך מלא" אז כנראה יהיה סרט באורך מלא, אם לא אז יש לו כמה תסריטים לעוד כמה פרויקטים בדרך, הכל תוצר לוואי של הסרט שלי.עכשיו אנחנו עומדים להגיש אותו לאוסקר ולסנדנס."

"הרגשת סלבריטית בקאן?"

שלי:" כמו שבזיל מור הבמאי בא אלי ואמר לי לעשות את הסרט הזה וכמו שאנשים אחרים נגשים אלי, זה קורה, אנשים מזהים אותי. הם אומרים, "אני מכיר אותך מהסרט הזה". זה נורא מזור לפעמים, אתה יודע כי בארץ למשל, הייתי רגילה שבאים להצגות שלי, ואני יוצאת החוצה, ומבקשים חתימות והכל טוב ויפה, בטח אני רגילה לזה כבר שנים, אבל בקאן זה היה מוזר.

כשהגעתי לאל איי, והתחלתי מהתחתית,עוד פעם. אף אחד לא מכיר ולאף אחד לא אכפת למרות שעבדתי עם דסטין הופמן. פתאום עוד פעם בשנה שנתיים האחרונות אנשים נגשים אלי ברחוב, "ראיתי אותך, אני מכיר אותך". זה נורא מוזר, אבל זה קורה וזה נורא נחמד כי זה מזכיר לי בעצם שכן, את כן שחקנית ואת כן עשית דברים, יש לך ויזת אומן ואת עבדת עם ככה וככה והיו לך תפקידים ראשיים.

"מה דעתך על כל השחקנים המפורסמים שמגיעים מישראל הנה?"

שלי:"לפעמים מגיעים שחקנים ידועים מישראל לאל איי וזה כל כך מצניע אותם, זה נותן להם כאפה על הראש. כמו שחקנים שלנו, אקי אבני ושרי גבעתי יהודה לוי וכל אלה חזרו לארץ, זה קשה. אני עזבתי את הארץ, אני הסתכלתי עליהם ואני עזבתי את הארץ לפני שאני הייתי מפורסמת בכוונה, כי ידעתי שאם אני אהיה כבר מפורסמת ויהיה לי נינוח בארץ, לא יהיה לי את הכוח הנפשי לעזוב את זה ולבוא לכאן, אני אגיד:"נוח לי פה ואני נשארת".

להם יש כוח נפשי, למה הם חוזרים? כי עדיין מציעים להם עבודות ויש להם מה להפסיד. בשנתיים הראשונות עדין הציעו לי עבודות, הציעו לי לחזור ולעבוד בתיאטרון "גשר", הציעו לי לעשות אודישנים ל "הבימה". אני התעקשתי לא לחזור, אבל אם כבר הייתי מתחילה תהליך מסוים אני לא חושבת שהייתי יכול להתעקש. הייתי חוזרת כמו טטלה לארץ כי כשכבר מציעים לך לעשות את הדבר שאתה כל כך רוצה ואוהב איך אתה יכול לסרב לו ולחיות פה כשלאף אחד לא אכפת ממך.

בגלל זה החלטתי להישאר פה והתעקשתי, אבל אני מבינה את המלכודת שבה הם נמצאים.

"מה למדת מעולם הבמה?"

שלי:"אני תמיד חושבת שאת הדברים שאני עברתי בחיים הם כדי ללמוד מהם ואז כדי ללמד את השאר. אני באמת מאמינה שאומנות, לצערי הרב זה פחות ופחות קורה היום, אבל פעם אומנות זה לא היה כדי להנמיך את עצמנו לקהל הרחב, זו היתה השיטה, זה היה

החינוך. זו הייתה הדרך להראות לקהל הרחב מה הולך פה באולימפוס. כמו שהיוונים כתבו טרגדיות, הם השתמשו במה שקרה במלכות כדי להראות מה זה דבר טוב לעשות ומה זה דבר רע, אם היא התאהבה בבן שלה ובסוף היא מתה, זה רע! ככה הם לימדו לקחים, ככה הם לימדו את העם את הדרך הישרה, אני חושבת שהאומנות זה דבר שנמצא בשביל להרים את כולנו, את התרבות, להרים את התרבות של העולם, לשפר אותנו.

מהמשבר האישי שלי אני מרגישה שאני, יש לי מה ללמד ולהסביר, גם לעצמי, גם דרך האומנות, כאילו הצלחתי להתגבר על הטרגדיה האישית שלי ומשם אני רוצה לעזור לאחרים להתעלות ולהתגבר על הטרגדיה האישית שלהם, כי לכולם יש את הטרגדיה האישית".

"לאן מועדות פניך?"

שלי:"קודם כל מאז ומתמיד כשהייתי עוד בבית צבי אימא שלי תמיד הייתה אומרת לי שאני צריכה לביים ואני חושבת שזה תמיד היה נראה לי מאוד מפחיד, אז התחלתי במשחק ואז התחלתי לכתוב ועכשיו אני מפיקה, יום אחד אני אביים, לשם אני הולכת. אני פשוט רוצה לצבור עוד ניסיון וידע והבנה לפני שאני מגיעה לזה כדי שכשאני אגיע לזה אני לא רוצה לזלזל בעבודה שלי, אני רוצה שהעבודה שלי תהיה טובה, לא רוצה לקפוץ מעל הפופיק, יום אחד אני אביים, זה בטוח.  מבחינת משחק מה אני חושבת,  אני יכולה לשחק את עצמי כגיבורת על, עם עבר חשוך, תמיד יהיו לי את התפקידים שהם קצת עמוקים, קצת יותר מסובכים. את התפקידים הפשוטים אני לא יכולה לשחק יותר טוב ממישהי אחרת, אבל את המורכבים שם אני יוצאת דופן, איפה שיש את המורכבות הנפשית, שמה יש לי הבנה יוצאת דופן. בדברים אחרים תשים אותי ליד עשרים שחקניות, אני בערך אותו דבר. אני תמיד אצטרך למצוא את הדברים שהם קצת מסובכים, כי זה גם מה שמעניין אותי, הנפש של האדם זה מה שמעניין אותי ושמה אני רואה את עצמי. הייתי רוצה מאוד לעשות טלוויזיה, מאוד, אבל בסופו של דבר אני חושבת שאני יותר מתאימה לסרטים מכיוון שסרטים זה יותר כמו תיאטרון, זה קודם כל יותר גדול מטלוויזיה ויש ממש התחלה, אמצע, סוף. זה ממש כמו לעשות הצגה רק מול מצלמה, אז בסרטים, אני רוצה לעבוד עם אל פצ'ינו, אני רוצה לעבוד עם הגדולים, עם רובי ווילאמס אני אשמח לעשות קומדיה גם לעבוד עם הגדולים ביותר, ג'ק ניקולסון, אל פצ'ינו, רובי ווילאמס, ג'וליה רוברטס וכמובן מריל סטריפ.אולי גם אחד מהם יסכים לשחק בסרט שלי לתפקיד ראשי.זה ידחוף אותי קדימה ואני רוכבת איתו על הגל להצלחה."

The post שלי סקנדרני: שחקנית ושמה תשוקה… appeared first on Shavua Israeli - שבוע ישראלי.

בעולם המוזיקה הבינלאומי קשה למצוא די ג'ייז מהמין הנשי ובישראל זה בכלל נדיר מאוד. די. ג'ייז מהמין היפה – בדקתי, הן לא מראה כזה שכיח באל איי, הלכתי לתזז עם מור אליאן מסובבת תקליטים באירועי חג השבועות הנוצץ של האמרגן ליאור גוב  באולמות מועדון הסופר הנוצצים בהוליווד.

 אז מה מביא את בחורה ישראלית לנסות את מזלה על העמדה של הדי ג'יי הנשלט מסורתית על המין הגברי? הגעתי  לברר עם די ג'יי מור , האם התקליטנות היא תחליף,

 תחביב או עיסוק חביב?

"אנא ספרי לי  איך בכלל הגעת לתחום הזה?"

מור:" גדלתי בתל אביב. דבר ראשון שאני ממש זוכרת שרציתי, ותמיד אהבתי זה מוזיקה. אבל אצלי זה היה בצורה יוצאת מן השגרה, כבר בגיל עשר, אחד עשרה, הייתי קונה מוזיקה לבד. גם  האחיות גדולות שלי  השפיעו עלי והייתי שומעת הרבה מוזיקה של מבוגרים יותר . אז תמיד הייתה לי משיכה מאוד גדולה למוזיקה, אני האחות הכי קטנה, יש לי שתיים, אחד גרה בתל אביב ואחת גרה פה באל איי. אבא שלי גר בניו יורק ואימא שלי בישראל. להורים שלי היתה חנות הרבה שנים ברמת גן, של בגדים, לגברים, חליפות איטלקיות כאלה, אז אבא שלי עזב את הארץ כשהייתי בת חמש עשרה ואימא שלי הלכה לעבוד עם מעצבת בתל אביב גם האחיות שלי מעצבות. עד גיל עשרים הייתי בתל אביב. תמיד בסצינה של מועדונים ומוזיקה.הייתי חולה על זה ושם בילית את הפנאי שלי. למדתי פסנתר ולמדתי גיטרה, אני יודעת לקרוא תווים אבל אני לא יכולה לקחת גיטרה ולנגן לך עכשיו איזה שיר. למדתי כלים, אבל לא ממש. אבל ברור לי שהדרך שלי היא במוזיקה אלקטרונית, מוזיקה שבאה למשל ממכונות תופים, "vocals".

כל הלייף סטייל שלי הוא בחברה' של הסצינה של מוזיקה אלקטרונית, שהיא גם אנדרגראונד, בשנים האחרונות התחלתי לעשות דיג'יינג, הגעתי לזה דרך התשוקה למוזיקה, היום אני  בעיקר בהוליווד, בעיקר בצד המזרחי"

"מה את אוהבת לנגן?"

מור:"קודם כל  צריך ידע, זאת אומרת, די ג'יי שנמשך רק לסוג מוזיקה אחת, נגיד רק האוס, רק היפהופ, זה לא מספיק ומאוד מגביל. אני חושבת שמה שעושה די ג'יי טוב זה שאם אתה עושה הכל, כלומר, מבחינה מוזיקאלית אתה פתוח, אני נורא אוהבת מוזיקה ערבית, אני מקשיבה לזה. אני מאוד אוהבת את אום קול טום, מוזיקה ים תיכונית, דברים יותר ישנים. אני גם מאוד אוהבת היפהופ, האוס ג'אז, פרוגרסיב רוק. אם האהבה שלך למוזיקה היא רחבה אז הכל בסופו של דבר הופך אותך לבנאדם יותר רחב וגם אם אתה הולך ומנגן רק האוס או רק היפהופ. זה גורם לביצועים שלך להיות יותר רחבים, כי אני אדם שפתוח ליותר דברים, זה מתבטא עם ההופעה, עם הביצועים שלך.

אני חושבת שהדבר הכי חשוב היא הסלקציה, ההבחירה שלך היא מה שהכי חשוב אבל כשאתה ממש נכנס לזה, אז כמובן שאתה צריך למקסס ולערבב שירים וסדר מסוים.

אני עכשיו מנגנת בעיקר מוזיקה אלקטרונית, הרבה מוזיקת באס שזה מגיע מדברים שמנגנים עכשיו בלונדון והרבה האוס, הרבה דיפ האוס. יש נגיד BPM שזה הקצב של השיר, Beats per minute, צריך שהשיר האחד יתאים עם השיר השני, כשאני מנגנת שיר ואז אני מכניסה עוד שיר, הם מתנגנים ביחד אבל זה נשמע כמו שיר אחד. ברגע שאתה עושה החלפה מוזיקאלית וזה נשמע טוב אז זה נשמע מדהים. יש הרבה שירים שאני מקבלת באופן אקסקלוסיבי כי אני חברה של הרבה מפיקים, אנשים שעושים מוזיקה. אז נותנים לי כי זה כבר בחבר'ה, אנחנו כבר בסצינה , שאנחנו מחוברים וכולם חברים של כולם. בתור די ג'יי באיזשהו שלב אתה מכיר חברות שמוצאות מוזיקה, הם שולחים לך פרומואים, אני מקבלת מחברות מוזיקה שהקהל הרחב עדיין לא קיבל.

אם יש לך טעם אז אנשים נמשכים לטעם שלך, אתה בוחר שירים טובים ואתה שם את הכל ביחד. זה כמו מן סיפור, אתה נותן את זה לקהל ואנשים מקשיבים לכל שיר ומגיבים לפי הטעם.או שאוהבים או שאתה בחוץ.לפעמים אני מאלתרת, זה תלוי באיזה ערב, אם זאת הופעה מאוד גדולה אז אני לא אאלתר. אני מכינה לי שעה, שעתיים מיקס מוזיקלי. אני יודעת גם איזה סוג מוזיקה לפי הדי ג'ייז שמנגנים לפני באותו ערב, אני אתאים את עצמי. אני מנסה לקבל הופעות כי אנשים באים אלי, הם יודעים מה אני עושה, כי המיקסים שלי כבר בחוץ, הם יודעים מי אני, אני מנסה להשאיר את זה קצת פתוח, לא רוצה להגביל אותי רק לסוג אחד של מוזיקה, מבחר יותר רחב. זה סוג של שריר, ככל שאתה עושה את זה יש יותר ניסיון.

אתה צריך להיות זריז, אפילו בערבים שאני לא מתכננת את הסט מראש אז כאילו אני צריכה לאלתר אז אני מנגנת למה שהקהל מגיב יותר, בקצב כזה או כזה, יש לי מאתיים שירים  מוכנים ואני אבחר את השירים בקצב כזה, או בסגנון אחר. אני די ג'יי  מקצועית וזה נורא ברור לי שמה שאני עושה זה סוג של שירות עם איכויות מיוחדות.

"את מכירה עוד די. ג'יי מסוג בחורה?"

מור:" חברה שלי היא  די. ג'יי מאוד מצליחה, עושה הרבה אירועים של סלבריטאים, היא אמריקאית, היא מופיעה בהרבה מועדונים בהוליווד שהם כאילו הכי בטופ של הטופ. היא התחילה ערב של מוזיקה עולמית, במועדון ב'סילבר לייק' והערב הפך להצלחה והיא כל הזמן הזמינה אותי לנגן, כל שבוע וזה נהיה כבר משהו קבוע, למרות שאף פעם לא הייתי באופן רשמי קבועה. הופעתי שם די הרבה."

 "מה עושה  די. ג'יי למוצלח יותר?"

מור:" הכל תלוי במוזיקה, ולהרגיש את מוזיקה. זה משהו שאתה באמת יכול ללמוד ולאמן את עצמך, מה שאתה רוצה באמת, יכול לקרות לך, אבל זה גם משהו שבא מבפנים, כלומר, להרגיש את הקהל ואת המועדון ולראות מתי הם צריכים לעלות ואיזה סוג של מוזיקה, ומה האנרגיה בחדר. זה גם נורא חשוב לתקשר עם הקהל, זה מה שמאפיין די. ג'יי טוב."

"מה המיוחד בדי. ג'יי באל. איי. למשל?"

מור:"אני מרגישה שיש כאן סצנה יחסית גדולה משאר העולם, יש באל איי סצנה שלמה שהיא מאוד גדולה והיא ידועה בכל העולם, בלונדון, ניו יורק, פריז, סצנה של "beat maker music" .שבשבילי, ועבור החברים שלי זה נראה מאוד רגיל, אבל יש הרבה אנשים שלא יודעים על זה. אל. איי. מאוד מפורסמת שהיא התחילה הרבה סוגי מוזיקה, שקורים פה הרבה דברים חדשים ומעניינים, במיוחד בעולם המוזיקה האלקטרונית וההיפהופ.  אני הולכת ואני שומעת דברים שונים, אני קצת עושה דברים שהם אולי לא ידועים במיינסטרים".

"איך כל זה עובד, עם הפטיפונים האלה, אנא הסבירי לי?"

מור:"אני עובדת על שני פטיפונים שפועלים על תוכנה שנקראת Serato, זו קופסא כזאת מאוד משוכללת, טכנולוגיה מתקדמת, בשבילנו זה לא, אבל בשביל אנשים שלא מכירים את זה, זה אולי נשמע כמו טכנולוגיה מתקדמת. אבל בכל אופן יש תוכנה על המחשב וכל הספרייה שלי שמה, על התוכנה, יש את הקופסא שמתחברת למחשב.

מה שהקופסא עושה, היא מעבירה את המידע בין המחשב למיקסר ושני הפטיפונים. אני מביאה את הלפטופ או את הקופסא שבהרבה מאוד מהמועדונים יש כבר את כל החיבורים. אני רק באה עם הלפטופ והאוזניות, לכל די. ג'יי יש את האוזניות שלו.יש די. ג'ייז שמשתמשים בתוכנות אחרות והם יכולים לערבב ארבעה שירים בבת אחת ואז זה כבר מתקדם, זה עולם מאוד רחב, אני לא רוצה לסבך אותך אבל אפשר לערבב ארבעה שירים, אפשר לאלתר, אפשר גם לצרף מכונת תופים".

" מהי עכשיו האופנה האחרונה של הדי ג'ייז?"

מור:" היום זה מתקדם מאוד, בעיקר אם יש לך משהו שהוא קצת שונה. בשנות השמונים זה היה יותר קטע של הסריטות. כאלו חריקות על התקליט. כיום אנשים מבשלים מוזיקה אלקטרונית, כלומר, אם אתה לוקח שירים קיימים ועושה להם גרסאות שלך או שאתה מייצר מזה מוזיקה חדשה והיא תופסת עניין, אנשים שומעים עלייה, ואתה הופך לדי ג'יי יותר מצליח, יש לך כבר להיטים להוסיף לרדיו.

היום גם באינטרנט דברים נורא ויראלים. בני נוער, ילדים שומעים את זה ואנשים שמעניין אותם מוזיקה ומעבירים אחד לשני, הולכים להופעות ושומעים משהו ומחפשים את זה באינטרנט. הרבה בלוגים, כותבים בכל מיני מגזינים און ליין, אנשים מעורבים בזה, אכפת להם, זה מעניין אותם. די ג'יי היום זה לא כמו פעם, די ג'יים היום מרוויחים יותר כסף מאנשים שעושים מוזיקה בעזרת כלים. בכלל כל הקריירה הזאת של די ג'יי זה משהו, למשל טיאסטו (Tiesto) שהוא די ג'יי מאוד גדול, יש כל מיני די ג'יים בסגנון שלו, הוא מאירופה.

יש אחד בשם דיפלו, הוא מרוויח משהו כמו עשרים עד חמישים אלף דולר להופעה, והוא מופיע כל הזמן, כמעט כל יום, פה באמריקה. הוא עשה כמה להיטים, גם ל-MTV והוא הפיק שיר לריהנה, היא כותבת את המילים והוא עושה את המוזיקה, הם עובדים ביחד, הוא עשה גם שיר לסנופ דוג, הוא התחיל מהאנדרגראונד ממש, הוא מסתובב באותה סצינה. זו חוויה שונה לגמרי, קודם כל זאת מוזיקה אחרת לגמרי וכשאתה הולך לראות רוק, אתה בעיקר צופה במוזיקה, אין הרבה ריקודים, כשאתה שומע מוזיקה אלקטרונית ואתה נכנס למועדון, זה הרבה יותר סביב ריקודים, זה מוזיקת דאנס, אתה בעצם צופה ורוקד, אתה רואה אדם אחד שמנהל את כל הערב. כל אחד בהעדפה אישית שלו, אני מניחה שדי ג'יי שהוא יותר רוקיסט, הוא לא יותר מידי רוקד, הוא מתקשר עם הקהל בצורה מתונה, בלי לזרוק אגרופים באוויר".

"מה הסיפור הכלכלי של המועדונים בהוליווד?"

מור:" עד כמה שאני מבינה  בעלי המועדונים מחייבים ארבעים דולר לכניסה והם עושים הרבה כסף. הם גם לוקחים שתיים עשרה דולר למשקה יחד עם ארבעים דולר בכניסה וגם יש לך אלפיים איש אז אתה עושה אחלה כסף.

הייתי עכשיו בהופעה במועדון אחד בהוליווד, אצל בחור שנקרא Dubfire, הוא עושה טכנו, זה סוג של האוס, אני לא יודעת כמה בדיוק עלתה הכניסה אבל נראה לי בסביבות ארבעים דולר, וכל משקה זה שתיים עשרה, יש גם את כל תרבות של הפריווט בוטל והוי. אי. פי. יש את כל הקומה למעלה ומזמינים עוד בקבוק ועוד בקבוק ועושים הרבה כסף".

"שמעתי שחוץ מסמים יש גם סקס שם?"

מור:" סמים וסקס יש בכל מקום, אף פעם לא ראיתי את זה כל כך ברור במועדון. לפעמים אנשים נפגשים על רחבה ויש סטוצים, אני לא מתעסקת בזה. אנשים לא ממש יוצאים ומשתגעים שם. לא ראיתי את זה קורה, מנהסתם יש את בתרבות מועדונים. בכל מוזיקה יש סמים, זה מה שיש, זה לא משהו בפתוח, אם אנשים עושים את זה, אז הם בטח עושים את זה מאחורי דלתות סגורות. זה חלק מהתרבות, אני לא חושבת שבמועדונים מתאמצים ממש לבדוק בכל מקום,  מה שאתה עושה בשירותים, מה שיש בכיס של בנאדם. מספיק שהם בודקים לך את התיק בכניסה, ואם ברור שיש לך משהו גלוי אז לא יכניסו אותך או שיזרקו לך את זה, הדברים שאתה מדבר עליהם יש בעיקר בפסטיבלים הגדולים האלה מחוץ לעיר".

"אז לסיום ספרי לי על עצמך,יותר באופן אישי."

מור:" בשנה שעברה, באלפיים ושתיים עשרה הפוקוס שלי היה יותר להיות די ג'יי, עכשיו גם הוספתי קצת יצור תכשיטים. יש הרבה דברים שקורים ובאים אלי אז אני הולכת בעקבות זה. אני מרגישה את הדרך של העולם, איך שהאנושות מתקדמת, איך שהאנשים לומדים. אולי בעבר אדם היה בוחר מקצוע וממש נכנס לתוכו, וזהו, זה עדיין קורה וברור שיש בזה דברים מאוד חיוביים אבל יש עכשיו יותר מוסכמות שאנשים מנסים יותר, אנשים עושים יותר דברים בו זמנית. כמוני, אני די ג'יי ואני גם עושה תכשיטים, יש לי הרבה חברים שהם גם צלמים וגם שפים, למה לבחור? אם אתה רוצה לעשות משהו פשוט תלך על זה.

גדלתי בבית שהיה סביב עיצוב ואומנות ותמיד כולנו היינו ביחד. החילופים בינינו תמיד היו על דברים אסתטיים. אסתטיקה, שזה עיצוב, אז תמיד הרגשתי שיש חלק מאוד גדול שנמשך לזה ורוצה לבטא את זה, את כל התשוקה לעיצוב ולאומנות ולאסתטיקה, אז זה יצא בתכשיטים. רציתי להתחיל במשהו קטן, רציתי לעצב לעצמי תכשיט והתחלתי במשהו אחד, הכרתי איזה מישהו שהוא לימד אותי לעשות דברים, פגשתי אותו באיזה שוק פשפשים. היה שם דוכן והוא היה עושה תכשיטים, התחלתי לדבר איתו ואמרתי לו:"אולי תעזור לי לעשות איזו טבעת" הוא אמר שאין בעיה, הלכתי אליו לעשות טבעת, אחר כך הוא לימד אותי לעשות צמיד אחרי זה הוא לימד עוד, אחרי זה הוא לימד אותי ליצוק לתבניות. זה התגלגל משם, אז אמרתי לעצמי טוב! בגלל שאני, יש לי נטייה לחשוב איך אני יכולה לעשות מזה עסק. איך אפשר להוציא מזה, זה די ישראלי, אתה רואה את זה אצל הרבה ישראלים.

אם אתה כבר יצאת מישראל ואתה מנסה לטבול בבריכה אחרת, אז יש לך אולי אופקים יותר רחבים, אתה רוצה לעשות משהו בעולם הזה, יש לך איזושהי מטרה.אני כמו כל האנשים שיצאו מישראל והגיעו לאל. איי. או למקומות אחרים בעולם שהם קצת יזמותיים ויש להם איזשהו מן דחף להצליח בכל מחיר".

The post מור אליאן מתקלטת בקצב שלה appeared first on Shavua Israeli - שבוע ישראלי.

לזוג בגיל העמידה היו שתי בנות יפות, אך תמיד הם דיברו על כך שהם רוצים גם
בן זכר. הם החליטו לנסות בפעם האחרונה להביא בן, כמו שתמיד רצו. האישה
נכנסה להריון וילדה תינוק בריא. האב השמח מיהר מיד לחדר התינוקות לראות את
הבן החדש שלו, אך נחרד לגלות שהילד הוא הילד הכי מכוער שראה מעולם. הוא
אמר לאשתו: "אין מצב בעולם שאני האבא של התינוק הזה. תסתכלי על שתי הבנות
היפות שיש לי! את מתפרפרת מאחורי הגב שלי?" האישה חייכה במתיקות והשיבה:
"לא, לא הפעם!"

מרוקאית אחת שואלת את בעלה: למה אתה מחזיק תמונה שלי בארנק?
הבעל עונה לה, כשיש בעיה, לא חשוב עד כמה היא חמורה ,אני מסתכל בתמונתך
והבעיה נעלמת.. האישה חיבקה ,נישקה ואמרה לו יואוו, כמה אני חשובה לך..
הבעל: כן! אני רואה את התמונה שלך, ושואל את עצמי: צ'רלי תתנחם, איזו בעיה
גדולה יותר יכולה להיות?

כורדי אחד שם לב ששכח את המפתחות שלו בתוך האוטו. הוא מנסה לפתוח עם סרגל
ולא הולך לו. פתאום עובר שוטר ושואל את הכורדי: "מה אתה עושה לאוטו?"
אומר לו הכורדי: "האוטו ננעל והמפתחות בפנים. "שואל אותו השוטר:
ומי זה בתוך האוטו? "עונה הכורדי: הההה זה אח שלי, הוא מכוון אותי איך
לפתוח..

עיראקית זקנה התקשרה עם מבטא כבד למוקד קוקה קולה
ואמרה: " זה לא יפה שחברת גדולה כמו קוקה קולה מפלה את העדה העיראקית
לרעה! למה לא שמתם שם שלי על הבקבוק?"
שואלים אותה :"מה שמך גברת?" ואז היא עונה :" מוטראאאאם ובעלי עזיז.".

איזה תימני חלם, שאבד לו 100 שקל.. הוא לא הסכים להתעורר עד שהוא ימצא
אותם..

פעם היה עורך דין שלא היו לו לקוחות. יום אחד נכנס לקוח למשרד שלו אז הוא
העמיד פנים שהוא מדבר בטלפון כדי שזה יראה שיש לו לקוחות כעבור שעתיים סגר
את הטלפון ופנה לאיש: "מצטער שחיכית כל כך הרבה זמן …כמו שאתה רואה אני
איש מאוד עסוק. מה רצונך?" עונה האיש: "אל תדאג, אני משה ובאתי להתקין לך
את קו הטלפון..

פרסי אחד מתלונן לשני: "אישתי תרושש אותי. אתמול ביקשה שלוש מאות ₪, היום
ביקשה מאתיים ₪. החבר השני: "למה היא צריכה כל כך הרבה כסף?" הראשון: "לא
יודע אף פעם עוד לא נתתי..

ילד ערבי אחד לומד בבית ספר יהודי, כל היום הילדים מציקים לו , ערבי
ערבי.. יום אחד המורה אמרה לו, אם אתה לא רוצה שיציקו לך תגיד לכולם
שקוראים לך אבנר ותתנהג כמו יהודי. באותו יום שיחק הילד הערבי בכדורגל, ניצח במשחק ונהיה למלך הכיתה. כשחזר הביתה אמרה לו אמא שלו: מוחמד לך לשטוף כלים ולעשות שיעורי בית. "אמר לה הילד: אמא, מהיום קוראים לי אבנר, אני יהודי.
האמא שמעה את זה והכניסה לו סטירה מצלצלת. כשחזר האבא הביתה סיפרה לו
והכניס לו מכות גם כן. למחרת הלך הילד לבית הספר כשהוא סגול מרוב המכות שחטף. "מה קרה? "שאלה אותו המורה. "אל תשאלי", אומר לה הילד .
אתמול בערב תפסו אותי שני ערבים והכניסו לי מכות רצח..

חברה שלי אומרת לי "תראי את השכן שלך יוסי התימני, איך הוא אוהב את חברה
שלו , תמיד הוא מחזיק לה את היד בקניון. אמרתי לה: איזה אוהב הוא מת מפחד,
שהיא לא תיקח אותו לחנויות ותבקש מותגים..

ילד שואל את אבא שלו: אבא מי היתה חמותו של האדם הראשון? האבא עונה לו:
יא' איבני איזה חמות? שכחת שהוא היה בגן עדן?

The post צחוקים לשבת: מדור הבדיחות של סיגל חיון appeared first on Shavua Israeli - שבוע ישראלי.

את הערב פתח דניאל תבורי בקולו הערב עם בלדות אמריקאיות הרמוניות משולבות במוזיקה ים תיכונית אורגינלית כלשהו, לאחריו נחת על הבמה הזמר המחשמל בן ארי והחזיק את כל הערב ברמות יחד עם מוקי ההיפ הופר גדוש האנרגיה הגרעינית.

במשך שלוש שעות תיזזו כאלף חוגגי עם ישראל בתפוצת אלאיי על הרחבה ולא ידעו שובע. התענוג הצרוף נשפך ונצרך עלידי מיטב הנוער שהגיע בהמוניו אל אולמי אוולון בהוליווד מלווה במיטב מחלצותיו נשיו וטפיו.בין הצוהלות והמענטזים נראו סלב מקומיים שנדחקו מאחורי הקלעים למשש את הנסיך ולקבל חתימות.כמה גרופיות רוממו את מצב רוחו של המלך לפני ההופעה ואחריה.

באגף האחמ"ים נחזו שתי שחקניות ישראליות ידועות,דוגמנית,מפיק על ,אמרגנים ושומרי ראש של זמר אמריקאי אגדי וצעיר.לקראת חצות וחצי שככה ההמולה והקהל נהר אל ערבות הוליווד פינת וויין מי לביתו ומי לכוס ויסקי בבר הסמוך.

דבר אחד ברור היה לאלתר, בן ארי סיפק את הסחורה.בגדול וברוחב לב..

The post אטרף באבלון הוליווד: מוש בן ארי, מוקי ודניאל תבורי נתנו הופעה מהסרטים appeared first on Shavua Israeli - שבוע ישראלי.

The post פינת הנוסטלגיה והפעם: טלפון חוגה / מאת דויד סלע. appeared first on Shavua Israeli - שבוע ישראלי.

"אני , דבי ג'יימס. נולדתי בצרפת, בפריז בשמונים ושמונה ", פותחת דיוה עור-קקאו-קצפת, שפתיים-דובדבנים-סמוקים, חיוך-רחלות-מהרחצה. " אימא שלי עמדה על זה שאני ייוולד ליד גיסתה בצרפת, ובחודש השמיני היא פשוט טסה איתי בבטן הקטנה שלה. לאמא קראו נאווה חלימי היא היתה שחקנית ודוגמנית יפיפיה, הייתה מועמדת למלכת יופי בשנת אלף תשע מאות שבעים, היא פרשה ברגע האחרון כי הסבא נפטר, אין מי שלא הכיר אותה בארץ באותם הימים.סיפרו לי שהמחזרים שלה נלחמו לקבל חיוך אחד ממנה."

"ומי בר המזל, האבא שלך?",אני מתחיל לבחוש.

"אבא היה סטיב ג'יימס, שחקן אמריקאי שחור, בשיא הקרירה. הוא הגיע לארץ לשחק תפקיד ראשי בסרטו של מנחם גולן. הם הכירו בארץ, הם הכירו ב'מחץ הדלתא', הוא שיחק את אחד החבר'ה הטובים, זה היה בשבעים וחמש. אימא שלי שמרה על כושר והתאמנה כל יום בהילטון, הם הכירו בחדר כושר. זו היתה אהבה ממבט ראשון.

"הם התחתנו באמריקה ,בלוס אנג'לס. הוא הביא אותה לכאן. היא השאירה את כל המשפחה בארץ, בחיפה, בחולון, בראש העין ונסעה אחריו".

"אילו סרטים הוא עשה?"

"אבא שיחק בעשרות סרטי אקשן והתמחה בתורות לחימה שונות,הוא היה מהראשונים.הוא שיחק בסרטי אמריקן נינג'ה,The Exterminator ,הוא שיחק בהרבה סדרות טלויזיה וסרטי מלחמה.לעומתו אימא שלי לא עשתה פה כלום, היא רק הייתה אשתו,ועקרת בית.פעם אחת היא קיבלה תפקיד קטן איתו ב"נינג'ה אמריקאית שתיים". בסוף הוא נפטר בשנת תשעים ושלוש, אני הייתי בת ארבע, הוא נפטר מסרטן בלבלב. עד תשעים ושלוש הייתה לו קריירה מאוד מצליחה, הוא בדיוק התחיל לעלות ואכל אותה לבסוף".

את זוכרת את החיים שלך כילדה באל איי?

"הזכרון היחידי שיש לי איתו, היה שהייתי איתו בדיסנילנד. היה לנו בית בהוליווד, זה היה בית פרטי ואחר כך הרסו אותו. הוא היה מאוהב באימא שלי קשות. הייתי מאוד קטנה, רק בת שנתיים.בגיל שנתיים וחצי הם התגרשו ואני ואמא חזרנו לארץ. אימא החליטה שהיא לא רוצה לחיות פה. היא רצתה שאני אגדל ליד המשפחה בארץ, שאני אגדל עם התרבות הישראלית.

אבא לא יכל לעזוב ולגור בארץ בגלל הקריירה והיא לא רצתה להיות פה.הם נפרדו וחזרנו ארצה ומאז גדלתי בישראל.אמא גידלה אותי בלי אבא. שנתיים אחרי שחזרנו הוא נפטר. כשחזרתי לאמריקה גיליתי שהייתה לו אישה אחרת לפני שהוא נפטר, פגשתי אותה, רציתי לדעת אולי יש לי אחים, או אחיות.

הייתי ילדה מאוד עסוקה, בבמה, בריקודים, התחלתי להתעסק עם זה כבר בגיל ארבע, בריקודי בטן, ארבע שנים רקדתי אצל ריקי צור. היא הייתה גרה ממש לידנו. אחרכך עברתי לריקודים סלוניים במשך שנתיים וחצי, ולמדתי ריקודי ג'ז שנה וחצי".

"מתי התחלת לשיר?"

 "זה התחיל בגיל אחת עשרה הצטרפתי למקהלת צעירי תל אביב, גם שרתי בתנועת הנוער בחולון. אני הייתי בת אחת עשרה.

הייתי רוקדת, שרה, משחקת,  הייתי שלוש שנים במקהלה, הופענו בכל מיני ערים. היה לי קול באס, מאוד עבה ולא אהבתי את הקול שלי בכלל, לא הייתי מקבל סולואים, הייתי תמיד מקבלת קול בית. זו תקופה שלא אהבתי את הקול שלי, תמיד רציתי תפקיד סולו. ואז יום אחד, אימא שלי ישבה איתי, היא הראתה לי את MTV, שמעתי את הזמרת "שר". זאת זמרת שיש לה קול עבה, התחלתי לרקוד לשיר שלה ואמא אומרת לי:"את אוהבת את הקול שלה?" אני אמרתי לה:"כן", "זה הקול שיש לך!", ומאז התחלתי לאהוב את הקול שלי, היא עזרה לי ככה להגיע להיות זמרת שאני היום".

"איזו מן נערה הייתי?"

" הילדים בשכונה  ובתנועה ידעו שאבא שלי היה שחקן,גם אני הייתי שרה ורוקדת.אבל ההופעה שלי היתה שונה כי היה לי אפרו, שנאתי את האפרו שלי בתור ילדה, כולם היו מציקים לי והיו קוראים לי בשמות. חשבו שאני אתיופית, זה היה קשה.

עולם הבמה היה הכל בשבילי זה היה משחק, ריקודים, שירה, הייתי עם הלהקה שלוש שנים. כמעט כל שבוע-שבועיים הופעה.

כבר אז אהבתי היפהופ, הופעתי  גם בלהקה מקומית.  לא ניגנתי על כלי ,למרות שאימא ניסתה לדחוף אותי לכלי נגינה, אבל לא הלכתי על זה. בשלב מסויים נשברתי,עזבתי את התיכון בכיתה ט',אני לא יודעת אם זה בגלל שגדלתי בלי אבא.הלכתי ללמוד ספרות אצל שוקי זיקרי. פרנסתי את עצמי, אימא שלי לא רצתה שאני אעבוד, אימא שלי רצתה שאני אהיה נסיכה לנצח. אימא לא הייתה מבשלת, היא הייתה לוקחת אותי לסבתא. סבתא עשתה אוכל תימני. הסבא אלג'ירי והסבתא תימנייה."

"מתי הגעת לאל איי?"

" החבר ראשון היה בגיל חמש עשרה, בחור רציני, היינו חמש שנים ביחד.למעשה  עברתי איתו לאמריקה.

לא התגייסתי לצבא, יש לי פספורט אמריקאי, אז אמרתי להם שאני לא מוכנה לשרת בצבא. הם נסו להכריח אותי אבל לא רציתי. אז בגיל שש עשרה וחצי, הגעתי ללוס אנג'לס, הייתי פה ארבעה חודשים, יחד עם החבר שלי. עבדתי באיזו מספרה בהוליווד, של קיקו,כולם באו אלינו כשהוא רק פתח אותה.לחבר שלי היו ניירות, הוא נולד פה וגדל בארץ, גרנו ב-valley,אז זה היה שונה לגמרי אבל האמת לא התחברנו עם אף אחד, היינו רק אני והוא, למרות שהיינו בסצנה של הישראלים כמובן. אחר כך עברנו לעיר. זה היה באלפיים וחמש.

ניסיתי להביא את אמא לאל איי, היא אמרה לי לא.  היא לא סבלה את אל איי.ואז היא נפטרה מסרטן ריאות, היא הייתה מעשנת, אני כבר לא מעשנת. הפסקתי, בגלל הקריירה  והמוזיקה אסור לי לעשן.

אחרי כמה שנים,דברים התחילו לחרוק עם החבר שלי ונפרדנו.עזבתי את הדירה, עברתי לגור עם חברה, והתחלתי לעבוד בארומה ב-valley. הייתי מארחת, לא רציתי להיות מלצרית, לא אהבתי את הקטע הזה של טיפים, רציתי לקבל לפי שעה, לדעת שאני מרוויחה מספיק להתקיים.

"עבדת בעבודות אחרות?"

באותה תקופה גם דגמנתי, הייתי פה חתומה עם סוכנת בשם רובין פרקר, הייתה לה חברת כישרונות (TALENT AGENCY). ניסינו, האנגלית שלי הייתה על הפנים, היא ניסתה למשוך אותי יותר לקטע של סרטים, היו אומרים לי לקרוא ולא הייתי יודעת מה אני קוראת בכלל. היא הייתה שולחת אותי לאודישנים, יצא לי לדגמן לחברת ג'ינסים שאני אפילו לא מכירה. חוץ מזה היא ניסתה לדחוף אותי לקטע של מוזיקה ומשחק ולא היה לי את האנגלית, אז הייתי איתה איזה שנה ואז אחרי שנה אמרתי לה:"בואי נפסיק" אני עשיתי לה טובה, במקום שתמשיך לשלוח אותי לאודישנים ואני לא יודעת מה אני עושה, אז הפסקתי, נכנסתי חזרה לספרות ולמסעדנות וחיכיתי, אמרתי שאני אלמד את האנגלית ואז אני אוכל לעשות מה שאני רוצה.

כשבאתי לאמריקה חשבתי שאני יודעת אנגלית, אבל מהר מאוד גיליתי שאין לי מושג.אבל לאחר כמה שנים בספרות ובאירוח למדתי לדבר עם לקוחות, ככה בניתי את האנגלית שלי. עכשיו האנגלית שלי היא אמריקאית, אחרי שמונה שניםשאני כאן אומרים שהמבטא שלי הוא של ניו יורק.

"מתי היתה פריצת הדרך הראשונה שלך?"

"לפני שלוש שנים פגשתי את סיטו,והתחלנו לצאת.סיטו הוא  מוזיקאי מוכשר אפרו-אמריקאי ויש לו כמה אומנים שהוא דוחף אותם, הוא המנהל שלהם. יש לו אומן בניו יורק ויש לו אומן בקנזס והוא מנהל אותם. אני הייתי מאוד ביישנית, לא רציתי לשיר ויום אחד הייתי לבד בבית ושרתי עם אוזניות על הראש והוא  נכנס מבלי ששמעתי ותפס אותי על חם.אז הוא שאל בהפתעה:"את שרה?". היינו כבר שנה ביחד והוא לא ידע שאני שרתי או רקדתי בחיים שלי, ואז הוא פשוט התחיל לדחוף אותי, אמר לי:"יאללה תתחילי לכתוב שירים". ככה הוא נהיה המנהל שלי”.

"היכן את מופיעה בדרך כלל?"

"אני מופיעה בכמה מועדונים בהוליווד .הופעתי במקומות קטנים וגדולים כמו "האוז אוף בלוז", במועדון "מרבלה",ב"סופר קלאב","הוטל קפה" ועוד הרבה מקומות אורבנים גזעיים. בדרך כלל אני מופיעה לבד, סולו, יש לי מוזיקה ברקע, הפלייבק מנגן ואני שרה. יש מועדונים שאתה עושה רק שיר אחד, ויש כאלה שאתה ההופעה הראשית, שאתה יכול לתת שמונה – עשר שירים.היום אני מסתדרת עם זה, אבל אני מתה כבר להגיע לשלב הבא, זו דרך קשה וארוכה, אני עכשיו עובדת על הסינגל שלי, בשלב הבא זה לעשות מיקס ומאסטר, להכניס את זה כעיקרון לרדיו, לשלם לסטודיו ואחרי זה נכניס את זה ל-ITunes, משם אני יכולה להתחיל לעשות כסף,כי אז זה מתחיל להתפרסם".

"מה התוכניות האישיות שלך?"

"אני מרגישה את עצמי גם אמריקאית וגם ישראלית, אני מאוד מחוברת לשתי הזהויות שלי.החבר שלי רוצה להתחתן אבל אמרתי לו כבר שהוא יצטרך להגיע איתי לארץ. בשביל להתחתן איתי הוא צריך להתגייר.

אני רוצה להיות זמרת מאוד מצליחה ואני רוצה שבאמת, השירים שלי, יש להם המון משמעות לחיים, דברים שכולם, כל בחורה, כל בחור עוברים, אני רוצה לחלוק עם כולם.

עברתי הרבה בחיים ואני רוצה לשתף את זה עם כולם, מקווה שהשירים שלי יעזרו להרבה. השירים שלי באים מהלב, מאהבה".

The post דבי ג'יימס זמרת 'עם כל הנשמה'. appeared first on Shavua Israeli - שבוע ישראלי.